דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
23 בספטמבר 2009 | מהדורה 52

"חפץ-לב": הצצה אל עולמו של תיאטרון המכונס בתוך קרון רכבת ישן שירד מהפסים. איור: בתיה קולטון

לעשות קסם מאפס

"יוסף בטוח שהוא מרכז העולם… הוא גם גאוותן וגם ביישן, נורא אוהב ונורא רוצה ונורא כועס, בייחוד כשרוני לא נותנת לו מה שהוא מבקש. הוא יכול להיעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זאת הוא יכול בן רגע לעבור הלאה. והכי חשוב: יוסף הוא בובת תיאטרון. הוא אינו בן אדם ואינו חיה או מפלצת (בוודאי שלא!) ולא שום יצור מוכר מהאגדות. יוסף הוא בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה"

"חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי", מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, איורים בתיה קולטון, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל, 2009

ההנאה הנלווית לקריאה ב"חפץ לב" מתחרה בהנאה הצרופה הנלווית לצפייה בהצגותיו הטובות ביותר של תיאטרון הקרון. מוסד מעורר השראה זה חבר להוצאת כרמל והוציא איתה ספר הבנוי כמו מסע אל עולמו של תיאטרון הבובות ("מהומה, קרונות, פסים/ רץ לו אץ לו קהל נוסעים").

הספר הוא מופת של מיז-אן-אבים (mise en abyme – כל היבט ביצירה שיש בו דמיון לכלל היצירה שהוא נכלל בה). הוא מדבר על העולם הגדול, ועל המסורות של תיאטרון הבובות בתרבויות שונות בעבר ובהווה. בה בעת הוא מאפשר הצצה אל עולמו המקומי של תיאטרון ישראלי המכונס בתוך קרון רכבת ישן שירד מהפסים, וכל העת זהו ספר העוסק בעולם הקטן שבו פועלות בובות התיאטרון, וממש כמו העולם הזה, גם הוא מצליח ליצור חוויה של קסם.

המעבר מן העולם התלת-ממדי, הרב-חושי והבו-זמני של התיאטרון אל עולמו הדו-ממדי והלינארי של הספר אינו פשוט, וניכר ב"חפץ לב" הניסיון לשמר חלק מאיכויותיה של החוויה התיאטרונית. אחד הפתרונות שהוא מציע למתחים הנמתחים בין המדיומים הוא הדיאלוג הדרמטי המתפתח לאורך המסע בין רוני (אחת המחברות, בובנאית) לבין יוסף, בובה שיצרה.

"יוסף הוא בובת ספוג ורדרדה עם ראש גדול, לחיים תפוחות, עיניים שחורות קטנות ופה אדום שיכול לדבר ולאכול (ולנשק). יש לו גוף קטן ואגסי עם פופיק וטוסיק, זרועות ורגליים רזות וארוכות וכפות ידיים ורגליים אנושיות, קטנטנות כל כך שיש בהן מקום רק לארבע אצבעות. הוא יושב על הברכיים של רוני. ביד אחת היא מפעילה את ראשו מבפנים. ביד שנייה היא מפעילה את ידיו את רגליו ואת גופו, מניעה אותם מבחוץ, באופן ישר וגלוי, כמו שמפעילים בובת משחק. יוסף בטוח שהוא מרכז העולם, ואפילו יותר מזה, העולם זה הוא. יוסף הוא גם גאוותן וגם ביישן, נורא אוהב ונורא רוצה ונורא כועס, בייחוד כשרוני לא נותנת לו מה שהוא מבקש. הוא יכול להיעלב עד עמקי נשמתו, ויחד עם זאת הוא יכול בן רגע לעבור הלאה, לזרום אל משהו מעניין יותר. והכי חשוב: יוסף הוא בובת תיאטרון. לא פחות ולא יותר. הוא אינו בן אדם ואינו חיה או מפלצת (בוודאי שלא!) ולא שום יצור מוכר מהאגדות. יוסף הוא בובת ספוג עירומה, שרוני מנפישה, מחיה" (עמ' 7).

המודעות למעבר בין המדיומים ניכרת לא רק באורח סמוי, אלא היא מפורשת והופכת את העניין עצמו לסוג של בדיחה: "יוסף לא רגיל להיות ציור שטוח. זה לא קל עבור הבטן השמנמנה שלו. וגם לא נעים לו להיות מכווץ כל הזמן בין דפים, כשהדף הבא תקוע לו באף. לכן, דרך אגב, הוא מעדיף שתשאירו את הדפים שלו פתוחים. אולי תמצאו איזה פטנט כזה שישאיר אותו מאוורר יותר?" (שם). תיאורה של הבובה הוא דוגמה לאופן המלבב שבו כתוב הספר – בהומור, מתוך עמדת נפש חיונית, סקרנית, ומתוך דיאלוג מתמיד עם הקורא. צריך לומר שהדיאלוג עצמו הוא תבנית עומק של הספר והוא ניכר בסגנון כתיבתו, במבנהו ובעיצובו הגרפי והטיפוגרפי. תפקידו, בין השאר, לתת ייצוג לנקודת התצפית המיוחדת של המחברות שהיא בפנים ובחוץ, למטה ולמעלה, מספרת על מוסכמות ומציגה אותן, משכילה ומהנה, רצינית וצוחקת באותה עת.

הספר משקף ויוצר עולם של דמיון, של יצירה ושל משחק, וניכר כמעט מכל עמוד ועמוד בו היחס בין המסורות התיאטרוניות לבין פריצת גבולותיהן – פריצה המסומנת כאפשרות ליצור משהו חדש, כזה שעוד לא היה כאן. יש בו התייחסות לעבודה עם חומרי הגלם והבנת מגבלותיהם, וגם לאופן העשיר שבו מגבלות מהוות בסיס ליצירה ולביטוי. "התברר שאפשר לעשות קסם מכלום, תיאטרון בובות מסמרטוטים. אמנות לא צריכה להיות יקרה ומסובכת. אמנות היא החופש האמיתי של האדם לדמיין, לחקור וליצור" (עמ' 39).

המדיום הרב-תחומי, המשלב פיסול וציור והנפשה ומוזיקה ומחול, אינו נשאר בגדר מרחב מופשט ורחוק גם בזכות שלל דוגמאות מהצגות הקרון. "בראשית הקרון לא היה פרסום. מה לא עשינו כדי להביא קהל… היינו יוצאים לגן הפעמון בתלבושת של ההצגה, מצלצלים בפעמון ומזמינים את האנשים לתיאטרון. אחר כך השתכללנו: היה לנו ליצן מיוחד שהיה יוצא עם הפעמון להזמין את הקהל. מריו היה נעמד ליד דלת התיאטרון ולפעמים, רבע שעה אחרי תחילת ההצגה הוא היה מפסיק אותנו ואומר: 'נחכה רגע, מישהו עובר…" (עמ' 237). רוחו החלוצית של תיאטרון הקרון, הרוויה אידיאלים אנושיים, אמנותיים וחברתיים, מקבלת כאן ייצוג מרגש. ערכים הומניסטיים כמו שיתופיות, חופש יצירה, סובלנות, אהבת אדם, המשתקפים במסורת שיצר זוכים להארה ראויה.

הספר מעניק יסודות להבנת צורת הביטוי המיוחדת של תיאטרון הבובות האמנותי: הוא מספר על המפעיל הקוסם ועל החומר והחפצים שמהם עושים בובות, מתייחס לאמנות הסיפור ולחלל, למוזיקה לעיבוד ולבימוי, ומקדיש את התחנה האחרונה במסעו לקהל, שבלעדיו אין הצגה והוא המען שאליו מכוון השדר הזה כולו: "כשאנחנו יוצרים הצגה, אנחנו מוכרחים לקחת בחשבון את הצופים. הסגנון המדויק והדרמטורגיה המושלמת לא יועילו אם ההצגה אינה מתאימה לתפישה השכלית והרגשית של הצופים, ולא פחות חשוב – לתנאי הצפייה שלהם" (עמ' 214). חוכמת האדם המקופלת במדיום הזה, והאופן שבו הצליחו יוצרי הספר להמחישה, הופכים את הספר לפנינה שכל שוחר תרבות ימצא בה חפץ רב.

 

הביקורת פורסמה בגיליון מספר 52 של "ארץ אחרת": העושים לביתם – דיוקנה של האליטה הישראלית. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ד"ר ענבר רווה היא מרצה לספרות חז"ל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה