דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

לעזוב את הסוגיות המדממות מאחורינו, ולהמשיך הלאה

זוהיר מנאצרה, בעבר מושל ג'נין ומושל בית-לחם, חבר המועצה הלאומית הפלסטינית, מתאר את יחסו כאיש פת"ח לסוגיות חברון ולירושלים. לשיטתו, צריכים הפלסטינים לערוב לביטחונם של היהודים הבאים להתפלל במקומות הקדושים

 

זוהיר מנאצרה: "הישות היהודית בארץ קדומה מאוד,

אבל היהודים האלה היו פלסטינים" צילום: בהאא' קעדאן

 

זוהיר מנאצרה בילה שנים רבות מחייו בנדידה מעיר לעיר וממדינה למדינה; מדינות ערביות ומערביות חיבקו אותו ואף דחו אותו, ולמי שמעיין בקורות חייו נדמה שלפניו כרוניקה של גלויות השזורה בחוט מקשר אחד, מסע חיפושים אחר זהות מגובשת למולדת מסוכסכת.

זוהיר מנאצרה נולד ב-1943 בכפר בני נעים, מכפרי חברון. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בכפרו החל בלימודי הלכה מוסלמית בדמשק, אך לא המשיך בכך. ב-1965 הצטרף מנאצרה אל תנועת פת"ח. זמן-מה אחר-כך נסע ללמוד כלכלה בגרמניה. ב-1967 חזר למולדתו, אבל הרשויות הישראליות הגלו אותו בחזרה לגרמניה, שם הוא המשיך בלימודי הכלכלה, ואף לימד מקצוע זה באוניברסיטת פרנקפורט. ב-1976 החליט מנאצרה לנסוע ללבנון ויצר קשר עם ההנהגה העליונה של הפת"ח. ב-1986 נעצר בירדן בעקבות תכנון פעולה נגד ישראל, והוגלה לבגדאד. לפני עשר שנים חזר לכאן כחבר במועצה הלאומית הפלסטינית, ונתמנה למושל ג'נין. בין השנים 2003-2002 עמד בראש מנגנון הביטחון המסכל, ובין השנים 2005-2003 כיהן כמושל בית-לחם. כיום מנאצרה הוא חבר במועצה המהפכנית של הפת"ח ובמועצה הלאומית הפלסטינית, ומתגורר בראמללה.

זוהיר מנאצרה הנו אסטרטג בדפוסי החשיבה שלו ובנימת דיבורו. בגלל אישיותו המתוחכמת, ביקש להכתיב במידה רבה את רוח פגישתנו. הוא אינו מעוניין לחפור בפרטי-הפרטים של הסכסוך, ומעדיף להתעלם מהצלקות ההיסטוריות המדממות של שני הצדדים, כדי להמשיך הלאה. עם זאת, מנאצרה מעוניין לנתח את המצב ניתוח מעמיק וסולד מההשטחה שעושות התעמולה והתקשורת לשאלות המרכזיות. הוא מרבה למתוח ביקורת חריפה על ההנהגה הפלסטינית, ובראש ובראשונה על תנועתו, תנועת פת"ח. אף שפעמים רבות מפליג מנאצרה בעקבות טיעוניו, תשובותיו תמיד ממוקדות ומתומצתות.

איך אתה מבין את ההיסטוריה של הישות היהודית שבגבולות העיר חברון?

הישות והיישוב היהודי נמצאים כאן עוד מתקופות קדומות, בדומה לישויות הנוצרית והמוסלמית. יהודים חיו אז בכפרים הפלסטיניים, בחברון ובמקומות נוספים. ברור שעם בוא האיסלאם אל פלסטין, היו יהודים בארץ. לנביא מוחמד היו מגעים עם היהודים במכה ובמדינה. הוא עצמו לא ביקר בפלסטין, אבל כאשר הצבא המוסלמי הגיע לכאן, מצא את היהודים החיים במקומות שונים בין המוסלמים. הישות היהודית בארץ קדומה מאוד, אבל יהודים אלה היו פלסטינים; כמו שהיו נוצריים פלסטינים, מוסלמים פלסטינים ובני מיעוט אחרים שהשתייכו לפלסטין, כך גם היהודים הללו, הם היו יהודים פלסטינים.

לפיכך, היהודים הם חלק מתושבי חברון?

אין שום קשר בין היהודים המתגוררים ביישובי ההתנחלויות שהוקמו בחברון לבין היהודים שחיו בעיר לפני 1929. היהודים שמתגוררים כיום בחברון מנצלים את הדת, ניצול לא מקובל. היהודים של בנו קוריידה (بنو قريضة), בנו קיינוקאע (بنو قينقاع), בנו א'לנדיר (بنو النّضير) (שבטים יהודיים שחיו בסעודיה, והיה להם תפקיד היסטורי במגעם עם המוסלמים; א. ע'.) ישבו במדינה המוסלמית הראשונה. האם זה מצדיק הקמת מדינה יהודית בשטחה?

אין לנו בעיה עם היהודים. ברוכים הבאים לכל בית ועיר פלסטיניים. בעייתנו היא עם ההתנחלויות. על כל ההתנחלויות האלה, שקמו בכוח הנשק ומשתרעות על האדמות הפלסטיניות, חלות החלטות בינלאומיות. קיומן הוא מכשול לא קל בפני כל פתרון בינלאומי. ההתנחלויות הן גורם למתח ולהקצנה בחיי היום-יום של העם הפלסטיני, בעיר חברון ובכל הערים הסובבות אותה.

נראה שהסוגיה של מערת המכפלה לא תיפתר בקלות.

בית-הכנסת שבמערת המכפלה הוא חדש, בנו אותו בתקופה שלנו. אם כוונתך לזכותם של היהודים לתפילה במסגד, כיוון שהוא מקום קדוש בשבילם – אברהם הוא אביהם ואבינו, כאחד – איש אינו מתכחש לכך. אך חופש גישה אל האתר המקודש אינו מחייב שליטה עליו. אנו מכירים בזכותם של היהודים לחופש הגישה לכל המקומות הקדושים, אבל מסרבים לכך שזה ישמש תירוץ לשלטון הישראלי להפעיל לחצים כדי לשלוט בהם. אם יש לנו מסגד בחיפה, האם זה מקנה לנו זכות להשתלט על חיפה? עצם העובדה שיש כנסייה בנצרת, שהנוצרים מאמינים שישו חי בה, האם היא מקנה לנו, כנוצרים ערבים, את הזכות להשתלט על נצרת? האם לאמריקאי הנוצרי יש זכות לכבוש את בית-לחם, מפני שזה מקומה של כנסיית המולד?

יש הבדל בין הזכות הדתית לקיום עבודת האל לבין השתלטות מדינית על המקום. אני מצדד בעמדה שלפיה כל יהודי יוכל להגיע אל כל המקומות הקדושים לו, ואנו נבטיח לו הגנה מטעם הפלסטינים.

מה לדעתך גרם למאורעות תרפ"ט?

קודם-כול, כדאי שתדייק ותאמר לאילו מאורעות כוונתך, שאם לא כן, אולי יתברר שיש לך גירסה שונה משלי, ואז ייצא שאנו מדברים על דברים שונים.

ברור שיש נרטיבים שונים, וזה מהותי בכל הנוגע לתולדותיה של חברון, אבל כוונתי להתנגשויות שאירעו בין היהודים לערבים ב-1929, ושכתוצאה מהן נהרגו 66 יהודים.

הריגת האזרחים תמיד ראויה לגינוי, ואינה הולמת את הערכים הדתיים והאתיים שלנו. סיבת ההתנגשויות במהלך סכסוך זה היתה המאבק בין המחתרות והפלגים הציוניים השונים, אשר חתרו להרחבת הטריטוריה הציונית בפלסטין, לבין התושבים הפלסטינים-הערבים שניסו להגן על אדמותיהם. הסכסוך הוליד מלחמות רבות.

איפה אירעה ההתנגשות הרצינית הראשונה בין יהודים לערבים?

בירושלים, ב-1917. בכל פעם שהתנועות הציוניות וישראל ניסו להשתלט על אדמות פלסטיניות, פרצו סכסוכים בין שני הצדדים בכל הערים והכפרים – בחיפה, ביפו, בעכו ובצפת – ממש בכל מקום. איני זוכר את התאריכים המדויקים. בין המתיישבים היהודים הראשונים, הבריטים והערבים הפלסטינים קרו מקרי טבח רבים, והם לא פסקו גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל, ואף לא לאחר החתימה על הסכמי אוסלו; די לציין את טבח גולדשטיין.

אז אתה רואה את אירועי הדמים כמקרים היסטוריים בלבד?

לא, אני רואה את כל ההרג והטבח שעוללו שני הצדדים, ולא מנסה לחלץ מהאירועים האלה פרספקטיבה אסטרטגית. אחרת אי-אפשר לתפוש איך בשנים 1994-1993 הגיעו שני הצדדים המסוכסכים, אש"ף ומדינת ישראל, לחתימה על ההסכם ההיסטורי להפסקת הסכסוך. אנחנו זוכרים היטב את כל מעשי הטבח שלנו ביהודים, והיהודים זוכרים בפרוטרוט את כל מעשי הטבח שלהם בערבים הפלסטינים. בחתימה על הסכמי השלום אנו חוסמים את הדרך בפני כל מעשי הטבח שעלולים להתרחש, ביהודים ובערבים כאחד. על כולנו להמשיך בתהליך השלום כדי להפגין את אהבתנו לבנינו ולנכדינו. איננו מעוניינים לחזור על טרגדיות היסטוריות שאירעו לאבותינו ולאבות-אבותינו.

אני שם לב שאינך בוחן את האירועים עצמם ואינך מנסה לדייק בקשר אליהם, אפילו אינך מתארך אותם. האם ניתן להסיק מכך, שהאירועים ההיסטוריים – מקרי הטבח וההרג – מעניינים אותך פחות מן הצד השכלתני-הנאור של הפקת לקחים?

הצד האנושי, הפוליטי והמודרני, זה מה שמעניין אותי.

ואם בסוגיית הנאורות ובדפוסי החשיבה המודרנית עסקינן, ברצוני לעבור ברשותך לעניין הפוליטיזציה של האיסלאם, המגולמת בין היתר בתנועת החמאס. רבים רואים בכך חזרה אל השורשים, שיש עימה רק נזק. איך תוכלו לפסוח על עניין פרדוקסלי זה?

האיסלאם הוא הדת שלי, בה-מידה שהוא הדת של החמאס. האיסלאם פותח בפנינו את הדרך לבניית חברה מודרנית, שהרי הוא

אין שום קשר בין היהודים המתגוררים ביישובי ההתנחלויות שהוקמו בחברון לבין היהודים שחיו בעיר לפני 1929. היהודים שמתגוררים כיום בחברון מנצלים את הדת, ניצול לא מקובל. היהודים של בנו קוריידה , בנו קיינוקאע , בנו א'לנדיר (שבטים יהודיים שחיו בסעודיה, והיה להם תפקיד היסטורי במגעם עם המוסלמים; א.ע'.) ישבו במדינה המוסלמית הראשונה. האם זה מצדיק הקמת מדינה יהודית בשטחה?

הוציא אותנו מתקופת החושך – הג'אהלייה (התקופה שלפני האיסלאם, שהתאפיינה באי-סדר חברתי ובמבנה שבטי המבוסס על גזענות והפרדה בין האנשים על רקע השיוך האתני; א. ע'.) – אל הקידמה. אין ביכולתה של החמאס להכחיש את המוסלמיות שלי. תנועת החמאס מנסה להשתמש באיסלאם כהצדקה לפעולותיה ולטעון שהוא המקור שהיא נשענת עליו, וזאת למען הכתבתו של חזון ריאקציוני לחברה הפלסטינית. אני הולך למסגד להתפלל לאלוהים; החמאס פונה אל המסגד כדי להשתמש באלוהים ובמסגד עצמו, וכן כדי להכתיב לחברה שלנו חזון חברתי, פוליטי וכלכלי ריאקציוני. האיסלאם הוא דת נאורה שמדגישה את הצורך בלמידה ובחיזוקו של המדע; הדבר בא לידי ביטוי במקומות רבים בקוראן ובמסורות הנביא. האיסלאם הוא הראשון שקרא למימוש החירות, ואצטט כאן את אמירתו הידועה של הח'ליף עומר אבן אל-ח'טאב: "ממתי אתם משעבדים את האנשים, שאמהותיהם ילדו אותם בני חורין?!". זהו האיסלאם.

אם כך, איך אתה רואה את היהודים הדתיים המתגוררים בחברון?

זוהי סוגיה הדומה לאותה סוגיה אצלנו: ניצול השיח הדתי לאינטרסים אישיים. שמעתי ממקורות מהימנים, שצאצאיהם של היהודים שגרו בחברון ב-1929 ועזבו אותה, באו אחרי 1967 לבקר בעיר שאבותיהם התגוררו בה לפני עשרות שנים, ופגשו ביהודים שבאו להתיישב שם. הם אמרו שאין שום קשר בין יהודי 1929 לבין היהודים החיים שם כיום, והוסיפו שהיהודים האלה אינם מייצגים אותם.

האם חברון יותר חשובה מירושלים?

ירושלים, שנמצאת בגבולות 1967, מזרחה מהקו-הירוק, היא עיר ערבית-פלסטינית וצריכה לחזור לשליטה פלסטינית. אין שום הבדל בין ירושלים, חברון, בני נעים וג'נין; כולן ערים פלסטיניות. לירושלים נודעת חשיבות מיוחדת, מפני שהיא הבירה של מדינתנו ובה מרוכזים מקומות רבים המקודשים בעינינו, נוצרים ומוסלמים כאחד. גם אילו היתה לנו נכונות לוותר על מקומות מסוימים, פה ושם, לאחר הסדרי קבע מוסכמים בין שני הצדדים, בירושלים אין ביכולתנו להסכים לוויתורים.

בגלל הקדושה הדתית?

בגלל חשיבותה הדתית, ההיסטורית והתרבותית, ומפני שהיא הבירה של מדינת פלסטין.

בירושלים המערבית עדיין יש לנו רכוש שפּוּנה; נוותר עליו, אבל לא נוותר על השטחים שכבשה ישראל ב-1967. בהחלטת 242 של האו"ם נקבע שעל ישראל להחזיר את ירושלים המזרחית, בהיותה שטח כבוש. בירושלים המזרחית יש מקומות הקדושים ליהודים, ואנו מבטיחים לדאוג ליהודים לגישה בטוחה אל המקומות האלה, בדיוק כמו שאנו מבקשים מהם להבטיח את זכותנו לביטחון מלא במקומות הקדושים לנו והנמצאים בשטחה של ישראל.

אי-אפשר שלא לסיים את שיחתנו בשאלה המתייחסת לתבוסה שנחלתם אתם, אנשי הפת"ח, מול מפלגת החמאס. איך אתה מסביר את התבוסה הזאת?

הקו המדיני של מפלגת הפת"ח הוא שחרור האדמה הפלסטינית מהכיבוש הישראלי, ובניית המדינה הפלסטינית בתחום התואם את ההחלטות הבינלאומיות והיוזמות הערביות, וכן על בסיס מגילת הכרזת המדינה הפלסטינית. זהו הקו המדיני של הפת"ח שהניב הצלחות בהתחלה, אבל תנועת הפת"ח, ובייחוד הנהגתה, לא היתה מודעת לגודל האחריות המוטלת על כתפיה. התברר שזו היתה הנהגה חלשה מדי שלא הצליחה לקיים את המוטל עליה; ההנהגה הפלסטינית, המתגלמת בוועדה המרכזית של הפת"ח, התרשלה בחיזוק התנועה, בפיתוח ארגונה הפנימי ובחידושה. ההנהגה לא הניחה למפלגה להתפתח בצורה דמוקרטית וחסמה את הדרך בפני צעירים, שביקשו לגבש עמדה חדשה. כל זה הביא לרפיונו של הפת"ח וגרם לאיבוד אמון העם במפלגה, מה שהסתיים בתבוסה הקשה בבחירות.

כתוצאה מתבוסתה של הפת"ח ועליית החמאס לשלטון, נוצר מצב קשה ומסובך, שהדבר המכאיב בו ביותר הוא שזה הקל מאוד על ישראל. כעת יהיה לישראל יותר קל להמשיך במדיניות ההתכחשות וההתעלמות מזכויותיו של העם הפלסטיני: המשך בנייתה של הגדר, מצור על העם הפלסטיני; להמשיך במדיניות של כפיית מציאות חדשה על-ידי קביעת עובדות בשטח, עובדות העושות את הפתרון המהפכני של שתי מדינות לשני עמים לבלתי אפשרי. זהו הדבר הקשה ביותר בסוגיית התבוסה.

הרי כבר מתעמולת הבחירות הישראלית ברור, שממשלת ישראל נוהגת לפני העיקרון המכונה אצלנו בשפה העממית "הקיר הנמוך" (סמל לכוחניות של ישראל בכל הנוגע לפלסטינים וליחסה לשלטון הפלסטיני כאל שלטון חלש; א. ע'.). הם מתחרים בינם לבין עצמם – וזאת דווקא לאחר עליית החמאס לשלטון – על פיתוח תוכניות שתכליתן חנק העם הפלסטיני והצרת צעדיו, ואינם רוצים להעביר לשלטון הפלסטיני את הכספי המכס שישראל גובה. נוסף לכך, הם מונעים עבודה מהפועלים והעובדים הפלסטינים.

מה הן המטרות שהן ממהות החזון שלכם?

ברצוננו לגבש, לנסח ולעצב מחדש את דרכי המאבק של המפלגה למען הקמת מדינה פלסטינית. כירושה מהתקופה הקודמת, שהיתה מלוּוה בהתקוממויות שונות, נשארו אי-ודאויות וערפול בכל הנוגע לתפישת המאבק, במובן של יצירת זיקה בין המאבק ליישום החזון הפלסטיני. סיסמאות רבות חסרות תוכן השתלטו על השיח המדיני של הפת"ח בפרט, והשיח המדיני הפלסטיני בכלל.

כך, לדוגמה, באותה תקופה פרץ ויכוח פלסטיני סביב השאלה, האם אתה בעד המאבק או נגדו. זוהי שאלה מגוחכת, שמסווה וחוסמת את מהות הוויכוח. האם הפעילות המדינית היא ביטוי למאבק או להרמת ידיים, זו השאלה שברצוני לשאול. אני אישית סבור שהפעילות המדינית היא אחת משיטות המאבק, שיטה שבמצבים מסוימים היא אף יותר יעילה מהפעילות הצבאית. העם הפלסטיני צריך להשתכנע כי עליו להשיג את זכויותיו במסגרת קונצנזוס בינלאומי, אבל זהו תהליך קשה ביותר.

לפני כמעט ארבע שנים קמה קבוצה ישראלית-פלסטינית וטסה לז'נבה כדי לדון בעניינים הקשורים לסכסוך בינינו. הקבוצה הגיעה להסכם, שנקרא "הסכם ז'נבה". השאלה שעלתה מיד היתה: האם האמנה על הנייר, הכוללת חזון – שפּוּרט לפרטי-פרטים – לפתרון הסכסוך שאתם המנהיגים גיבשתם, לאחר שבודדתם את עצמכם בים המלח, בקפריסין ובמקומות שונים בפלסטין – האם האמנה הזאת תואמת את מה שקורה במציאות? המציאות נוגדת את האמנה ניגוד מוחלט. הדפוסים היומיומיים של הכיבוש אינם מותירים שום מקום למחשבה שכלתנית. החיים של האזרח הרגיל ושל המנהיג הפלסטיני תחת לחץ הכיבוש הישראלי אינם מאפשרים את יישום הרעיונות, שמכתיבה המחשבה השכלתנית. מה אנחנו יכולים לצפות מאדם המתגורר במחנה פליטים, ממבוקש שרודפים אחריו, למה נוכל לצפות ממנו? לאיזו מחשבה רציונלית?

יש הבדל גדול בין שיתוף פעולה בין שותפים, שנתקלים בבעיה ביישום ההסכם שנחתם או עומד להיחתם, לבין התעקשות חד-צדדית על הכתבת פתרון הנשען על הכוחניות. עם זאת, חשוב לציין שכל הסקרים שערכו מכוני הסטטיסטיקה הישראליים הצביעו על כך, שאחוז ניכר מהציבור הישראלי – בין 54% ל-72% – מעוניין בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

אלטייב ע'נאיים הוא משורר וחוקר ספרות ערבית

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה