דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

איור: אבי אודנהיימר

לסמן אנשים

המשמעויות של קידוד הבשר/הגוף חורגות הרבה מעבר למשמעויות הקונקרטיות של החוק. הביומטריות היא הטבעה-בבשר והיא מהדהדת שימוש דומה על בעלי חיים ואולי אף את צורתה העגומה ביותר של השליטה במאה ה-20, מספר האסיר המוטבע ביד

אזרחים שנקלעים בימים אלה ללשכות משרד הפנים מוצאים את עצמם צופים בסרטון שהפיקה רשות האוכלוסין וההגירה ואשר מתאר מה עלול לקרות לכם אם תאבדו או אם תיגנב מכם תעודת הזהות שלכם ("בכל ארבע דקות נגנבת תעודת זהות בישראל, תקווה מאוד שזו לא תהיה הזהות שלך", ניתן לצפייה http://it.themarker.com/tmit/article/18479): על רקע צילומים של בני אדם לא מזוהים, ושיחות סתמיות במשרד או בבית קפה, מוסר הסרטון לצופה את הנתונים הבאים: "חמש-עשרה תעודות זהות נגנבות בשעה, מאתיים וחמש תעודות זהות נגנבות ביום… מאה ושלושים אלף תעודות זהות נגנבות בשנה. כל תעודת זהות מאפשרת לגורמי פשע לעשות שימוש בזהות שלך".

הפילוסוף ז'יל דֶלֶז. דלז טען כי אין כל חידוש בעובדה שהפרט נתון לפיקוח ולשליטה, אלא שלכל תקופה תצורה אחרת של תיחום והגבלה. לדידו, במעבר מהעידן המודרני לעידן הפוסט-מודרני הופיעה צורת פיקוח חדשה, שונה בתכלית, שבמסגרתה מתבצע מעבר מחברת משמעת לחברת פיקוח

הסרטון נראה כאילו צולם במקרה בידי אדם ששכח את מצלמת הווידאו או את הפלאפון שלו פתוח. כאילו סתם ככה במקרה. כאילו סתם איבדת את תעודת הזהות שלך והדבר הזה קורה לכל אחד ולובש ממדים של אסון לאומי: "כיום מסתובבות בישראל מאות אלפי תעודות זהות מזויפות המשמשות בין היתר את גורמי הפשע, התחזות וגנבה, הונאה בחשבונות בנק, גנבת נכסים, מעשי נוכלות, קבלת קצבאות". סרטון האימה של רשות האוכלוסין וההגירה אינו מזכיר כלל את מאגר הביומטרי או את העובדה שמשרד הפנים מבקש להמריץ את האזרחים לרוץ ולהשיג לעצמם תעודת זהות ביומטרית. את הסרטון חותם המשפט התמים: "תשמרו טוב על תעודות הזהות שלכם כדי שהזהות שלכם תישאר רק שלכם". ולאחריו מופיע תיוג ברוח קמפיין בחירות: "רשות האוכלוסין וההגירה מתקדמים לתיעוד חכם" ו"שותפים למהלך לאומי".

ממרחבים אסורים למרחבים אוסרים

רשות האוכלוסין, שהיא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למאמץ השלטוני לווסת את השטפים האזרחיים – הרישום, התיחום, מניעת השוטטות, החשש מההיברידיות ואי-המוגדרות של הזהות – מפיקה קמפיין, שמטרתו לקדם את הנפקתן של תעודות הזיהוי הביומטריות. קמפיין, שכל כולו מבוסס על הפחדה, על הזנת הפראנויה, על הרמיזה כי את האוכלוסייה יש לסמן, להדביק תג לכל פרט, לא לתת למישהו שאיננו תואם את זהותו הפורמלית להלך חופשי, שלא לומר להלך אימים על החברה. שכן, כשם מאמרו של מישל פוקו, על החברה יש להגן.

פוקו מתבסס על אמירה המיוחסת לאסטרטג הגרמני קרל פון קלאוזביץ, לפיה המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים, ומתאר את השלטון כרצף של פרקטיקות זעירות, משוברות, מקוטעות, לעתים נעלמות מן העין, שהשלטון מנהל כדי לבסס את כוחו. ניתן לתאר זאת גם כמלחמת התשה המתחוללת בתוך מדינת הלאום בין כל מה שהוא "המדינה" לכל מה שהוא איננו. וכל מה שאינו המדינה, לימדנו ההוגה הפרו-נאצי קרל שמיט, הוא "אויב". וכך, יחסי הכוח אינם המערכת הגלובלית של העידן הישן, אלא שדות קרב קטנים ורבים, שבהם המדינה מביסה (או מנסה להביס) את רוחות הרפאים של אויביה המאיימים להרים ראש. כך, בהזינה תמידית את פראנויית "האויב מבית", יכולה המדינה להצדיק את הפעלת הכוח, את הרישום, הזיהוי, העיקוב וההגבלה. כך, מי שגונב תעודת זהות אינו סתם עבריין קטן אלא "אויב המדינה".

פוקו לא התעניין ברציפות ההיסטורית, אלא בהתפרצויות רעיוניות, הבלחות פתאומיות של קונבנציות מחשבתיות. במסגרת זו הוא חקר את הופעת המרחב המודרני, וכביטוי למרחב זה, ובמיוחד (כפי שאראה) לשאלת השליטה בו, הוא השתמש במודל הפנאופטיקון.

בקליפת אגוז, הפַּנאוֹפּטיקוֹן הוא מבנה שהגה במאה ה-18 הפילוסוף והמשפטן האנגלי ג'רמי בֶּנתַם, ונועד להבטיח פיקוח יעיל על אסירים. אף על פי שהמבנה, שלפרטיו לא אכנס כאן, נועד במקור לשמש במתקני כליאה, ניתן להשתמש בו גם במוסדות אחרים, כמו מפעלים ובתי ספר, שם נדרשת הפרדה ופיקוח מתמידים.
ייחודו של הפנאופטיקון הוא בכך, שבכל עת כל סובייקט המצוי בתחומו נתון פוטנציאלית למבט מפקח, לעין האח הגדול, אך הוא עצמו אינו רואה את השומר עליו ואינו יודע אם זה אכן מביט בו באותו רגע נתון. המשמוע הוא תוצאה של תחושת הפיקוח. לא מדובר כאן על הפיקוח הפיזי, שמבודד את הפרט בצינוק או שמאיים בבידודו בצינוק וכתוצאה מכך משיג משמעת. מה שפוקו מתאר הוא צורה חדשה של כוח, כאשר את מקומו של הכוח הישיר שהפעיל השלטון, תופסת שיטת פיקוח בלתי נראית, בלתי מזוהה, אך בעלת נוכחות פוטנציאלית מוחלטת בכל מקום וזמן.

כדי להשלים את התמונה נידרש למונח "הטרוטופיה". הטרוטופיה, לפי פוקו, הוא מרחב הנוצר כתוצאה מכישלון הניסיון ליצור אוטופיה. מאחר שאוטופיה היא ניסיון לקבע את המרחב ולעצב משטר נתון של יחסי כוח, מה שנותר ממנה בהיעלמותה הוא מרחב הטרוגני, מקוטע ומשובש.

פוקו מתאר שני סוגים של הטרוטופיה: "הטרוטופיה של משבר" היא הטרוטופיה האופיינית לחברות פרימיטיביות. מדובר באתרים מקודשים שהגישה אליהם אסורה או מותרת רק למתי מעט, שבהם מבוצע פולחן במצבי משבר, כגון לעת מלחמה. ואולם, אף שגם בעידן המודרני מתקיימות הטרוטופיות של משבר, אפיין פוקו את המרחב המודרני כ"הטרוטופיה של סטייה", שהיא בעצם שורה של מרחבי-משנה שאל תוכם מוּבלים פרטים המסומנים כסוטים, כשהמטרה היא לחנך אותם מחדש ולהשיבם לחברה כאזרחים "נורמלים". בית הכלא ובית המשוגעים הם מרחבים כאלה. המעבר הגניאולוגי הוא אפוא ממרחבים אסורים למרחבים אוסרים.
המפתח הציבורי והפרטי

אלא שהמודל הפוקויאני, שעוצב בשנות השישים של המאה ה-20, איבד מהרלבנטית שלו להבנת יחסי הכוח בחברה המודרנית. העידן הפוסט-מודרני, שעל מלוא אופיו לא אוכל לעמוד במסגרת רשימה זו, הציב סימני שאלה רבים מעל תקפות מודל המרחב הפוקויאני.

אחת הביקורות, אולי החשובה שבהן, נשמעה מפי הפילוסוף ז'יל דֶלֶז. דלז טען כי אין כל חידוש בעובדה שהפרט נתון לפיקוח ולשליטה, אלא שלכל תקופה תצורה אחרת של תיחום והגבלה. לדידו, במעבר מהעידן המודרני לעידן הפוסט-מודרני הופיעה צורת פיקוח חדשה, שונה בתכלית, שבמסגרתה מתבצע מעבר מחברת משמעת לחברת פיקוח.

מדובר בתנועה מהפיקוח הפיזי לפיקוח האלקטרוני, הנעשה באמצעות קידוד בינארי: 0/1; עבור/עצור. המיוחד בתצורה הזאת הוא היותה שקופה, נעלמת מן העין, כמו אובייקטיבית, היות והמחשב, לכאורה, אינו מכיר את הפרט שהוא ממיין. חִשבו על השער האלקטרוני. גם לאחר שנבדקת פיזית באופן דקדקני בידי שומר פיזי, אתה עלול שלא לעבור את השער האלקטרוני, "שאינו יודע חוכמות".

בעידן הפיקוח לכוח אין זהות, אין צורה, אין נראות ואין נוכחות. הוא פוטנציה שבפוטנציה, אפשרות מנגזרת שנייה, המאיינת לכאורה את ממשותו, אך אותה פוטנציה היא בעת ובעונה אחת גם הנוכחות המוחלטת. זאת משום שהפרט הצרכני, העובד דרך מסננים דיגיטליים, מקליד סיסמאות, מזהה ברקודים, מוסר נתוני זיהוי, משתמש בקודים, הוא הנפעל המוחלט של המכונה, התוצר המובהק של הדיגיטציה שהיא מכוננת, יציר כפיו של ההיגיון הבינארי.

ההיגיון המתועש, המחייב סימון של כל סחורה, דיגיטציה של מלאי, סטטיסטיקה של מלאים ותכולות, משתלט אט-אט גם על המרחב של ניהול האוכלוסייה. את ההמון יש למיין, לווסת, לתעל ולכוון, כך שלא תיווצר הפרעה לזרימה הטבעית, לסדר המכונן את עצמו, להיגיון הקפיטליסטי של זרימה מתמדת, שטפים (flux) של סחורות ומטבעות, של היד הנעלמה, אשר הטענות על היעלמותה היא המאפשרת את הכניעה להיגיון המארגן את המרחב המודרני והפוסט-מודרני

עתה הגענו לשאלה האם הקוד הביומטרי הוא בגדר אבולוציה של פיקוח, כזו המטביעה בגוף האנושי את קוד המחיר/כניסה שלו והופכת את הגוף לסמן טכנולוגי נטול סובייקטיביות, או שהוא צורה חדשה לגמרי של פיקוח?

מתנגדי הקוד הביומטרי, והם רבים, חוששים שהקוד נושא סיכונים ניכרים לפרטיותו של כל אדם, בין השאר בשל האימננטיות של צבירת המידע אודותיו והשימוש במידע הזה באופן לא ראוי. טענתם מתייחסת לפן האונטולוגי של הקידוד הביומטרי – היינו, למופעיו המציאותיים, הקונקרטיים – אך מחמיצה את משמעויותיו הפילוסופיות, האפיסטמולוגיות.

יצוין כי, בחוק עצמו ניסו מנסחיו לתת פתרון לבעיית אבטחתו של האזרח אך נראה שהם רק החמירו אותה. בסעיף 4 לחוק, העוסק בבעלי הסמכות לאמת זהותו של אדם הנושא מסמך זיהוי ולהשוותם לנתוני המאגר, מנויה הרשימה הבאה: עובד משרד הפנים; שוטר; סוהר; עובד רשות הביטחון; חייל; ממונה ביטחון או מאבטח. כל אלה פונקציונרים המייצגים במובהק את חברת השליטה של פוקו, ובמובן הזה הם סממנים של רגרסיה בצורת הפיקוח.

אך מדברי ההסבר לחוק עולה התשתית האמיתית של צורת הפיקוח הביומטרית. בהידרש לאופן הקידוד מוסבר:
זיהוי ייחודי זה מתאפשר על בסיס שיטת "המפתח הציבורי", שהיא שיטה מתחום תורת ההצפנה. על פי שיטה זאת, מיוצר צמד "מפתחות", האחד נקרא "המפתח הפרטי" והשני נקרא "המפתח הציבורי". צמד המפתחות ייווצר על השבב שיהיה בתעודת הזהות. "המפתח הפרטי" יוחזק במקום מאובטח על השבב… ובאמצעותו יתבצע האימות האלקטרוני. "המפתח הציבורי" יֵחתם על ידי "גורם אמון" (Trusted Third Party) מטעם משרד הפנים, אשר בחתימתו זו יאשר את זיהוי האדם שלו שייכת התעודה האלקטרונית לאימות.

היינו, כדי שאדם יאושר, כדי "שיעבור" מבחינה ביומטרית, הוא זקוק לא רק לזהותו הפרטית, שבב שהוא "המפתח הפרטי" שלו, אלא גם ל"מפתח ציבורי", אשר עליו חתום "גורם אמון", אשר יאמת את זהותו. היינו, כבר ברמה הקונקרטית, עוד בטרם נדרשנו למשמעויות הפילוסופיות של צורת הפיקוח הביומטריות, נדרשת שליטה/פיקוח של צד שלישי, שהוא עלום מחד גיסא, אך "נאמן" מאידך גיסא, ובלעדיו השער אינו יכול להיפתח.

הפעלת כוח על הפרט בחברה הדיגיטלית

אלא שכמו בכל מעשה חקיקה, ועל אחת כמה וכמה במעשה חקיקה שטמונה בו מידה כה גדולה של דה-הומניזציה ושל אטומיזציה מתנכרת, כוונת המחוקק אינה חזות הכל. הלכה למעשה, היא בקושי כסות לחשרת הסופה אשר בכנפיה היא אוחזת. במילים אחרות, המשמעויות של קידוד הבשר/הגוף חורגות הרבה מעבר למשמעויות הקונקרטיות של החוק על לשונו, והן מציפות משמעויות מרחיקות לכת לעניין היחס בין הכוח במופעו הטהור ביותר, השקוף והנעלם, לבין נוכחותו האימננטית של הבשר, הקורפוס האנושי, שממנו לא יכול הפרט לחמוק, לצאת מעורו. במובן הזה, מדובר כאן בסינתזה מסוכנת בין שתי צורות השליטה/הפיקוח – סינתזה שממנה, כך נראה, לא יוכל יותר הפרט להימלט.

אולי בגלל הבוטות הזאת של צורת השליטה והפיקוח, אולי בגלל המימד האנכרוניסטי המשוקע בה והמייצג ריאקציה שלטונית ורגרסיה ברמת הווירטואליזציה של הפעלת הכוח על הפרט בחברה הדיגיטלית, רבה כל כך ההתנגדות לחוק המוצע ולשיטת הפיקוח שהוא מבקש לכוננן. שכן, כל עוד איננו יודעים דבר על הפיקוח – או נכון יותר, מתמכרים לאשליה המתוקה לפיה אין פיקוח של ממש, אף שהתחושה המנקרת בראש של העין הפקוחה אינה מניחה לנו – אין אנו מוכנים לקבל את הכוח המגולם בבשר, הישיר, הנוכח, החוסם אותנו באופן פיזי.

כל כך התרגלנו למתגים, לעיניות, לפסים המגנטיים, ששוב איננו מוכנים להיכנע לסמכות הטמונה בפסים שעל בגדי איש השררה. במובן הזה, הביומטריות היא הטבעה-בבשר, תיוג-סימון מוצר בתצורתו הגולמית ביותר, היא מהדהדת שימוש דומה על בעלי חיים ואולי אף את צורתה העגומה ביותר של השליטה במאה ה-20, מספר האסיר המוטבע ביד, אף שבוודאי אין זו כוונתם של מקדמי החוק.

גם אם נראה שההשוואה לצורת התיוג הנ"ל מוגזמת או מופרכת, לא ניתן להתעלם מכך שמפעל ההשמדה הנאצי, לצד היותו מופע מזוויע של דה-הומניזציה במופעה הטהור ביותר, באופן הישיר, הבוטה והזדוני ביותר הוא גם מפעל קפיטליסטי מובהק, המבוסס על כלכלה של המרצת שווקים, אגירת הון, תיעול כלכלי-סחורתי ומעל לכל חרושת מוגברת, לא רק של אמצעים ממיתים אלא גם של המוצר עצמו, המוות. מחנות הריכוז היו, במובן הזה, מחסני סחורה עצומים, שהיו מלאים סחורה שאיבדה את ערכה העובר לסוחר, שאיבדה את חינה בעיני רואיה, ומחנות המוות היו, בהתאמה, בתי חרושת שייצרו את הסחורה האולטימטיבית, את המוות, את השמדתה של הסחורה הפגומה. האסירים/קורבנות לא היו דבר זולת מספר, פריט מפוקח ומסומן.

מאז, ההיגיון המתועש, המחייב סימון של כל סחורה, דיגיטציה של מלאי, סטטיסטיקה של מלאים ותכולות, משתלט אט-אט גם על המרחב של ניהול האוכלוסייה. את ההמון יש למיין, לווסת, לתעל ולכוון, כך שלא תיווצר הפרעה לזרימה הטבעית, לסדר המכונן את עצמו, להיגיון הקפיטליסטי של זרימה מתמדת, שטפים (flux) של סחורות ומטבעות, של היד הנעלמה, אשר הטענות על היעלמותה היא המאפשרת את הכניעה להיגיון המארגן את המרחב המודרני והפוסט-מודרני וכן מכשירה את הלבבות ומיישרת נתיבות להופעתו של הנס הכללי, ה"דאוס אקס מכינה" של הקפיטליזם השלישוני.

כדי שאדם יאושר, כדי "שיעבור" מבחינה ביומטרית, הוא זקוק לא רק לזהותו הפרטית, שבב שהוא "המפתח הפרטי" שלו, אלא גם ל"מפתח ציבורי", אשר עליו חתום "גורם אמון", אשר יאמת את זהותו. היינו, כבר ברמה הקונקרטית, עוד בטרם נדרשנו למשמעויות הפילוסופיות של צורת הפיקוח הביומטריות, נדרשת שליטה/פיקוח של צד שלישי, שהוא עלום מחד גיסא, אך "נאמן" מאידך גיסא, ובלעדיו השער אינו יכול להיפתח

כל אלה מציבים את הפרט בתוך מכונת צריכה שצינורותיה ואיבריה שקופים לחלוטין, והתרמו-דינמיקה שלה בלתי מורגשת, דוחקת בגבו של הפרט להתקדם בתור, לצרוך את מה שנאמר לו שישפר את הרגשתו, את מצבו, את תיוגו בסדר שמכונן ההיגיון הרכושי-פוססורי, שבמסגרתו הפרט מוגדר בהתאם לכוח הקנייה שלו, כשתכונותיו הן, לכל היותר, מכשיר לשיפור יכולתו לשרת את הגיונה של המכונה.

בספרם "אנטי-אדיפוס" (L'Anti-Oedipe) טוענים ז'יל דלז ופליקס גואטרי כי התשוקה, שהיא לכאורה הביטוי האותנטי ביותר לסובייקטיביות ולחיות/היות של הפרט, משוקעת באופן כה מחוכם במבני זרימת ההון של הקפיטליזם המשוכלל, עד שמתקיימת מערכת של המרת התשוקה בצריכה, של הצורך לחיות בצורך לקנות, של הדחף לביטוי עצמי בדחף לצריכה עצמית. ההמרה/חילופים הללו עמוקים כל כך, עד שהם מכוננים מחדש אפילו את מודל המשפחה הפרוידיאנית, כך ש"המשפחה אינה נתפשת עוד כמודל בסיסי לפוריות… ולפרודוקטיביות חברתית, כי אם שואבת את תפקידיה 'מבחוץ', 'הרשת'… של יחסי 'הון-תשוקה' שתיארנו: האב, האם, הילד, הופכים על כן להדמיות של ההון, או כפי שגורסים… דלז וגואטרי: האב הוא "מר הון" (Mister Capital) האם – אמא אדמה (Mother Earth), והילד המאושר שלהם – הפועל (The worker)", כך מתאר זאת דוד גורביץ בספרו "פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20".

ספרם של דלז וגואטרי מטיל ספק במודלים הפרוידיאניים, בהנחות היסוד שעומדות בבסיס הפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ובמיוחד באימננטיות של הזיקה בין הסימפטום או התופעה לפרשנות שהעניק לה פרויד. נאמנים לגישתם המתנערת מכל שיטתיות מתודולוגית ומכל הנחות יסוד – גישה שאותה פיתחו בעיקר בספרם "אלף מישורים" (Mille Plateaux) – טוענים דלז וגואטרי כי פרויד היה יכול לפתוח את הפרשנות הפסיכואנליטית לעבר מישורים רבים של אפשרויות, שטפים, התפצלויות, אבל תחת זאת בחר לצמצם כל סימפטום או מקרה להסבר יחידאי, הרמטי, מקובע, וכך החמיץ את שפע האפשרויות המתחרות.

עניין מיוחד מגלים דלז וגאטרי במבנה המשפחה הפרוידיאני – אולי גולת הכותרת של חקירותיו והסממן המובהק של תורתו. בעוד פרויד מציב מודל א-היסטורי, יציב ומקובע של יחסים משולשים, המתעצבים בתהליך דיאלקטי שלא כאן המקום לפרטו, מציעים דלז וגואטרי מודל נזיל, פתוח ואידיוסינקרטי, נטול חוקיות ומשולל אימננטיות. במודל זה, שהוא תוצר היסטורי מובהק של יחסי הייצור בעולם הקפיטליסטי, ואשר פותח בהשראת הטענות המרקסיסטיות, מתחלפת האורגניות המשפחתית המסורתית, הטבועה בבשר וביחסי השארות של אב-בן, בשאלות של יחסי ייצור ושל הון-תשוקה, אשר במסגרתן שם האב הוא הכסף, ההון, והתוצר של יחסיו של האב עם אמא אדמה הוא הפועל, המשרת את ההיגיון של הייצור המתמיד. כך השמיטו דלז וגואטרי את המטאפורה משפחה ממעמדה האייקוני, ומהלו אותה בשטף המתמיד של ההיגיון הצרכני. המשפחה היא, כך נראה, בית חרושת.

מושג נוסף שפיתחו דלז וגואטרי הוא "הגוף ללא איברים", שבמיצוי מתואר כנוכחות או הוויה שאינה ניתנת לחלוקה היררכית או פונקציונלית, אלא כסדרה של ריאקציות, פעולות ומעשים נטולי צורה ופשר. הגוף הזה, להבדיל מהקורפוס הפיזי, מותאם באופן מוחלט לווירטואליזציה, להדמיה-פנטזמה התקשורתית, אינו מוגבל בזמן ובמקום, אינו מציית לכללי הפיזיקה ואינו מקיים את ההיגיון הממשטר של החברה. הגוף ללא איברים הוא הפוטנציאל של החריגה מהאבטר, מההתגלמות בבשר, מהאימננטיות של הנוכחות. הוא הוויה נטולת מהות. הוא ורק הוא מאפשרים לסובייקטיביות לפרוץ ולהתקיים במרחב שהוא שומקום, שאין לו גוף, שאינו "מציאות". אפשרות זו, המתבטאת במחשבה המטריקסיאלית של קיום שהוא "מעבר לנראה", שאינו גלוי לעין, הוא המזין בעת ובעונה אחת הן את הפראנויה הפרטית מעינו של האח הגדול והן את פחדו הגדול ביותר של השלטון לאבד שליטה על מוחם ותודעתם של נתיניו. המטריקס, במובן הזה, הוא מסך שעליו מוקרנות כל אותן פראנויות עמוקות, כל אותן תחושות של "האחר הגדול", שניתן, אך לא חובה, לקרוא לו אלוהים. אין מאחורי המטריקס ולא כלום, זולת אותה תחושה שיש מאחוריו משהו, במונחיו של הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק.

ניתן להשתוקק/להתענג רק במסגרת מכונות התשוקה, מבני התודעה המתוחכמים של השטיפה ההונית, מכוני היופי והטיפוח של האיבר הקונה/צורך, זה אשר אותו מבקשת האידיאולוגיה הצרכנית להפעיל. זה המופעל, באופן פסיבי, כשהוא נע על פסי הייצור/הכתבה, ההתענגות/קנייה, התשוקה/צריכה. במובן הזה אין ההיגיון הקפיטליסטי זקוק לאנושיות, לביטוי הפרטי, אלא כל כמה שהיא מתאימה את עצמה לתביעות החוזרות ונשנות שהוא משמיע כלפיה: קנה את זה, זה יגרום לך להרגיש טוב יותר. הגוף, הקורפוס, שוב אינו הדבר כשלעצמו, אלא המסך שעליו מוקרנות, במהירות אינסופית ותוך שטיפת מוח מתמדת, אייקונות של תשוקה/צריכה, הוראות קנייה ורמזים ברמת בוטות משתנה על ההתנהגות המצופה ממנו.

במובן הזה, החוק הביומטרי הוא שיאה של מגמת הדיגיטציה של המופע האנושי, שיאה של דה-הומניזציה של הסובייקט הצרכני, המאבד את שליטתו על עיצוב המרחב שבו הוא מתנהל, תודעתי כאמיתי, אך מתמסר בכל עת לתודעה הכוזבת של יכולתו לחרוג מהגיונה של המכונה. תודעה כוזבת זו היא המונעת את יכולתו של הפרט לחרוג מהאימננטיות הביומטרית שלו.

במובן הזה, הביומטריות היא גילומו של הסיוט האולטימטיבי של ההומניות – תקיעת הטריז הסופי בין הנוכחות הפיזית לבין הגוף ללא איברים, זה שרק במסגרתו מתקיימת, ולו לרגע, סובייקטיביות כלשהי. או שאולי, אם להיות אופטימיים לרגע, דווקא הביומטריות היא התמריץ האולטימטיבי לנטוש, כל כמה שניתן, את הנוכחות ולחרוג אל מעבר לקוד הטבוע בבשר, ולשוטט בו כך, ללא גוף וללא תכלית של ממש.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עו"ד חגי אפרתי הוא פובליציסט וחוקר תרבות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה