דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באפריל 2001 | / מהדורה 03

צילום: מנחם כהנא

לצדק אין אחים

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו

  • "איזה קסם יש בה, במלה 'שלי',
    שמצדיק את הפניית גבנו להכרעותיה של האמת חסרת הפניות?"
  •                                                                                (ויליאם גודין)

לא כל בני-האדם נולדו אחים, אך כל בני-האדם נולדו שווים. כך, לפחות, קובעת ההכרזה האוניברסלית של זכויות-האדם, המסמך שהוא הבסיס בן-זמננו לדרישות המוסריות של בני-אדם לכבוד אנושי ולקיום הגון, מתוקף אנושיותם. אלא שמהעובדה שיש לי זכות, לא נובע שאני יכולה להשתמש בה באופן שמזיק לזכויותיהם של אחרים. ניתן להתווכח על השאלה אם ראוי שאנשים יאבדו חלק מזכויות-האדם שלהם כאשר הם רומסים את זכויות הזולת, אך אני רשאית להתנער מהם באופן אישי. אינני יכולה, ואינני רוצה, להיות אחותם. הערכתי אליהם אינה נקבעת על-פי מוצאם הלאומי, אלא על-פי האופן שבו הם נוהגים באחרים. שום אדם איננו אי ושום משפחה איננה מבודדת; היא חיה בחברה ומקיימת זיקות שונות לאנשים, למשפחות ולקבוצות אחרות. אם זוהי אהבה, זוהי אהבה התלויה בדבר.

האם מן הראוי של"אחוות אחים" (brotherhood) יהיה מעמד בהכרעות פוליטיות או מוסריות? בחינה של שאלה זו תיתקל במהרה בשתי אינטואיציות מוסריות, שדומה כי מתנגשות ביניהן: זו אשר מתבטאת בציווי המוסרי "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין" (בבא מציעא, עא), וזו הקובעת שהצדק הוא עיוור, ועל כן דורשת לא לשאת פנים.

העמדה של "אחוות אחים" נגזרת, כפי שמעיד שמה, מאנלוגיה בין משפחה לפוליטיקה. היא מתבססת על ההנחה שהקהילה הפוליטית אינה נקבעת באופן שרירותי, אלא מגלמת יחסי קרבה בין חבריה, בדומה למשפחה או ליחידות קרבה אחרות. הטענה היא כי כשם שליחידה המשפחתית מותר להעדיף את חבריה, כך מותר הדבר גם לקהילה הפוליטית שאזרחיה חברים בה במובן העמוק של המלה. משמעות הדבר היא שחברות בקבוצה מספקת סיבה להעדיף את חבריה. טיעון זה דורש הצדקה, משום שהוא חורג מדרישת השוויון. האם סולידריות קבוצתית מבססת הצדקה כזו? האם קרבה היא טעם מוסרי להעדפה?

התשובה השלילית שאתן לשאלות אלו מיד תתבסס, ראשית, על כך כי ההשוואה בין קרבה משפחתית לקרבה לאומית אינה תקפה. שנית, גם אילו ניתן היה להשוות ביניהן, הרי שבעוד בנסיבות מסוימות מותר להעדיף על בסיס קרבה משפחתית, הרי הנסיבות שבהן מתעוררת שאלת הקרבה הלאומית אוסרות על העדפה כזאת. ושלישית, חובותינו כלפי בני-אדם באשר הם, והרגש האנושי שמתעורר בנו נוכח סבלם – ללא קשר ללאום שהם שייכים אליו – רלוונטיות לשיפוט מוסרי גם של בני הלאום שלנו.

טיעון גורף

ניתן להצדיק יחס שונה אל מקרים דומים לכאורה, אם מצליחים לבסס שוני רלוונטי ביניהם, שיצדיק את היחס הלא-שוויוני. האומנם שייכות לאומית יוצרת שוני כזה, אשר מצדיק יחס מיוחד כלפי בני עמי לעומת בני-אדם אחרים? גישה בולטת אחת שתשובתה לשאלה זו חיובית מנסה לבסס את זכותנו להעדיף את בני ארצנו על הקרבה שבינינו, קרבה הדומה לקרבה משפחתית וכמוה מצדיקה, כביכול, העדפה של שייכים על פני זרים. אך זהו טיעון גורף שאינו מוכיח את עצמו במציאות המודרנית, של קהילה מדינית שאיננה חברת פנים-אל-פנים ואיננה יוצרת, בהכרח, חובות של קרבה או אחווה. חיינו מורכבים מעגלים-מעגלים של סוגי קרבה ואחווה שונים. יש מי שהקהילה המקצועית היא הקהילה המרכזית בחייו, ועמיתיו למקצוע חשובים לו לאין-ערוך משכניו; יש מי שחבריו הם משפחתו האמיתית. ויש מי שיהודי היושב בברוקלין קרוב לו יותר מ"גוי" המשרת עימו בצבא. מי יקבע מהם יחסי הקרבה החשובים בחיינו? מי יאמר לנו את מי להעדיף על פני מי? אין חולק על העובדה כי חלק גדול מעולמנו מושתת על קשרי קרבה והעדפה, אך תהיה זו שגיאה להתייחס אל כל הַקשרים המיוחדים כמקשה אחת. בין הקשרים השונים קיימים הבדלים בדרגה ובאיכות, כמו הקשרים בין בני-זוג, בני אותו עם ואזרחי אותה מדינה. על כן לא נכון יהיה להקיש, לדוגמה, מיחסים בין הורים לילדים ליחסים בין אזרחים, ולגזור גזירה שווה על סוגי קרבה שונים. כאשר המתנחלים באים אלי בדרישה להתייחס אליהם כאל אחים, הם מנסים לכפות עלי את הגדרתם ככאלו. אבל אפילו על אחים של ממש – שבקשר הדם אליהם לא ניתן לכפור – קרבה אינה יכולה להיכפות. קרבה היא דבר שאנו בוחרים בו ומגדירים לעצמנו; הוא אינו יכול להיות מוגדר עבורנו על-ידי אחרים.

לא רק שלא כל העדפה על בסיס קרבה משפחתית היא מוצדקת, אלא ברי כי לא ניתן להשתית עליה הצדקה להעדפה על בסיס לאומי. ישנן נסיבות שבהן אני רשאית להעדיף את הקרובים לי; בעצם הגדרת הידידות בין אנשים מובלע עיקרון של העדפה, שהרי העדפתי אותם על פני אחרים בעצם זה שבחרתי לי אותם כידידיי. על כן מובן כי אני רשאית להעדיף להתרועע עימם, ולא עם אחרים. לא ניתן גם לגנות אותי על שאני יושבת ליד מיטת חוליים של ידידיי ולא ליד מיטת זרים. אין בכך העדפה בלתי הוגנת שלהם, המפלה אחרים, שהרי נכונותי לעשות למען חבריי מעבר למה שחובתי הרגילה כלפי בני-אדם דורשת היא היבט מכונן של יחסי החברות בינינו. עם זאת, יש לי חובות גם כלפי זרים; גם אם אין אני חייבת לאסוף פצוע זר אל ביתי ולהאכילו, כמו שעשה השומרוני הטוב, עלי להגיש לו עזרה ראשונה, למשל, ולא להשאירו מדמם על אם הדרך, כפי שעשו השניים שקדמו לו.

משטר הפרדה

השאלה, אם כן, איננה אם קשרים חבריים, משפחתיים או לאומיים קיימים. השאלה היא אם – ובאילו נסיבות – הם גוברים על העיקרון של חוסר פניות, שמדריך חלק לא פחות חשוב מהמערכת המוסרית שלנו. בסופו של דבר, כל עניינו של המוסר הוא הדרישה לשקול גם אינטרסים של אחרים. פעולה מתוך אינטרס עצמי איננה פעולה מוסרית, אלא פעולה אינטרסנטית. המוסר מטיל מגבלות על האינטרסים שלנו, בכך שהוא דורש מאיתנו לראותם כאינטרס אחד בין רבים, ולא כבעלי מעמד מיוחד רק משום שהם שלנו. כל אדם הוא מיוחד, עולם מלא, אך דווקא בשל כך אסור לו לדרוס אחרים.

ההקשר הוא הקובע איזו משתי האינטואיציות הבסיסיות והמנוגדות יש לאמץ: את זו אשר דוחפת לסייע קודם לקרוב לך, או את זו הפוסלת העדפה כבלתי מוסרית. בעוד העדפה של הקרובים אלינו היא קומון-סנסית מאוד בתחומים הפרטיים של פעולה אנושית, הרי עמדה פוליטית-מוסרית ננקטת בתחום הציבורי. וככזו, עליה להתבסס על שיקולי מוסר חסר פניות, ולא על קרבה. נושא משרה ציבורית אינו רשאי להעדיף את חבריו או את בני משפחו במכרז, למשל; בחברה מתוקנת, נֶפּוֹטיזם הוא פסול. גם מי שתומך בהעדפה לא יראה בעין יפה אם שופט המקורב לנאשם לא יפסול את עצמו מלשבת בדין. עיניה של אלת הצדק מכוסות משום ש"הצדק עיוור". ואנו מצפים שהוא יהיה עיוור להיבטים כמו מוצא, לאום, מין, גיל, דת, מעמד חברתי וכדומה; כדי שהצדק ייתן את הטון, לא האינטרס העצמי.

מובן שאדם קרוב אצל עצמו ועל-פי רוב, החדשות על הקורה במדינתנו מעניינות אותנו יותר מן המתרחש מעבר לים. אך האם עניין זה גוזר חובה מוסרית? האם מדינה רשאית להתעלם מרעב באפריקה רק משום שהגוועים ברעב אינם אזרחיה? האם העובדה שבני הלאום שלי בחרו לחיות בשטחים הכבושים, לשתף פעולה עם הכיבוש ולחזק את משטר ההפרדה, אשר רומס את כבודם וחייהם של התושבים הפלסטינים משוללי הזכויות, מחייבת אותי להזדהות עם הצד שלהם בסכסוך? התשובה עבורי היא ברורה, ושלילית. אבל מהו מקורה של התשובה הזאת? היא נסמכת על הערכים שהדמוקרטיה המהותית באה להגן עליהם: ערכים של כבוד האדם והזכויות המגיעות לו באשר הוא אדם, שאינן ניתנות להפקעה. היא נסמכת על מאבק בכל נטייה גזענית, ולמען שוויון זכויות מלא לכול. היא נסמכת על סירוב לקבל את הסמכות שנוטלים לעצמם אנשים לקבוע דמו של מי סמוק יותר, ואת האדישות לסבלו של האחר, רק משום שאינו שייך לקבוצה הלאומית שלי. כאשר אני רואה מבוגר הרודף אחרי ילד ומכה אותו למוות, אין הזעזוע שלי, והתייצבותי האינסטינקטיבית לצד הילד וכנגד המבוגר, תלוי בשייכותם הלאומית. גם קרבה לאחים בשר ודם אינה בלתי תלויה בדבר; קרבתי לאנשים תלויה בדברים שהם עושים, בכך איזה סוג אנשים הם. אם יתברר שרצחו או מעלו, האם לא ישתנה יחסי כלפיהם משום שבמובן מסוים שוב אינם אותם אנשים? האם לא אגנה את מעשיהם רק משום שהם חבריי או אחיי?

כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. כמוהם כאומרים: "מיהו בן-אדם, את זה אני קובע!". ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו. אינני מוכנה לשפוט אותם כבעלי "אחריות מופחתת" רק בגין מוצאנו הלאומי המשותף, ולמרות כל מה שהם עושים לזולתם. ההכרעה לצד מי לעמוד חייבת ליפול. ואשר לי, אהדתי נתונה תמיד לאלו שנמחצים מתחת למגף, לא לאלו שרומסים אותם, תהיה אשר תהיה שייכותו של כל אחד מהם.

עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אדם מדמם ברחוב, הוא איננו שייך לקבוצה: הוא אדם הסובל כאב. "כבר לא יהודי/ לא ערבי,/ ערטילאי" ("עגלה ערופה", דליה רביקוביץ'). כאשר אני רואה אנשים הבועטים באדם אחר, מבזים אותו, שוללים את זכויותיו, אני תוהה כיצד הם מהינים לבקש ממני להיות אחותם, ולא אחותו. על איזו חציית קווים הם מוחים כנגדי: מהנאמנות השבטית אל האחווה האנושית? הקווים האמיתיים החוצים בין אנשים אינם קווי הגבול או הלאום אלא ההזדהות האנושית, היכולת לשים את עצמי בנעלי האחר ולחוש את הכאב והפחד שלו; במלה אחת, חמלה. מי שאיבד את כל אלו, יבקש לשווא אחר קרבה משפחתית שלעולם לא תשמש להן תחליף. סופו, כמו שכתבה דליה רביקוביץ', שילעלע רק את הרוק אשר בפיו, עד סוף ימיו.

"דמוקרטיה אינה יורה באזרחיה", אמרתי בלהט לאחד מידידיי לאחר הרג 13 האזרחים הערבים באוקטובר. והוא, בתבונתו, השיב לי: "ובאזרחים של מדינות אחרות – כן?". לא. באף אחד. אלה האחים שלי, אלה האחים.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 3: "אנשים אחים אנחנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

נעמה כרמי היא ד"ר לפילוסופיה ופעילת זכויות אדם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה