דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 ביולי 2012 | / מהדורה 65

לפתור סכסוכים בכוח

רוב הישראלים דוברי הרוסית שעלו לישראל בשנות התשעים הם חילונים, המבקשים לעצמם ולילדיהם חיים טובים יותר. כשהיו ברוסיה דברו בערגה על עולם הערכים הליברלי של המערב ומשהגיעו לכאן הפכו לציבור בעל עמדות לאומניות, אדיש למחאה החברתית. ולדימיר אידזינסקי מסביר את מקור הפערים התרבותיים בין ישראלים ותיקים לבין ישראלים דוברי רוסית

העלייה הגדולה של שנות התשעים מברית המועצות לשעבר היתה מתנת גורל גדולה גם למדינת ישראל וגם ליהודים הסובייטים. קשה להפריז בהשפעה החיובית של העלייה על הדמוגרפיה, הכלכלה, התרבות והחוסן הלאומי של ישראל. לישראל הגיעו מאות אלפי אזרחים חדשים, רובם בעלי השכלה גבוהה, חרוצים ומוכשרים, מיומנים ומומחים בתחומיהם, גאים ואוהבים את מולדתם הישנה-חדשה. העלייה מברית המועצות קידמה את ישראל בדרכים מדידות ושאינן מדידות כאחת, העשירה את הישראליות, ובגלל המספר הגדול של העולים והאיכות שלהם, העניקה למדינה תחושה של עוצמה ויציבות קיומית.

עם זאת, ההשפעה של יוצאי ברית המועצות על הפוליטיקה הישראלית היא סיפור הרבה יותר מורכב. יש כאן פרדוקס, שישראלים ותיקים מתקשים להבינו: אף על פי שדוברי הרוסית עוינים את השיטה הסובייטית, את הקומוניזם ואת הלאומנות הרוסית ומסתייגים בכל לב מהשלטון ששרר בברית המועצות, הם מוּנעים במידה בלתי מבוטלת על ידי תודעה פוליטית-אזרחית בעלת מאפיינים רוסיים-סובייטיים ועל ידי דפוסי חשיבה שעוצבו במשטר טוטליטרי. לכן, רוב הישראלים דוברי הרוסית מתאפיינים ביחס עוין לערכים ליברלים, ותומכים במדיניות קשוחה כלפי מיעוטים ובהיעדר עכבות בשימוש בכוח. רובם גם מצביעים למפלגות ימין, מתנגדים להחזרת השטחים תמורת שלום ומצדדים בהתנחלויות.

התקשורת הליברלית בעברית נוהגת למתוח ביקורת על המאפיינים האלה של השיח הפוליטי של יוצאי ברית המועצות, ואילו הקהילה של דוברי הרוסית כופרת נחרצות בטענות האלה ומתנגדת לכל ניסיון לדון במטען התרבותי הרוסי-סובייטי שלה. הביקורת מוצגת בתור התקפה של האליטה הישראלית הישנה על המגזר הרוסי כולו, "תעמולה אנטי-רוסית בוטה” ו”קמפיין סטליניסטי מכוון”, כפי שנכתב למשל באתר הפופולרי IzRus.

בדומה לרוסים תושבי רוסיה, הדבר החשוב ביותר לישראלים דוברי הרוסית הוא מה שהם תופשים כביטחון המדינה ועוצמתה, ולכן חשוב להם להצביע למנהיג חזק. רבים מהם דבקים בעקרונות שהביאו עמם, כמו "אף שעל אדמה" ו"מי שאינו איתנו הוא נגדנו", ומתבטאים באופן חריף במיוחד כלפי כל מי שחולק על דעתם. המילה "שמאלנים" הפכה למילת גנאי של ממש, כמעט קללה, ברוב העיתונים והאתרים ברוסית. דוברי הרוסית מעידים כי הכלכלה והמצוקות החברתיות הן שיקול משני בהצבעתם. בדומה לרוסים ברוסיה, מה שקובע מבחינתם הוא אופיו החזק של המנהיג. כמו כן, הישראלים דוברי הרוסית אומרים שהם מעדיפים לפתור סכסוכים בכוח.

כיצד חוסר העניין בנושאים הכלכליים והעמדות הלאומניות עולים בקנה אחד עם העובדה שרוב העולים שבאו בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר הם אנשים חילונים, שביקשו חיים טובים יותר, ולפני הפרסטרויקה של גורבצ'וב לא חשבו כמעט אף פעם על ישראל ועל העם היהודי? בישראל דוברת העברית רוב תומכי הימין האידיאולוגי הם אנשים דתיים. כיצד קרה שהעולים החילונים הצטרפו בהמוניהם לימין הקיצוני והפכו לתומכים הנלהבים ביותר של האינטרסים של המתנחלים ושל הלאומנות הדתית?

המשפטן והעיתונאי הרוסי הנודע ולדימיר פסטוחוב כתב במאמר "אסונות והאופי הרוסי" כי הרוסים מתאפיינים בחשיבה פוליטית מיוחדת במינה, השונה מזו המקובלת במערב. לדבריו, "הרוסים הם פטליסטים כפולים, הן בחיים החברתיים והן בחיים הפוליטיים. הם מנוכרים לחברתם, משום שהרעיון שהם יכולים להשפיע על משהו במדינתם זר להם מיסודו. זו הסיבה שהם אדישים לגמרי לפוליטיקה, שבה הם נוטלים חלק בצורה אקראית וחסרת עקביות. האדם הרוסי לא רואה את הקשר ההדדי הקיים בינו לבין העולם החברתי הסובב אותו, לא מעניינים אותו עניינים פוליטיים, מפלגות ובחירות. הוא יודע מראש שירמו אותו, ורגיל לקבל את הרמאות הזאת כחלק מהמציאות… 'אנחנו לא יכולים לעשות דבר, בין כך ובין כך דבר אינו תלוי בנו, איך שלא יהיה יחליטו במקומנו, יהיה רק גרוע יותר, החדשים לא טובים יותר מהישנים' – אלה הקולות שנשמעים בכל רחבי רוסיה…" (המאמר מופיע באתר (http://polit.ru/article/2011/08/15/fatalism.

פסטוחוב ממשיך: "הפטליזם הרוסי הוא חוט השדרה שעליו יושבים, כמו אשכולות, כל שאר המרכיבים של המנטליות הרוסית. הוא מוליד ומעבה את התכונות של האופי הרוסי, שמפרידות כמו החומה הסינית בין רוסיה לבין אירופה הליברלית: אגואיזם, חוסר אחריות, העדר אמון בכול, כולל אפילו בעצמך… הפטליזם הופך את הרוסים לבני ערובה של משבר אמון תמידי. 'חוסר השיתופיות' שלהם גורם להם לראות בכל מי שסביבם – אויבים בלבד. הרוסים חושבים שהצדק קיים אך ורק באגדות, שאם לא תשקר ראשון תהפוך מיד בעצמך לקורבן של שקר, שאם לא תכניס מרפק למי שלידך ההמון ידרוס אותך…"

דברים אלה נכתבו על תושבי רוסיה, אבל אפשר לומר אותם גם על הישראלים דוברי הרוסית. אדישות חברתית, חוסר אמון בכול (ובראש ובראשונה בפוליטיקאים ובמפלגות), חוסר אמונה בכך שמשהו יכול להשתנות לטובה כתוצאה ממאמצים משותפים ומכוונים של אזרחים פשוטים – כל התכונות האלה מאפיינות גם את הישראלים דוברי הרוסית. זו הסיבה ששיעור הישראלים דוברי הרוסית שהשתתפו בהפגנות המחאה בקיץ 2011 היה נמוך כל כך, למרות שהדרישות שהציגו משתתפי המחאה עלו בקנה אחד עם האינטרסים של המגזר הרוסי. אף על פי שהישראלים דוברי הרוסית הם אחת הקבוצות החלשות מבחינה כלכלית בחברה הישראלית, ואף על פי שהם סובלים לא פחות מאחרים (ובדרך כלל יותר מהם) מיוקר הדיור, מהיעדר גני ילדים מסובסדים, מהעסקה באמצעות חברות קבלן ומעיוותים חברתיים אחרים – הם כמעט לא נטלו חלק במחאה הכלל-ישראלית. "אין טעם להשתתף בהפגנות המחאה, בין כה וכה ההפגנות האלה לא יובילו לשום דבר טוב" – אמירה זו נשמעה באורח תכוף מדי ברחוב הרוסי בימי המחאה.

לפני בואם לישראל תמכו רוב האינטלקטואלים דוברי הרוסית בערכים ליברליים, גילו סולידריות כלפי אירופה הפרוגרסיבית, והתנגדו לטוטליטריזם, ללאומנות, לגזענות ולאפליה של מיעוטים. גם היום, כשהם מפנים את מבטם לעבר רוסיה, האנשים האלה תומכים במחנה הליברלי-דמוקרטי, מעדיפים את המפלגה הפרו-מערבית "יבלוקו" של גרגורי יבלינסקי, ומגנים את המשטר הרודני של פוטין. אבל בכל מה שנוגע למדיניות הישראלית, הפנימית והחיצונית, הם נוהגים בדרך אחרת לגמרי. כמו הרוב המכריע של הישראלים דוברי הרוסית, גם האינטלקטואלים ילידי רוסיה (בניגוד לאלה ילידי ישראל) אוחזים בדעות ימניות קיצוניות, מדברים בשנאה על הערבים, מתייחסים בזלזול לליברלים האירופים ולערכים האירופיים ותומכים בהגבלת הפעילות של ארגוני זכויות האדם. אינטלקטואלים דוברי רוסית רבים בטוחים שרק הפגנת כוח נחרצת, וויתור על מה שהם מכנים "הסבלנות האירופית", יכולים להבטיח את הישרדותה של ישראל. "במזרח התיכון מבינים רק כוח, במזרח התיכון דמוקרטיה ועקרונות מערב-אירופים לא פועלים", הם מסבירים למי שנולדו וחיו כל חייהם במזרח התיכון.

את הביטוי "ערבי טוב הוא ערבי מת" אפשר לשמוע מהישראלים דוברי הרוסית לעתים קרובות מדי, למרות שלרוב העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר לא היה כל מגע עם פלסטינים או עם ערבים אחרים, ולמרות שהם לא מכירים את ההיסטוריה של מדינות ערב. ובכל זאת, כבר בחודשים הראשונים לחייהם בישראל רוב העולים החדשים מכריזים שלא יהיה שלום עם הפלסטינים ועם מדינות הערב בעתיד הקרוב, וטוענים שלא צריך לבזבז זמן על שיחות שלום חסרות תכלית. ישראלים רבים שנולדו בישראל, והעבירו את כל חייהם לצד ערבים, אינם פסימים ונחרצים כמו העולים מרוסיה: הם טוענים שצריך להשקיע כל מאמץ בפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הבדלים תרבותיים

הנה דוגמה אופיינית לשיח שנשמע בתקשורת הרוסית – תגובה של משתתף בפורום של אחד האתרים הפופולריים ברוסית: "אם כדי להציל ילד ישראלי אחד צריך להשמיד שכונה בעזה, אז זה הדבר הנכון לעשות. אם כדי להציל את הציביליזציה האירופית צריך לעשות פוגרום במוסלמים ובתומכיהם הרב-תרבותיים, אז גם זה הדבר הנכון לעשות". נראה שההיגיון של האיש, ושל עמיתיו לדעה, פועל ככה: "הערבים הם אויבים שלנו. ומכיוון שהערבים הם מוסלמים, כל המוסלמים, בלי יוצא מן הכלל, הם האויבים שלנו. ועם אויבים צריך להיות קשוחים. אסור לחוס עליהם וצריך לחסל אותם. ורצוי לחסל לא רק את האויבים החיצוניים, אלא גם את אלה הפנימיים. ככל שאתה מחסל יותר אויבים, ככה טוב יותר. ואין שום משמעות לעובדה שאנחנו חיים במאה העשרים ואחת. כך היה וכך יהיה. בעיקר כך היה וכך יהיה במזרח התיכון. לכן, אם יכו במוסלמים ובמנוולים השמאלניים – זה מצוין".

מנין השנאה הזאת של האליטה הישראלית-רוסית כלפי הליברליזם והרב-תרבותיות? הרי הרעיונות הליברליים, כמו חירות וחברה אזרחית והתערבות מינימלית של המדינה בענייני כלכלה, אמורים להיות קרובים ללבם של האינטלקטואלים. את שנאתם לסוציאליזם ולקומוניזם ניתן להבין, אבל על מה מבוססת השנאה כלפי הליברליזם? בעיניהם, בתחרות בין רוסיה (התומכת בכל אויבי ישראל והמגנה את ישראל באו"ם) והמערב הליברלי על תפקיד האויב המסוכן ביותר של ישראל, המערב מנצח. לדעתי הסיבה העיקרית לכך אינה נעוצה בשנאה לערכים הליברליים, אלא בדחיית התרבות המערב-אירופית המודרנית. הפובליציסטים דוברי הרוסית בטוחים בצדקתם ובעליונותם, שואפים לחנך את האירופים ואת האליטה הישראלית, וצוחקים בהתנשאות על "תמימותם", "חולשתם" ו"טיפשותם".

את מצב הדברים בארץ ניתן להציג באופן הזה: העקרונות הדמוקרטיים חשובים מאוד לרוב האליטה הישראלית. מקצת בני האליטה הזאת יאמרו אפילו שהם בכלל לא צריכים מדינה יהודית אם אין בה דמוקרטיה וערכים ליברליים. האליטה דוברת הרוסית דוגלת בעיקרון אחר: "פחות חשוב לנו איזה סוג של מדינה זה יהיה – העיקר שזו תהיה מדינה יהודית חזקה". ניתן לטעון כי אחיזה זו במדינה בכל מחיר נובעת מהיותם מהגרים, שרק הרגע קיבלו מדינה שבה הם אזרחים סוג אל"ף. ואולם אמירתם זו מזכירה יותר מדי את הסיסמה "רוסיה חזקה בכל מחיר", שבגרסה הרוסית מעוררת דחייה ותרעומת בקרב אותם אנשים, ואילו בגרסתה "ישראל חזקה בכל מחיר" מעוררת אצלם אהדה ותמיכה. לעומתם, בקרב האינטלקטואלים דוברי העברית שתי הסיסמאות האלה יעוררו דחייה במידה שווה, משום שעבורם הערכים הליברליים, כמו חירות, דמוקרטיה, זכויות אדם וזכויות מיעוטים, אינם מונחים אופנתיים, אלא הנחות יסוד חשובות ודרך חיים של ממש. השאלה כאן אינה אילו מהאינטלקטואלים משכילים או חכמים יותר. העניין הוא הבדלי התרבות ביניהם.

ישראלים רבים מקרב דוברי הרוסית מאשימים את האינטלקטואלים דוברי העברית בבגידה ובפגיעה באינטרסים של ישראל, וטוענים שהאינטליגנציה השמאלנית-ליברלית "נקנתה" בידי האמריקאים והאירופים. זו הסיבה שרבים מאמצעי התקשורת הרוסיים בישראל – אתרי אינטרנט ועיתונות מודפסת – מכנים את האינטלקטואלים דוברי העברית (פרופסורים, סופרים, עיתונאים) "מנוולים שמאלנים". הישראלים דוברי הרוסית רואים ביריביהם הפוליטיים (שוב, בדמיון לא מפתיע למה שהיה נהוג ברוסיה הסובייטית) "גיס חמישי" ו"אויבים פנימיים". הפרדוקס במצב הזה הוא, שדווקא אותם ישראלים דוברי רוסית המחזיקים בעמדות אולטרה-פטריוטיות, והשואפים לדרך מדינית קשוחה ונטולת פשרות, מגלים אופי רוסי יותר מאשר יהודי. הפסיכולוגיה היהודית מאופיינת יותר בפרגמטיות, גמישות ושאיפה לפשרה ולדיאלוג. התנהגות חסרת פשרות, קשיחות ורצון לפתור חילוקי דעות רק באמצעות כוח אינם אופייניים ליהודים לאורך ההיסטוריה.

בישראל מסתמנת התנגשות חריפה בין שתי תרבויות: מצד אחד רוסית-סובייטית ומהצד השני מערב-אירופית, שנציגיה הם אנשי האליטה (ובראש ובראשונה האליטה המשפטית, האקדמית, הספרותית והעיתונאית) ורוב האינטלקטואלים דוברי העברית. בתוך "זירה אחת" של מדינה קטנה ניצבות זו מול זו שתי קבוצות גדולות בעלות קודים תרבותיים ופסיכולוגיים שונים. האליטה של דוברי הרוסית אוהבת לשייך את עצמה לציביליזציה המערב-אירופית. אבל רוסיה אינה אירופה. רוסיה, על פי חוקרים רבים הן מהמערב והן מרוסיה, היא ציביליזציה בפני עצמה, עצמאית, שונה מהותית מזו המערב-אירופית. הישראלים דוברי הרוסית מתקשים לקבל את העובדה, שההתנגשות וחילוקי הדעות שלהם עם האינטלקטואלים דוברי העברית, מקורם בראש ובראשונה בכך שהחברה המערב-אירופית, ואיתה האליטה האינטלקטואלית דוברת העברית, שייכת לתרבות אחרת.

לשנות את האופי הלאומי

את המגזר הישראלי דובר הרוסית ניתן לראות בתור רוסיה קטנה בתוך ישראל. בשנים האחרונות התחדד העימות בין "רוסיה הקטנה" וישראל המערבית, והחריפה ההתנגשות בין האליטות. בה בעת "רוסיה הקטנה" כבר היתה לחלק בלתי נפרד מהישראליות, והיא משתתפת בעיצוב החברה הישראלית והדפוסים הפוליטיים שלה. המסקנה של פסטוחוב מהדיון שלו ברוסיה היתה רדיקלית: "כדי להזיז את רוסיה מהנקודה שהיא תקועה בה, חייבים לשנות את האופי הלאומי". הדברים נכונים למרבה הצער גם במקרה של קהילת דוברי הרוסית בישראל. כדי שישראל תמשיך להתפתח לכיוון הליברלי, אין מנוס מצמצום ההשפעה של האופי הרוסי הלאומי על הפוליטיקה הישראלית. לשם כך על שני הצדדים, דוברי הרוסית ודוברי העברית, להשתדל להכיר אלו את אלו. על האליטה הוותיקה להשקיע יותר ביצירת קשר עם דוברי הרוסית, ועל הישראלים דוברי הרוסית להיות מודעים יותר לכך שנותרו בהם, במודע או שלא במודע, עקבות של החברה שבה גדלו ואשר אותה החליטו לעזוב. עליהם להתמודד באומץ עם ההשפעות הרוסיות-סובייטיות, ולהחליט אם הן מתאימות לחיים שבחרו לאמץ לעצמם במדינה ליברלית. את "החומה הסינית" שמפרידה בין דוברי הרוסית לבין ישראל ואירופה הליברליות צריך להרוס. לטובת שני הצדדים.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן

ולדימיר אידזינסקי הוא פובליציסט יליד אוקראינה, בעל תואר שני במתמטיקה שימושית. במשך עשר שנים עבד במכון מחקר לפיתוח מודלים מתמטיים בתחום קידוח נפט

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה