דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2003 | מהדורה 15

לצורך מימוש רעיון צלם האלוהים

"במציאות הכלכלית והחברתית שלנו מדברים על מיתון, על שכר מינימום ועל צעדים מכאיבים הכרחיים; על קיצוצים, על צמיחה, על אבטלה, על עוני. הדיון הוא בעיקר סטטיסטי, חשבונאי, ולרוב לא הומאני ולא דמוקרטי, במובן העמוק של המילה". תמר גי'נג'יחשווילי, שאביה פוטר ממקום עבודתו מסיבות בריאותיות, מספר כיצד התמודדו המפעל 'פרוטארוס' שבמפרץ עכו עם הצורך לפטר מאה עובדים

דוד ג'ינג'יחשווילי (1997-1933)

כפות ידיים של פועל היו לאבי. חזקות, גדולות. אצבעותיו העבות נדמו לי כשורשים שעל פני הארץ, מחורצות, יבשות, ומחזיקות בתוכן את כל הקיום. מאז שעלינו לארץ אבי עבד ב'פרוטארום' – תעשיות אלקטרו-כימיות במפרץ עכו. עשרים שנה של עבודה במשמרות נחרתו בכפות ידיו וסיפרו לי את סיפורן. אף על פי שלא ממש ידעתי מה הוא עושה שם, יכולתי לקרוא בהן את שימחת העמל.

בשנת 93' אבי עבר התקף-לב, והמפעל שינה בעלות. נערכו בו שינויים מבניים שהובילו לפיטורים של כמאה איש. אבי נכלל ברשימת המפוטרים מסיבות בריאותיות. חרדה ממשמעות הפיטורים שברה את חומות הכבוד של האבי, שבדרך-כלל גונן עלינו ותמך בנו, ילדיו, גם כשגדלנו והשכלנו. כך שגם מרחוק ראיתי את כפות ידיו רועדות, משוועות לתמיכה ולעזרה בהבנת המערכת ובפענוח המושגים שקבעו את המשך גורלו וגורל המשפחה. נסעתי, אם כן, למפעל, להשתתף במפגש בין ההנהלה וועד העובדים לבין המועמדים לפיטורים. בחדר צפוף, מלא מפה לפה בעובדים, ישבתי בצד, בחורה יחידה, זרה בנוף. הקשבתי לדברי המנהלים ונציגי הוועד על המצב הכלכלי, השינויים המבניים, ועל תנאי הפרישה ומהלכה, כדי להבין ולהיות מסוגלת להסביר את מה שנאמר, ואת מה שנאמר בין השורות. מילים רבות נאמרו, את רוב המושגים הכלכליים לא הבנתי. תשומת-לבי נכלאה בפני האדם, במבטים בעיניים, בתנוחת הידיים – אותם מקומות שהרגש ניבט מהם במעמד הפורמלי, בשעת משבר. גברים בני 55 ומעלה, פועלים לבושי מדים כחולים; יהודים, מוסלמים, דרוזים – וכולם מאוחדים בדאגה אחת. המפעל היה להם בית שני, שהזין ופרנס אותם וביסס את מעמדם כאנשים פרודוקטיביים, בעלי כבוד. הגברים האלו השקיעו במפעל עשרים–שלושים, וחלקם אפילו ארבעים שנה. אנשי עמל, בעלי שכל ישר, הם החזיקו את המפעל ונבנו ממנו. מילים גבוהות ומשפטים ארוכים אינם מרשימים אותם, להפך, מעייפים אותם, ואת חלקם הם אפילו מבלבלים. חשתי שלמרות הגבריות המחוספסת הם תלויים בהנהלה ובוועד, וכילדים, מאמינים שידאגו לכבודם ולזכויות הבסיסיות המגיעות להם. אך למעשה, בדרך-כלל אנשים במצב זה אינם יודעים את כל הנתונים הכלכליים ואת מהלך המשא-והמתן על המכירה; נוסף על כך, גם אינם מכירים את זכויות המחאה שלהם. משום כך הידע הזה, כלומר, הכוח הזה, אינו נתון בידם; אם בגלל מגבלות השפה ומגבלות הנגישות לידע, ואם בגלל הסתרתו על-ידי גורמים שונים המעוניינים בכך.

הבטתי ארוכות באנשים שישבו מעבר לשולחן ודיברו ודיברו, עקבתי אחרי ההכרה שלהם בכוחם, באמון הניתן בהם ובשימוש שהם עושים בו. אך גם לי לא נשאר אלא לקוות שהם אנשי אמונה המסוגלים לראות את פני האדם שלהם ושל זולתם, ויכולים לחוש ללבם של אנשים שבפניהם הם מביטים ושאיתם הם מדברים.

מימד מציצני

במציאות החברתית והכלכלית שלנו מדברים על מיתון, על שכר מינימום ועל צעדים מכאיבים הכרחיים; על קיצוצים, על צמיחה, על אבטלה, על עוני. הדיון הוא בעיקרו סטטיסטי, חשבונאי, ולרוב לא הומאני ולא דמוקרטי, במובן העמוק של המילה. אנו חשופים לאינפורמציה ולרטוריקה מלאות סתירות. אנחנו, האזרחים הקטנים, שומעים ומתבלבלים. מחד גיסא, אנו נדרשים לתת אמון במערכת שיודעת מה היא עושה וממלאת את תפקידה, ומאידך גיסא, כבר במשך שנים אנו רואים שגם כשהשלטון משתנה, הפערים והאבטלה גדלים והעוני מתרחב. הקיצוצים גדלים משנה לשנה ואת מחירם משלמות בדרך-כלל אותן שכבות האוכלוסייה עצמן. המצב הבטחוני מערפל הכול ונותן סיבה או תירוץ טוב לא לדבר על ציבור העובדים. הדיווח בתקשורת נשאר כפי שהוא, ורק נוסף בו מימד מציצני חושפני: אנשים שאיבדו הכול, כולל את הבושה, מספרים על מצוקתם ועל קלונם ברבים.

האזרח הקטן – כלומר, אני, אישה הקוראת עיתונים והרואה עצמה כעוקבת אחר המתרחש – מרגיש מנוצל ואף נבגד. פתאום אתה שם לב שמה שבאמת מאיים זה לא הפיגוע הבא בירושלים, אלא הדאגה ממה אחיה בחודשים הקרובים, שלא לדבר על פנסיה… אך על זה לא נעים לדבר… כי זה לא באמת חשוב, מה מרגישים ואיך חיים, כי "הרי כולנו צריכים להתגייס בגלל המצב, והמלחמה בעיראק, וכידוע השינויים הגיאו-פוליטיים, יכולים להביא סוף-סוף את הצמיחה המיוחלת, ועד אז אין על מה לדבר! צריך סבלנות, אמון במערכת ואורך-רוח". או לחלופין, לנקוט עמדה של הסטיקר "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", ולא להאמין כלל לשיקול דעתם של האנשים במערכות השלטון.

אני לא כלכלנית ולא קראתי את התקציב. ואולם, קראתי בדבקות ניתוחים של מומחים בכלכלה ובמדעי החברה, ואין לי מה להוסיף בנדון. הדבר העיקרי שמטריד אותי הוא עקרונות היסוד המנחים את הדיון הכלכלי-חברתי. נדמה לעתים, שהוא ספוג זלזול בכבוד האדם והאזרח. המונח "כבוד האדם" מקפל בחובו את תמצית האנושיות. בין אם נקרא לו בשפתה של המסורת ההומניסטית "צלם אנוש" ובין אם נשתמש במונח הלקוח מן המסורת הדתית, "צלם אלוהים", כל אחד מאיתנו טבוע בחותם זה. שתי המסורות שותפות לקביעה שהאדם מטבע בריאתו הוא בעל כבוד, ומכבוד זה נגזרות זכיותיו וחובותיו כלפי עצמו וכלפי בני-אדם אחרים.

הסולם של מאסלו

כאשר יעקב בורח בדרכו לחרן, ה' מתגלה לו בחלום ומבטיח לו הבטחה. בהקיצו אומר יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה" וקורא למקום "שער השמים" (בראשית כ"ח, ט"ז, י"ח). אך למרות הרושם העצום שבהתגלות, נודר יעקב: "אם יהיה אלוהים עימדי ושמָרַני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלוהים" (שם, כ'–כ"א). יעקב מתנה את "והיה ה' לי לאלוהים" בצרכים בסיסיים: ביטחון, מזון וכסות לגופו. ההתניה מתייחסת לחוויה הפנימית של מימוש צלם אלוהים שבאדם; רק כאשר ימולאו כל צרכיו יוכל צלם האלוהים שבו להתממש במלואו.

הפסיכולוג-הפילוסוף האמריקאי א. מַאסלוֹ קבע את סולם הצרכים של האדם, מן הרמה הבסיסית עד למימוש הפוטנציאל הרוחני שבו. כל המרכיבים גם יחד חיוניים למימוש צלם אנוש או צלם אלוהים שבאדם. הסולם הוא של שבעה שלבים.

מאסלו סבור שאדם אינו יכול להתקדם בעודו מדלג על שלבי הסולם. אם אין לו מזון ולבוש – ביטחון – אהבה, חברה ותמיכה, אם לא ישיג כוח והערכה, לא יוכל להתפנות להשגת דעת ולעיסוקים אסתטיים.

היינו, מימוש מלא של צלם אנוש אפשרי רק אם יש תנאים בסיסים לקיום מכובד.

אצלנו מדברים על שכר מינימום, ולא על שכר ראוי לקיום. רבע מכלל העובדים במשק מרוויחים שכר מינימום של כ-3,200 ש"ח תמורת ארבעים שעות עבודה שבועיות. שכר זה אינו מאפשר קיום מכובד למשפחה. האם סכום זה מספיק כדי לשכור דירה, לקנות מזון, בגדים? רבע מהאוכלוסייה נוגע בקו העוני, וגם אנשים עובדים מרגישים את הקו הדק המאיים להיקרע ולכלול גם אותם בסטטיסטיקת הנזקקים. אנו עדים ליותר ויותר עמותות צדקה שקמות ונותנות שירותים בסיסיים של מזון ולבוש. אך עושה הצדקה בדרגה הגבוהה ביותר, בשפתו של הרמב"ם, הוא זה אשר "עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות" (הלכות מתנות עניים ט"ז, הלכות ז'-י"ד). אין ספק שיש הרבה מאוד אנשים נדיבים, אך על המדינה לאפשר לאזרחיה החלשים לצאת ממעגל העוני והתלות.

בדיון התקשורתי שולטים הסטטיסטיקות והמספרים, ואין בו התייחסות למשמעות של הביטחון, של תחושות האמון, ההכרה והשייכות לחברה. מקום עבודה הגון נותן לאדם תחושה של חיוניות ופרודוקטיביות, מאפשר לו לפתח קשרים חברתיים ומעניק תחושה של שייכות. העבודה מאפשרת צמיחה של דימוי עצמי חיובי ומעניקה הזדמנות להשגת מעמד של יוקרה וכוח. במצב של פיטורים הבעיה אינה רק אם יהיה לאדם ממה להתפרנס, מה לאכול ואיפה לגור, אלא גם כיצד הוא יביט על עצמו במראה ואילו הזדמנויות חברתיות תהיינה לו. עלינו לזכור שבסופו של דבר בריאותה ובטחונה של החברה מבוססים על אותו רגש אישי של כבוד ופרודוקטיביות של חבריה. גם אם אין ברירה וחייבים לצמצם ולפטר עובדים, ישנן דרכים לעשות זאת. ודאי לכולנו שדרכו של משרד החינוך בפיטורי עובדיו אינה ראויה: מכתב רשמי שמביא שליח בערב חג הפסח ובו הודעה על פיטורים, בלי ציון נימוק אישי המאפשר לאנשים להגיש ערעור, זוהי סיטואציה שאין בה התייחסות מינימליסטית לצלם אנוש. האם זוהי דרכו של משרד החינוך?!

אין ויכוח על כך שפיטורים ושינויים מבניים הם לעתים חיוניים ואין מנוס מהם, כמו במפעלו של אבי בשנת 1993. פיטוריו של עובד אינם חייבים להיות חוויה משפילה, בתנאי שמעשה זה מתייחס למכלול צרכיו של האדם ומאפשר לו מעבר לשלב חדש בחייו. עקבתי אחרי אבי במהלך פיטוריו ממקום העבודה שעבד בו כל שנותיו בארץ, וראיתי שאפשר גם אחרת. ההסכם שהוועד וההנהלה גיבשו היה טוב, בסופו של דבר. המפוטרים יצאו לפנסיה מוקדמת, הוועד וההנהלה קיימו כמה כינוסי הסברה ותמיכה, ואפשר היה לגשת אליהם ישירות לקבלת ייעוץ. המפעל ערך לכבוד המפוטרים כינוס פרידה וערב הוקרה על פועלם. הם קיבלו שעון יד לא-יקר ושעון קיר קטן, שלצדו חרוטים מילות תודה והוקרה וסמל המפעל. אבי הציג את השעון בגאווה בסלון, ולא פעם ראיתי אותו מתבונן ארוכות בכיתוב העברי שלא יכול היה לקרוא אותו. הוא זיהה רק את האותיות, שהכיר אותן מסידור התפילה הגרוזיני (אבי קרא בגרוזינית וברוסית; מעולם לא למד עברית, היות שנאלץ לצאת לעבוד מיד עם עלייתו לארץ). בשעת ההתבוננות היתה במבטו של אבי גאווה, מהולה בצער של געגוע. במשך כל השנים, וגם עכשיו, שש שנים לאחר שאבי נפטר, שולח המפעל לאמי ברכת חג שמח בצירוף מתנה קטנה לכבוד ראש השנה ופסח. לנו, למשפחה, התייחסות הזאת היא הכרה בכך שלאבי היו פנים ושֵׁם. אפשר, אם כן, גם אחרת, אפשר לתרגם מושגים כ"צלם אנוש" או "צלם אלוהים" להתנהלות נורמטיבית-מוסרית.

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה