דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 בפברואר 2004 | מהדורה 20

לנוכח ההוצאה לפועל

בשנות השמונים המאוחרות לוותה ח' מן הבנק קרוב ל-20 אלף ש"ח לצורך שיפוצה וריהוטה של דירה ששכרה. במשך שנים עבדה ח' כקלדנית בבתי-משפט, ולאחר מכן במערכות של עיתונים ובמִסדָרות. חודשיים לאחר כניסתה לדירתה השכורה היא הרתה. אביה של הילדה סירב להכיר בה, וח' נאלצה לשאת בנטל גידול הילדה לבד. בעקבות הלידה פוטרה ח' מעבודתה במסדרה. עשרה חודשים לאחר הלידה חזרה ח' לעבוד והועסקה כקלדנית בשכר מינימום, מטעם חברת כוח-אדם. ח' לא הצליחה לעמוד בהחזרי התשלום הגבוהים, חובה תפח והוא עומד כיום על 450,000 ₪

מיקומה של לשכת ההוצאה-לפועל בתל-אביב בתוך מתחם בתי-המשפט יוצר מבחוץ רושם מטעה, שלא לומר אבסורדי. ההתנהלות הרוחשת של מאות עורכי-הדין הטרודים, אשר נעים ברחבת הכניסה הראשית בתנועה זריזה כשל עכברים במבוך, מעניקה את התחושה שיש בידי כולנו, גדולים כקטנים, להשתמש בשירותיהם הטובים והיקרים, אם רק נזדקק לכך יום אחד. אלא שכאשר התרחקתי מחלל הכניסה הגדול ופניתי שמאלה, אל הלשכה, במסדרון צר ואפלולי, בבת-אחת נשתכחה ממני התמונה הרוחשת של עורכי-הדין והצטיירה בפנַי מציאות אחרת, מציאות-צל של מאות אנשים מיעוטי יכולת.

"אני לא יכולה לנסוע לרופא, אין לי לשלם את עלויות הנסיעה הציבורית. הדברים הקטנים האלה נעשים מהותיים ומשנים את הכול. אפילו בדיקה רגילה עולה היום עשרה שקלים"

חלק ניכר מאותם אנשים אינם יכולים אפילו לשלם את הוצאות הנסיעה בתחבורה הציבורית כדי להגיע לשם, לא כל שכן למלא את עשרות הטפסים המסורבלים ולהגישם, כדי שיום אחד אולי יוכלו להיחלץ מן המצב האיום הזה של חוב שלא עמדו בו, והנה, בלי שיכלו לעשות דבר, הוא טפח לנגד עיניהם לממדים כל-כך בלתי אפשריים, עד שניכר ממבטם כי אפסה כל תקווה. כל אלה עמדו צפופים ליד הדלתות הכחולות והסגורות, בוהים במספרי התור הדיגיטליים האדומים שהתחלפו ללא הרף. מדי פעם נפתחו הדלתות, ואדם שעמד שעה ארוכה בחוץ נדחק פנימה ונבלע שם, והנותרים עיוו את פניהם בחרדה, שכן השעה דוחקת וכבר היא קרובה לאחת בצהריים, אז ייאטמו הדלתות הכחולות לחלוטין. הם יצטרכו לשוב מחר ושוב לחכות, וחוזר חלילה.

מאבק יומיומי

עמידה מול הדלתות הכחולות הוא גם סיפורה של ח', אישה נעימת מראה בשנות החמישים לחייה, מחוסרת עבודה ואם חד-הורית, שחובהּ ללשכת ההוצאה-לפועל עומד כיום על סך של 450,000 ש"ח. אלא שהמפגש הפרטי עימה מחלץ בעקיפין סיפור נוסף, שהוא יחידאי לה.

בתווך הזה שבין זהות קולקטיבית המכונה במילה אחת "עוני" לבין זהות פרטית המבקשת להילחם בהגדרה זו, משתקפת אולי תמונת המצב המלאה, תמונה אמיתית ונוגעת ללב.

ח' פותחת את דלת דירתה השכורה ברמת-גן ומזמינה אותי פנימה, אל דירת שני חדרים המרוהטת בצניעות, שהיא רחוקה מאוד מלנקר עיניים אך גם אינה חסרה דבר. הקומקום החשמלי ניצב בדיוק בפינת השיש הפשוט והמבריק מניקיון של המטבח הקטן, החשוף לעין, מפת השולחן הפרחונית של פינת האוכל הקומפקטית מיושרת עליו יפה, וממול, על השולחן בסלון, מונחת קערת זכוכית ובתוכה שלושה תפוזים של חורף, תחומה בצפיפות בין שתי ספות פשוטות ושמורות, שעליהן רובצים שני כלבים: כלבהּ של ח' על ספה אחת וכלבהּ של השכנה על האחרת. "את רואה", היא אומרת לי ומצביעה על הכלב של השכנה, "הוא לא רוצה ללכת מכאן, כל הזמן הוא אצלי".

אני נוטה להסכים איתו, שכן הדירה, למרות צניעותה, פשטותה וצפיפותה, משרה עליך חום רב, נעימות ואיזו שלווה עמומה, העומדת בסתירה גדולה כל-כך למאבק הנורא והיומיומי שמנהלת ח' בחוץ, עם הרשויות ועם ההגדרה העצמית העלובה כל-כך של העוני, שהיא נכללת בתוכה מכורח זה עשרים שנה.

נדמה, כאילו הקפדתה העצומה של ח' על הסדר ועל הניקיון היא מאחז אחרון של שליטה בעולם שבו הכאוס הכלכלי משתולל כחיה שלוחת רסן. "הדירה היא פינת החמד שלי", היא אומרת. "חברה אמרה לי פעם שמחורבה אני יכולה לעשות ארמון. יצאתי מהבית בגיל 24 ותמיד הייתי משפצת את הדירות שחייתי בהן, הופכת אותן לארמונות. אני אוהבת לשנות דברים ולתת להם צורה אסתטית". לח' משיכה עמוקה אל היפה, "אולי בגלל שבבית ההורים לא השקיעו אף פעם". הוריה, ילידי וארשה, ששרדו את המלחמה במחנות העבודה שבסיביר והתגלגלו עד צרפת, הגיעו לארץ בשנת 1948 באוניית המעפילים 'מארסיי', נושאים בחיקם שני ילדים ששרדו אף הם את המלחמה (הבכור נפטר בסיביר בגיל 4, מדלקת התוספתן). ח' נולדה ביפו. "עד היום אני זוכרת את הבית ההוא עומד על צוק ומשקיף אל הים", היא מחייכת. "התקרות הגבוהות, המרצפות המצוירות. לאבא שלי היו ידי זהב, הוא היה הראשון בשכונה שבנה מקלחת בתוך הדירה. שכשהייתי בת 3 ועברנו לרמת-גן, נעמדתי ליד הדלת ולא רציתי לצאת מהבית, כל-כך אהבתי את המראה שלו". הדירה היפה הוחלפה בדירת שני חדרים אפרורית ברמת-גן, שם התגוררה משפחתה של ח' שמנתה חמש נפשות. "אמי לא ידעה להראות אהבה. הוריי לא החסירו ממני צרכים מעולם, אבל החום, הפתיחות, השיחה האינטימית – אלה חסרו תמיד. זו לא היתה משפחה שאפשר היה להתקנא בה. אני חושבת שזה קשור לזה שהם עברו הרבה דברים והיו צריכים לשרוד, וככה הם תפסו את החיים: כהישרדות ותו לא".

גם ח' נתונה היום במצב של מלחמת הישרדות, אלא שהיא אינה יכולה לוותר על האינטימיות עם בתה כמקור העיקרי למה שהיא מכנה אופטימיות וטעם החיים. כך היתה דירת שני החדרים למעוז אחרון של חום ואנושיות, סמל לנורמליות אפשרית, גם אם שבורת צלע משפחתית, גם אם לא-ודאית.

בית הדירות שדירתה של ח' שוכנת בו מיועד להריסה מטעם העירייה, דווקא כיום, כאשר לאחר שנתיים מפרכות של מגעים הגיעה ח' עקב מצבה להסדר תשלומי שכירות העומדים על 100 ₪ לחודש. "אני אומרת כל יום תודה לאלוהים שיש לי קורת-גג. לא יודעת לאן נלך אני והילדה אחר-כך, איפה נגור".

חוויה של אובדן והשפלה

כל תכולת דירתה הקטנה של ח' ניתנה לה בתרומה: העירייה ריצפה, לשכת הרווחה תרמה מיטה, מקרר ומכונת כביסה, חברת מטבחים גדולה תרמה את המטבח וחבריה עזרו לה לרהט את חדר המגורים.

הפתיחות האנושית הזו כלפי סבלה ומצוקתה של ח' הצליחה ליצור בכל זאת עולם שמח בחלקו, גם אם צנוע. אלא שהרעשים הבלתי פוסקים מבחוץ מידפקים על דלתות הנפש של ח' ועל הדלתות ממש, בדמות שליחי ההוצאה-לפועל. לא מזמן חגגה בתה של ח' את יום-הולדתה ה-14. באותו היום שלחה ההוצאה-לפועל לביתן שוטר ובידו צו-מאסר, בטענה שעתה, כשמלאו לבתה 14 שנים, ראויה ח' סוף-סוף למאסר המיוחל. במסגרת "ביקור" זה עוקלו הטלוויזיה והמערכת של הילדה. בעולם שבו נהוג לחלק מתנות ביום-הולדת, חוו ח' ובתה חוויה של אובדן והשפלה דווקא ברגע של שמחה.

"כל הזמן יש תחושה של נרדפוּת והשפלה. את לא יכולה לחיות כמו בן-אדם, בכבוד, בנחת, לגדל את הילדה שלך כמו שצריך. אני לא רוצה לחיות על חשבון המדינה, אבל המדינה מאלצת אותי"

בשנות השמונים המאוחרות לוותה ח' מן הבנק קרוב ל-20 אלף ש"ח לצורך שיפוצה וריהוטה של דירה ששכרה. כיוון שחוזה השכירות היה לטווח ארוך, היתה ח' מוכנה לעשות כל זאת על חשבונה. אלא שההלוואה שלקחה תפחה במהלך השנים, ולאחר שנוספו אליה גם הריבית וההצמדה של בתי-המשפט, הצטברה, נכון לעכשיו, לחוב של 450,000 ש"ח. מצבה הנפשי והכלכלי של ח', המתקיימת מהבטחת הכנסה בלבד (וזאת, לאחר שעוד הורדו ממנה 600 ש"ח בעקבות תקנות האוצר החדשות), אינו מאפשר לה בעצם להיחלץ מן המבוך הזה.

במשך שנים עבדה ח' כקלדנית בבתי-משפט, ולאחר מכן במערכות של עיתונים ובמִסדָרות. חודשיים לאחר כניסתה לדירתה השכורה היא הרתה. אביה של הילדה סירב להכיר בה, וח' נאלצה לשאת בנטל גידול הילדה לבד. בעקבות הלידה פוטרה ח' מעבודתה במסדרה, ובמקביל נאלצה לעזור לאמה, שהתקיימה מקיצבת ביטוח לאומי בלבד, וכן לאחיה, שלקה באותה תקופה בהתקף לב. עשרה חודשים לאחר הלידה חזרה ח' לעבוד והועסקה כקלדנית בשכר מינימום, מטעם חברת כוח-אדם. משלא עמדה בהוצאות שכר הדירה, איים בעל-הבית לזרוק אותה לרחוב. בצר לה פנתה ח' לעירייה, ולאחר שנה של התכתבויות מפרכות זכתה לדיור מוגן. בשנת 1991 החלה לחפש שוב עבודה, הכניסה את הילדה למעון-יום והתפרנסה מקלדנות במערכות של עיתונים ובבתי-משפט, וכן השתכרה מעבודות ניקיון מזדמנות. במשך הזמן הזה החל חובהּ של ח' לתפוח, בלי שתוכל לעשות דבר, אך בכך לא מסתיים הסיפור. בשנת 1996 היא נאלצה לעזוב את עבודתה כקלדנית עקב בעיות רפואיות קשות, תוצאת עבודתה המאומצת. היא עברה ארבעה ניתוחים בידיים, וכדי להקל על כאביה הכרוניים, נזקקת מאז לתרופות שאין ביכולתה לקנותן לעצמה. מדי יום היא נאלצת לוותר על ההוצאות הרפואיות הבסיסיות ביותר. "אני אפילו לא יכולה לנסוע לרופא, אין לי לשלם את עלויות הנסיעה הציבורית. הדברים הקטנים האלה נעשים מהותיים ומשנים את הכול. אפילו בדיקה רגילה עולה היום עשרה שקלים", היא אומרת. אחת לחודש היא מסתייעת בתרומה מחברתה לקניית תרופות. חברת כוח-האדם שמטעמה עבדה פשטה את הרגל והתנערה מאחריות בכל הנוגע להידרדרות מצב בריאותה. בקיץ האחרון, לאחר שחל שיפור במצבה הבריאותי, ניסתה שוב להסדיר את חובותיה ולעבוד, עד אשר ההוצאה-לפועל עיקלה את הכנסתה. "אני חייבת כסף לכל העולם", היא אומרת. "אני חיה מהבטחת הכנסה, מעבר לזה – כל כסף שייכנס מעוקל ישירות לטובת החובות". עיקולים וצווי-מאסר היו מן הרגע ההוא ללחם חוקה של ח'.

מאז פנתה ח' לעמדת הסיוע בלשכת ההוצאה-לפועל, ניתן לה סיוע משפטי. באמצעות מכתבים למעקלים ופניות לבתי-המשפט הצליחה העמותה לאחד את 45 התיקים שנפתחו נגדה לתיק אחד, שהיא משלמת חמישים ש"ח לחודש עבור ניהולו. במקביל פנתה העמותה לבג"ץ בעתירה תקדימית למתן פטור לח' כאדם פרטי שפשט את הרגל (עד כה ניתן פטור כזה רק לבעלי עסקים). אלא שלצורך פתיחת התיק בבג"ץ על ח' לשלם 2,500 ש"ח, סכום אסטרונומי, בלתי אפשרי מבחינתה, מה שמעכב את ההתקדמות בעניין עתירה זו.

סיוע של יחידים

בפער שבין מדיניות כלכלית מעוותת ובין האוכלוסייה שמתחת לקו העוני, אשר גדֵלה מיום ליום, נותרו רק היוזמות הפרטיות של יחידים והתאגדויות למיניהן ששמו להן למטרה להציל, כפשוטו, את כבודם האחרון של אלה שכבר רפו ידיהם. אחת מהן היא, למשל, עמותת 'התנועה למלחמה בעוני', אשר מפעילה בין השאר משנת 1995 את פרויקט 'הלב במשפט'. במסגרת הפרויקט ניתן סיוע משפטי לאוכלוסיות נזקקות בכל הקשור לענייני המשפט וסדרי הדין המשפטיים. בשנת 2000 התרחבה פעילותו של הפרויקט הודות לשיתוף פעולה פורה והדוק בינו לבין הנהלותיהם של בתי-המשפט. עמדות סיוע נוספות הוקמו בראשון לציון, בחיפה ובתל-אביב. מרכזת פרויקט הסיוע המשפטי של ההוצאה-לפועל בתל-אביב, עורכת-הדין קארין אלהרר, מדווחת על כעשרת אלפים פונים מדי שנה, רובם משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. מאות המתנדבים מכל רחבי הארץ לוקחים על עצמם למעשה את הנטל שגופי המדינה מתנערים ממנו. הם אלה שממלאים היום תפקיד של גלגל ההצלה המעשי והנפשי האחרון של אנשים כמו ח'. "אני לא מאמינה בכלל בגופים הפוליטיים", אומרת ח'. "המצוקה שלי עשתה אותי אטומה מבחינה פוליטית, הפסקתי להתעניין. אני יכולה להאמין באנשים, לא בגופים".

"אני לא מאמינה בכלל בגופים הפוליטיים. המצוקה שלי עשתה אותי אטומה מבחינה פוליטית, הפסקתי להתעניין. אני יכולה להאמין באנשים, לא בגופים"

החברים, ולא ה"משפחה", הם שמסייעים בידה לעמוד מדי יום מול השפל. חברים אלה ממלאים מבחינתה פונקציה משפחתית לכל דבר. אחֶיה של ח', על אף שמצבם הכלכלי טוב בהרבה משלה, מתחמקים ממתן סיוע ואף מאשימים אותה בהסתבכותה. הם מצביעים על הדמיון בינה לבין הוריהם. "למרות שאבי היה עצמאי ועבד כצבּע, וגם אמא עבדה כמחלקת תה במשרד הביטחון, ביחס לכסף הם היו פרימיטיביים, בלי חשבונות בנק, לא ידעו לנהל אותם". ח' פגועה מאוד מן ההאשמה הזאת. "לפעמים חברים יותר טובים ממשפחה", היא קובעת בצער. "יש לי חברים שעזרו לי מאוד. אף פעם לא חסרה לי חֶברה, תמיד הייתי אדם פתוח", היא אומרת. אלא שהיא מבדילה בין אנשים שהמצוקה מבריחה אותם ומונעת מהם ליצור קשר ממושך לבין אלה הנרתמים לעזרתה בכל הזדמנות. עימם, למשל, נמנית חבֵרה שבתה לומדת יחד עם בתה של ח': "הם קנו לה בגדים ולקחו אותה השנה לטיול בחרמון. כל שישי אנחנו מוזמנות אליהם לארוחת ערב וכשאני רוצה לגמול להם בארוחות שבת הם מסרבים, הם יודעים שחסר לי ולא רוצים לקחת". ניכר בח' שהקשב הזה של הזולת מרגש אותה והיא לא תופשת אותו בתור דבר מובן מאליו. "הלב של אנשים נפתח, וזה הדבר האחרון שנשאר".

היא מספרת כיצד תפקדה כאם בעבור בתה של שכנתה, כאשר זו, שהיתה חברתה הטובה, הידרדרה לאלכוהוליזם, לקתה במחלת אלצהיימר ואושפזה. "לא יכולתי לעזור לבת שלה כלכלית, אבל בכל זאת האחריות שלי כלפיה היתה גדולה. תמכתי בה נפשית". שרשרת של נתינה, מערכת אנושית פנימית זו שמתנהלת בחדרי-חדרים ואין לה קול, מושתתת על הזדהות וחמלה ויוצרת את הכוח להמשיך: "כל התרומות לנזקקים, כל תוכניות הרדיו והטלוויזיה שמבקשות לעזור הן נחמה. אפילו דודו טופז, שהתוכנית שלו מושתתת בסופו של דבר על רייטינג, עוזר. בכל זאת מנחם אותי לראות את זה". ח' פנתה אליו בעצמה ולא נענתה, אך מנגד, היא זוכרת את נסיונה של איריס קול לסייע בידה בתוכנית הרדיו שלה, כאשר נקלעה ח' לסכסוך נורא עם שכן נרקומן ואלים, בתקופה שהתגוררה בה בשכונת מצוקה.

את עיקר האופטימיות הנטועה בה תולה ח' בבתה. "זו הנחמה העיקרית", היא אומרת. "האהבה שלי והמחויבות שלי כלפיה הן המלחמה שלי. אני לא לבד". בשנתיים האחרונות מסתייעת בתה בלימודי ערב במסגרת מכינה ברמת-גן, הניתנים ללא תשלום. לימודים אלה מסייעים לה מאוד לשפר את הישגיה הלימודיים. ח' עצמה, שעזבה את הלימודים בכיתה י', מבקשת לתקן את המעוות ביחס לעתיד בתה: "ברור לי שעשיתי טעות. היו לי חלומות לבנות קריירה, אבל לא למדתי כמו שצריך. לא אוכל לשאת החמצה כזאת אצל בתי". המאבק על לימודי הילדה במכינה והמעבר לתיכון הוא, מבחינתה של ח', משימה המוטלת על כתפיה, שנועדה להכין את הילדה לחיים עתידיים אשר בהם תהיה לה אפשרות אמיתית לבחור. "כשאני יצאתי לעולם, יצאתי בכוחות עצמי, רכשתי לעצמי את המקצוע של הקלדנות ללא השכלה. אני רוצה שתהיה לה די השכלה כדי לבחור, שהאפשרויות שלה לא יהיו מצומצמות כמו שלי". המטרה הזאת, בעיצומה של תקופת ההתבגרות של הבת, אינה קלה להשגה. ח' נזכרת בחיוך: "גם אני הייתי ילדה די מרדנית, לא הייתי שואלת, הייתי עושה מה שאני רוצה. אני זוכרת שיום אחד קניתי מכנסיים עם רוכסן קדמי. אז לא היה נהוג שנשים ילבשו מכנסיים כאלה, ואחי הרביץ לי". ובכל זאת, ח' מבקשת לגונן על בתה ולכוונה אל עתיד טוב יותר, שבו יהיה לה יותר קל להגשים את חלומותיה: "מילדות, למשל, יש לי אהבה גדולה לבעלי-חיים. הייתי מביאה הביתה בעלי-חיים עזובים", היא מספרת, "אבל כשרציתי להיות וטרינרית היה כבר מאוחר מדי. אני לא רוצה שזה יקרה לה".

בחלומות ההווה מגלם השקט תפקיד מרכזי. כאשר אני שואלת את ח' איפה היתה רואה את עצמה אילו יכלה, היא מדמיינת בית קטן עם גג רעפים אדום וגינה מטופחת במושב באזור הגליל. העיר כבר לא מדברת אליה, היא התגלמות הכיעור בעיניה. "תל-אביב ורמת-גן מזכירות לי שאני ענייה. אני מעדיפה מקומות שהם לא מנקרי עיניים", היא אומרת. ח' משתדלת להסתגר כמה שיותר בבית. "אני רואה בטלוויזיה, למשל, את מסיבות הסלבריטאים. הדיבור שלהם מנותק מהדיבור שלי. פעם הייתי מתלהבת מדברים כאלה, היום הזדקנתי. היום הבת שלי מחפשת את זה, את החיכוך הזה, ובשבילי החיכוך הזה הוא ריקנות שבאה למלא את חוסר המעש של האנשים האלה".

הלבד, היא מעידה על עצמה, גרם לה להשתנות, עשה אותה למתונה וליותר חשדנית. היא נמנעת מלעשות עכשיו דברים שעשתה בעבר. "פעם אהבתי לקרוא, הייתי תולעת ספרים, הייתי רשומה בספרייה ובולעת ספרים של רם אורן, ג'ון גרישם, נעמי רייגן. ספרים שהיו בהם דרמות, מתח, אקשן". אלא שהיום היא חשה שהאקשן הבדיוני הוחלף בחייה הממשיים, המתח שחיפשה בחוץ היה למתח פנימי שמתקתק כל הזמן ואינו מאפשר לה להתרכז. "קריאה דורשת שקט", היא אומרת, "והראש שלי לא שקט". הטלוויזיה, אשר דולקת כל הזמן, ממלאה בעבור ח' את הזמן הריק, את השעמום. "גם מול הטלוויזיה אני מאבדת סבלנות. הדבר היחיד שמרגיע אותי באמת הוא משחקים שישנם בטלוויזיה, אלה מעבירים לי את הזמן בלי לחשוב".

מיום שנולדה בתה, חייה של ח' סובבים סביבה והיא ממעטת לצאת מהבית. "המחשבות שלי נודדות כל הזמן סביב הבעיות. היום, כשהבת שלי גדולה, קשה לה עם זה שאני לבד ואני חושבת שגם חסרה לה דמות אב. אבל לי אין אנרגיות לאהבה." נוסף על זה, מתקשה ח' לתת כיום אמון במישהו ולהכניס אותו לביתה. "קשה להכניס מישהו הביתה אחרי כל-כך הרבה שנים של לבד", היא אומרת בצער. ניכרת התחושה שח' מסרבת להאמין כי גם אם תמצא אהבה, ייאות הבן-זוג להכניס את עצמו למערכת חיים כל-כך סבוכה כמו שלה.

אחת לחודש מקבלת ח' חבילת מזון בסיסית מעמותה לנזקקים. חבילה זו היא מבחינתה סמל להרגשתו האיומה של העני ולנכוּתו העמוקה מבחינה חברתית. "כל הזמן יש תחושה של נרדפוּת והשפלה. את לא יכולה לחיות כמו בן-אדם, בכבוד, בנחת, לגדל את הילדה שלך כמו שצריך. אני לא רוצה לחיות על חשבון המדינה, אבל המדינה מאלצת אותי". בחודשים האחרונים לומדת ח' עיבוד תמלילים במסגרת קורס הכשרה מטעם שירות התעסוקה, אלא שהכשרה זו אינה מצליחה לספק לה מענה תעסוקתי. "אני רואה מה מתרחש בשירות התעסוקה", היא אומרת בכעס. "בממשלה הזו יש רק שביתות של אנשים שלא שולמה להם משכורת במשך חודשים".

מאבקה של ההסתדרות בראשותו של עמיר פרץ מבטא בעיניה את מאבקה-שלה. הוועדים החזקים מייצגים אנשים כמוה, היא מקבלת את מלחמתם ומזדהה איתה. האימה הגדולה ביותר, לדעתה, היא דווקא נסיונו של נתניהו להעביר חוק ממשלתי בדבר ביטול השביתות. היא רואה בכך קץ לדמוקרטיה ולהשמעת קולו של היחיד.

מצבים נוראים

אני שואלת אותה על כוחו של ההמון לחולל מהפכה. היא מגיבה בחיוך מריר, כזה שאמנם מכיר ביכולת הזו כביכולת יחידה, אחרונה, בד-בבד עם הכרה כואבת בדבר חוסר האפקטיביות שלה. "אם תבוא מהפכה היא תבוא רק מאנשים כמוני", היא קובעת, אך מיד מסתייגת בחוסר אונים גדול. "אני יכולה להילחם נגד הגופים הפוליטיים? נגד הביורוקרטיה? הקטנים לא יכולים להילחם, אפילו ויקי כנפו לא הצליחה. הלוואי שהייתי יכולה להילחם יחד איתה".

אך כאשר אני שואלת אותה מדוע לא הצטרפה למאבק, היא עונה: "כי אם אני לא אופיע בשירות התעסוקה, לא אקבל כסף. נוסף לזה, אני מתביישת לחשוף את הבת שלי. גם ככה קשה לה, גם ככה היא רואה אותי במצבים נוראים, בחרדות". חרדות אלה קושרות אותה לחרדות אחרות: "יותר משלוש שנים אנחנו חיים בפחד. אולי אם ייתנו להם את מה שמגיע להם נוכל לחיות כאן בשקט. תהיה עבודה גם להם וגם לנו. אחרי כל מלחמה תמיד יש צמיחה, וכאן המצב רק מידרדר ".

אני מביטה בח' וחושבת בצער ובתסכול על מדינה שבה רגש הבושה נמחק מן הלקסיקון, ושבה החלש נעשה נזקק נצחי התלוי ברשויות ולכוד בדינמיקה המעוותת של הנרדף והתלוי, המלא רגשות אשמה ותסכול בגלל חוסר היכולת שלו לקיים את עצמו בכבוד. בעודנו יושבות ככה, אני נדהמת לגלות עד כמה תקף הכול: צלצול טלפון וח' מרימה את השפופרת. חברה שהכירה בקורס עיבוד התמלילים מעבר לקו, אולי תסדר לה עבודה בחנות התמרוקים שבה היא עובדת. ח' משיבה את השפופרת למקומה, התקווה מזדחלת אל עיניה. "אולי", היא אומרת, ומוסיפה: "18 שקל לשעה, אבל מה אפשר לעשות. גם זאת התחלה". היא מחייכת בצער, ולאחר רגע של דומייה פונה אלי, כנזכרת: "על כמה עומד היום שכר מינימום?".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 20 של "ארץ אחרת": לחם עוני: ישראל בעיני העשירון התחתון. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עינת יקיר היא סופרת

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה