דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

עיצוב: יוסי למל

לנוכח קץ המקסימליזם הציוני

ספרו של ד"ר  יורם חזוני, The jewish State, the Struggle for Israel's Soul , שיצא לאור בקיץ האחרון בניו-יורק, מעורר סערה גדולה בקרב יהודי ארה"ב, וגם בישראל. אמוץ עשהאל הולך בעקבות הפולמוס האמריקאי והישראלי. האם מדינת ישראל שוקעת?

מי שעבר בשבועות האחרונים ברחוב הצפירה שבמושבה הגרמנית בירושלים יכול היה להבחין במבנה הדור בו דולקים האורות גם בשעות הקטנות של הלילה. כאן, במכון המחקר של מרכז שלם, שבימים שלווים יותר עוסק בהוצאת כתב-העת הדו-לשוני תכלת, בעריכת הרצאות וימי עיון שונים ובתרגום לעברית של קלאסיקה פוליטית שמרנית, מפרידריך האייק ועד אדמונד ברק, שוקדת קבוצת חוקרים, רובם אנגלו-סקסים וחלקם הגדול חובשי כיפות, על איסוף תחמושת כדי לענות להפגזה האחרונה, פרי עטו של ההיסטוריון, פרופ' ישראל ברטל, כנגד מורם ורבם, ד"ר יורם חזוני. בלב העימות המתפתח נמצאים, לפי שעה, ספרו של חזוני, The Jewish State: The Struggle for Israel's Soul, שיצא בקיץ בהוצאת Basic Books בניו יורק, וכן מאמר (תחת הכותרת "טקסטים אנטי-סוציאליים" וכותרת המשנה: "מי הסיר את הציונות מספרי הלימוד של ישראל?") שפירסם חזוני באביב האחרון בשבועון New Republic בו הוא טוען שההיסטוריונים החדשים ושאר פוסט-ציונים השתלטו מבפנים על מערך תכנון הוראת הציונות במשרד החינוך, ובתוך כך החליפו בערכים אוניברסליים את ההדגשים הלאומיים שעד לא מכבר היו נר לרגליו. בספרו עתיר הערות השוליים מציג חזוני תיזה מאלפת, לפיה מאבק בן עשרות שנים כנגד האתוס הציוני, שנוהל בידי שלושה דורות של אינטלקטואלים שהחוט המקשר ביניהם הוא האוניברסיטה העברית, נחל בשנים האחרונות את נצחונו המכריע: בשלב ראשון, משעלה בידי הפוסט-ציונים להתנחל בלבו של שמעון פרס, תלמידו המובהק של גיבור הציונות הקלאסית דוד בן-גוריון; בשלב שני, משכבשו, באמצעות פרס, את משרד החוץ; ולבסוף, משהולידו כל פסולי החיתון הללו ביחד את הממזר האולטימטיבי: הסכמי אוסלו. מלחמת הישראלים במדינתם אמנם מונהגת בידי לא יותר מכמה מאות אנשים, מסביר חזוני, אך אלו הם מעצבי דעת קהל, החל מסופרים כגון עמוס עוז, מאיר שלו ודוד גרוסמן, צלמים כגון מיכה קירשנר, מחזאים כגון חנוך לוין, משוררים כמו נתן זך, ציירים דוגמת פנחס כהן-גן, או פסלים כמו יגאל תומרקין, שביחד מצטרפים "לרוב עושי התרבות בישראל, אשר זה עשרות בשנים עמלים להוכיח שטעות, או עוול, מונחים ביסוד המדינה היהודית". בצד האמנים תפקדה האוניברסיטה העברית, משחר היווסדה, כמשקל נגד לציונות המדינית, ובסופו של דבר חילחלה רוחם של כל אלו למקבלי החלטות בממסד הפוליטי ובמערכת המשפט, משמעון פרס ועד אהרן ברק. נצחונם הגדול הראשון של אנשי הפוסט-ציונות מהאוניברסיטה העברית – "האינקובטור", כלשונו – נרשם עם הפלתו של בן-גוריון ב65-', ומאז הלכו הישגיהם והתרבו, החל בפסיקות בית המשפט העליון וכלה בעיצוב תכניות הלימודים של משרד החינוך.

תהודה עצומה

בארה"ב זכה הספר במהירות לתהודה עצומה, שנסתייעה במכונת יחסי ציבור יעילה, כולל מסע הרצאות עתיר תחנות מחוף לחוף, שמן הסתם נתמך על ידי העורף הפיננסי האיתן של מרכז שלם, הממומן, בין השאר, על ידי איל התמרוקים רונלד לאודר. כך או אחרת, הספר, שטרם יצא לאור בעברית, זכה בארה"ב לעשרות תגובות, על פי רוב מחמיאות עד נלהבות, כולל ביקורת שער במדור הספרים של הניו יורק טיימס. לרוב קוראיו האמריקנים היו שפע ציטוטיו של חזוני לגבי טיבה והיקפה של הפוסט-ציונות, כפי שהוא תופס אותה, בבחינת שערוריה. בארץ, לעומת זאת, מתקבלים דבריו של חזוני במשיכת כתף. לא כן יהודי ארה"ב, להם מדינת היהודים היא נכס מרכזי בתיק ההשקעות ארוכות הטווח, וכדרכם של משקיעים, הם לא יכולים לעבור לסדר היום לנוכח טענות לפיהן מישהו שוקד בהתמדה על דילול, ואולי אף ריסוק, המניות שלהם. כך, למשל, גארי רוזנבלאט, עורך ה-Jewish Week רב התפוצה, ציטט מהספר פנינים מפיו של עדי אופיר לפיהם ישראל היא "ערימת הזבל של אירופה, אתר ניסויים בטיהור אתני, ובעלת משטר המייצר ומשווק עוול בשיטתיות", ולבסוף קבע שספרו של חזוני "מטריד ביותר ומחייב דיון רציני, משום שהוא מעלה את האפשרות שישראל אותה הכרנו, זו המושתתת על עקרונות תנועת העבודה והמחויבת לאי-תלות צבאית ולשמירה על העם היהודי באשר הוא שם, עלולה בקרוב להפוך למזכרת היסטורית". ג'ונת'ן טובין, עורך ה-Philadelphia Jewish Exponent, הסביר לקוראיו שחזוני הקים את מכון המחקר שלו כדי לקדם את ערכי הציונות והדמוקרטיה, מתוך אמונה שמדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בעוד האינטלקטואלים שלה מקעקעים את התשתית התרבותית עליה היא בנויה. טובין אימץ ללא פקפוקים את קביעתו של חזוני לפיה "הפוסט-ציונים שולטים במוסדות התרבות וההשכלה הגבוהה בישראל", ואף הסיק מכך שסיכוייו של חזוני לנצח את האליטה האינטלקטואלית הישראלית "אינם טובים", אך סיים בהערכה רוויית סימפטיה לפיה, "בעידן הניסים היהודיים שהולידה הציונות, יהיה זה טפשי להמר נגד חזוני". במיוחד היטיב בעל הטור רב ההשפעה צ'רלז קראוטהאמר לבטא את הרושם העז שהותיר הספר על הקורא היהודי-אמריקני. זה למעלה מעשרים שנים, הסביר, שישראל מתכווצת לנגד עינינו, מהסכם שלום למשנהו; נראה שכשם שתקומת מדינת ישראל היתה אחד הסיפורים הגדולים של המאה העשרים, כך עלולה נפילתה להיות הסיפור הגדול של המאה העשרים ואחת.

חינוך ושקרים

בארץ, לעומת זאת, היו התגובות שונות לחלוטין. במקרה הטוב (תום שגב) זכה בעל הדוקטורט מאוניברסיטת פרינסטון, שעל היקף הידע, כושר הוויכוח וכשרון הסיפור שלו אין עוררין, לשבחים מנומסים על שהוא מעלה את הווכחנות הימנית לפסים אינטלקטואלים; במקרה הפחות סימפטי (ברוך קימרלינג) בוטל חזוני כהוזה שטחי: "אליבא דחזוני טעם הקיום היהודי מתמצה בהרחבת הטריטוריה של המדינה, בהתיישבות בארץ ישראל, במלחמות ובקיומה של אידאולוגיה הגמונית ומונוליתית התומכת ללא ערעור במטרות אלה". במקרה הבוטה ביותר (ישראל ברטל) הותקף חזוני ללא רחם במאמר חריף ומקיף, תחת הכותרת "חינוך ושקרים: סיבוב שני של מתקפת ההיסטוריונים החדשים", שפורסם באתר האינטרנט של משרד החינוך, דבר שכשלעצמו מקומם את אנשי מרכז שלם. ברטל, שבעבר נאבק נגד ההיסטוריונים החדשים וכעת מגדיר את חזוני עצמו כהיסטוריון חדש, מאשים את חזוני בעריכת "מסע תעמולה אנטי-ישראלי" ברחבי ארה"ב, ואף יצא בעצמו למסע הרצאות נגדי בארה"ב, שבחלקן לוו על ידי קונסול ישראל בניו ירק שמואל סיסו, דבר שאצל חזוני ואנשיו רק חיזק את תיאוריות הקונספירציה.

קשה לקחת ברצינות האשמות גורפות על הפוסט-ציונות הישראלית, מבלי שאלו יהיו מלוות בדיון כלשהו על חוויות השכול, המיליטריזם והשובניזם

טון הוויכוח חריף למדי, ומעיד על כך שספרו של חזוני מטריד רבים בממסד האקדמי יותר מכפי שהם מוכנים להודות. מבחינת קימרלינג, חזוני אינו אלא חסיד תיאוריות קשר שכתב "חיבור מחוסר כל חזון פוליטי או חברתי לבד משנאה, טינה ורגשי נחיתות כלפי כל מי שאינו הולך לכיוון המבוי הסתום אותו הוא מציע." ברטל טוען שמאמרו של חזוני ב-New Republic "רצוף חצאי אמיתות, ציטוטים שהוצאו מהקשרם והכללות בלתי מבוססות על ספרי הלימוד הנלמדים היום במדינת היהודים". הוא תוקף את חזוני על שהוא טוען, למשל, שמשרד החינוך שלף מתוכניות הלימודים בבתי הספר היסודיים את תקופת המקרא, "כך שהמפגש עם היהודים נערך לראשונה לא כעם עצמאי בעל תרבות חשובה משלו אלא כאומה נשלטת הנאבקת להגיב על התרבות היוונית." תכנית הלימודים עליה מדבר חזוני, מסביר ברטל, נועדה לכיתות ו-ט, אבל "בכיתה ו' לומדים אחרי שמסיימים את כיתה ה'," בה מסיימים התלמידים שלב הכנה שלאחריו בא שלב הלימוד הכרונולוגי בכיתות ו'-ט' ושלב ההעמקה בכיתות י'-יב. "עם זאת", ממשיך ברטל, "ההצעה ממקמת את התקופה המקראית ושיבת ציון כולה כפרק היסטורי בשלב שלפני שלב הלימוד הכרונולוגי, דהיינו לכיתות ד'-ה'.' במלים אחרות, לא זו בלבד ש'סילוק תקופת המקרא' הוא למעשה הקדמת לימודי תולדות עם ישראל בימי בית ראשון לכיתות בית הספר היסודי, אלא שקביעה זו איננה נוגעת כלל לועדה בראשות פרופ' צימרמן שהכינה את התוכנית!" חזוני, מצדו, שאל מאוחר יותר מעל דפי הארץ מדוע בספר הלימוד לכיתה ט', עולם של תמורות, שסוקר את תולדות המאה העשרים ונכתב בידי צוות בראשותו של דני יעקובי, הושמטו אירועים כגון מרד גיטו וורשה או סגירת מיצרי טיראן קודם למלחמת ששת הימים, גומד משקלה של האנטישמיות הפרה-מודרנית, מסתפק במילים בודדות בלבד על מאבקי ההגנה והמחתרות קודם להקמת המדינה, ואפילו החליף את התמונה המפורסמת מ-67 של רבין, דיין ונרקיס הנכנסים לעיר העתיקה בתמונה של משוריין ישראלי במזרח ירושלים מתחת לשלט בערבית. על כך אמר ברטל שחזוני ודאי היה מעדיף שהשלט יהיה בעברית. חזוני מצדו שאל "מדוע, פרופ' ברטל? האם לא עדיף להודות שטעיתם?"

מתקפה חזיתית

בהתחשב בכך שחזוני תוקף – חזיתית, לאור היום, בשם ובמלכות – את כל הממסד התרבותי הישראלי ובראשו את האוניברסיטה העברית לדורותיה, החל מיהודה מאגנס ומרטין בובר, דרך אפרים אלימלך אורבך ונתן רוטנשטרייך וכלה במשה צימרמן וישראל ברטל, קשה אמנם לבוא בטענות אל מוריה שמשיבים לו כעת מלחמה שערה; מה גם שלמזלם, כשם שהתיזה יומרנית ומקיפה כך היא גם חד-מימדית, שלא לומר מניפולטיבית. החד-מימדיות מתבטאת בכך שחזוני מייחס לאינטלקטואלים משקל מעשי שאף היסטוריון וסוציולוג לא יוכלו להסכים לו. לא צריך להיות מרקסיסט כדי להסכים שהוגי דעות ואמנים, במקרה הטוב, רושמים הערות שוליים לצידי המאורעות ההיסטוריים להם הם עדים; כקבוצה, הם אף פעם לא מעצבים את ההיסטוריה. כך גם המקרה עם נפילת בן-גוריון, שעל פי כל אמת מדה מחקרית היסטורית של causality (סיבתיות) לא ניתן יהיה לייחס אותה למעשיהם באותם הימים של אינטלקטואלים, גם אם הם בשעור קומתם של יעקב כ"ץ המנוח ושלמה אבינרי יבל"א (אותם מזכיר חזוני בהקשר זה). בן-גוריון נפל כתוצאה מדינמיקה מפלגתית מוכרת עד לזרא, בה גברו בני דור ביניים נחושי הישרדות על מנהיג קשיש שהתעקש להתכחש לחוקי הביולוגיה, על ידי העברת ירושתו הישר לדור השלישי. האידיאולוגיה במקרה זה היוותה, במקרה הטוב, תפאורה למאבק שליטה יצרי על מוקדי כח. המניפולטיביות – מלבד טענות קשות על ציטוטים מעוותים וחוסר ידע בדבריו על תכניות החינוך (כפי שאלו מועלים במאמרו של ברטל, "חינוך ושקרים", www.education.gov.il) היא בכך שלמרות שלל ההפניות והמובאות שעל איסופם עמלו כה רבות חזוני ועוזרי המחקר שלו, אין בצידם ניסיון להסביר מדוע, בעצם, הפנו כל גיבורי התרבות הישראלים עורף אל מורשתם הלאומית (אם אכן כך עשו), ופנו בתוך כך להכשרת הקרקע לחזרה אל הגלות, כטענתו. יתכן שחולשה זו נובעת מעיסוק-יתר בתולדות הרעיונות, תחום ההתמחות של חזוני, אבל גם ביוגרף מתחיל היה מבין שיש להציע הסבר כלשהו לזיקה שבין הסתפחותם של, למשל, עמוס עוז, יגאל תומרקין או מאיר שלו אל הפוסט-ציונות, אם אכן זה מה שקרה להם, לבין קורות חייהם. אלא שקשה לקחת ברצינות האשמות גורפות על פוסט-ציונות, מכל היבט שלהן, מבלי שאלו יהיו מלוות בדיון כלשהו על חוויות השכול, המיליטריזם, השוביניזם והכיבוש שלכל הדעות היו – ולצערנו טרם חדלו מלהיות – דומיננטיות בהוויה הישראלית זה שנות דור, ואשר זיקה כלשהי בינן לבין כמיהת כה רבים מאתנו לחלופות אוניברסליסטיות היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

לא פטורים מהתמודדות

כל זה לא פוטר אותנו מלשאול, בדיוק כמו חזוני, האם מדינת ישראל איננה שוקעת, והאמנם מאז בן-גוריון לא קם לישראל אף ראש ממשלה שגם היה הוגה דעות מקורי, ואם כך הדבר, מדוע, ולאן יוביל אותנו משבר מנהיגות מתמשך כל כך. קל לפטור את התיזה של חזוני כסהרורית במקרה הרע, או במקרה הטוב כעוד כמיהה ימנית טיפוסית לעבר אידילי שלא היה ולא נברא וספק גם אם משל היה. אבל המציאות היא שמדינות, בייחוד כאלו שחיו על החרב וסבלו מעודף דרמה וחוסר יציבות, אכן ידעו אבדון, ומי לידנו יתקע שגם אנחנו איננו מעבר לשיאנו? קל, אמנם, לפטור את חזוי כמי שאכול תיאוריות קונספירציה, שעוד מעט אולי גם יטען שמרטין בובר הוא שצעק "סרק סרק". אלא שחזוני איננו סהרורי, ותהיה זו טעות להתייחס אליו כאל כזה, גם אם הספר שלו אכן לוקה ביומרת יתר, חפזון ומדה של תלישות. מבחינה ישראלית טהורה, ראוי לראות מבעד לשורותיו של חזוני את אכזבתם של רבים בקרב יהודי ארה"ב, כמו גם של ישראלים רבים, לנוכח קץ חזון המקסימליזם הציוני. חזוני אמנם נזקק למדיום האקדמי, אך נדמה שהוא עצמו יודה שביסודו של דבר הוא מבטא רגש, והרגש הוא כאב, כאב של יהודי שומר מצוות שכיתת את רגליו מארצות הים כדי לגור בעלי שבשומרון, רק כדי להיווכח שמנהיגי ארצו החדשה-ישנה מבתרים אותה – כפי שהוא רואה זאת – לטובת מי שמאז ילדותו ניבטו אליו מעל מסכי הטלוויזיה כאויבים שניתן, צודק ומחוייב המציאות להכריע אותם בנוק-אאוט. אשר לחזוני ואנשיו, הם הרי הלכו צעד קדימה, בעצם כך שעקרו לכאן. קרוב לוודאי שהם טועים טעות קשה בכך שהדבר הראשון שהם פונים לעשות, בעודם שוקדים על בניית ראש גשר לשיח הציבורי בארץ, הוא דווקא הכרזת מלחמה כוללת על האליטה האינטלקטואלית הוותיקה כאן. אף על פי כן, לפני שניגשים כאן למתקפת הנגד יש לזכור שאנשים אלו, קודם שהם נגד הפוסט-ציונות, הם פליטי התרבות האמריקנית הפלורליסטית, אנשים שהגיעו לכאן דווקא משום שנפשם קצה באנמיות הרוחנית של האוניברסליזם כפי שהם הכירו אותו, ויצאה אל עמם, ומשהגיעו סוף סוף אל אחיהם, גילו להוותם שאחיהם האבודים גרועים, מבחינתם, עוד יותר מן השכנים שנטשו בארץ מוצאם. בהתחשב בכל אלו, ודווקא מתוך הערכה לחששו של חזוני שייתכן שמדינת היהודים מאבדת מנכונותה להיאבק גם בנסיבות שלא אמורות להיות שנויות במחלוקת, טוב יעשה חזוני אם יפנה את מרצו לא להטפת מוסר למי שבעיניו הם ישראלים אובדי דרך, אלא לדרבון אמריקנים מבקשי דרך ללכת בעקבות גיבורי ספרו, ולעקור לכאן על משפחותיהם. אם ינחל הצלחה בכך, יוכל להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם יקל, ולו במשהו, על המצוקות הדמוגרפיות שתרמו לעלייתה של הפוסט-ציונות מלכתחילה, וגם יוכיח שאינטלקטואלים כן משפיעים על ההיסטוריה.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי- האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אמוץ עשהאל הוא העורך בפועל של ה"ג'רוזלם פוסט"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה