דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 ביולי 2012 | מהדורה 65

עמוד לזכר הניצחון הפרוסי על דנמרק, אוסטריה וצרפת, 1873, ברלין. צילום: AFP.

לנגד עיני תמיד

תגובה ל"גאווה מוזרה", ארץ אחרת, גיליון 62

עלי להודות כי האשמתי ב"צדקנות יתר" בגלל החרמתי את גרמניה פגעה בי אישית, אך יותר מכך נפגעתי ברמה הקולקטיבית, כבת לעם היהודי המצוּוה לזכור ולא לשכוח.

לפני כעשרים שנה סיפרה לי דודתי בהתרגשות כי היא ובעלה, ניצול דכאו, נוסעים לגרמניה. זה היה הטיול הראשון שלהם לחו"ל. נדהמתי. לא ידעתי כיצד להגיב. (בדיעבד הבנתי כי הם נסעו לצורך קבלת פיצויים). עם שובם נסענו אבי ואנוכי לקבל את פניהם בשדה התעופה. עד היום אני זוכרת את עצמי עומדת מתוחה בשדה, חוששת שמא אפגוש אדם מוכר: המטוס היחיד שנחת באותה שעה בא מפרנקפורט, והיה ברור לכל הממתינים כי כל מי שנוחת בא משם. התביישתי שמא אנשים שאני מכירה יראו אותי, ויבינו שמי מבני משפחתי ביקר בגרמניה.

חודשים ספורים אחר כך ביקרתי בבית דודַי. דודתי הכינה לי קפה משובח. הצצתי בקופסת הקפה ועיינתי בכתוב עליה. הקפה היה תוצרת גרמניה. הנוזל החם נתקע פשוטו כמשמו בגרוני. לא יכולתי לבלוע אותו. כדי שלא להביך את דודתי המתנתי עד שיצאה מן המטבח ומיהרתי לרוקן את הקפה לתוך הכיור. עד היום אני מקפידה שלא להכניס לפי ולביתי תוצרת גרמניה.

אבל היוצרות כנראה התהפכו. במקום שהנוסעים לגרמניה יחושו אי נוחות, אני נדרשת לחוש אי נוחות בגלל החרמתי את הארץ הזו; יתרה מכך, אני מואשמת בצדקנות יתר על דבר שהוא בנפשי.

חשוב להדגיש: אין מדובר כאן באיבה אישית (ואולי "איבה" אינה המילה המתאימה, אך לא מצאתי מילה הולמת יותר), שהרי מה חטאו הגרמנים בני הדור הנוכחי? בין שנרצה ובין שלא, הם כבר נענשים, נענשים בלא עוול בכפם בנשיאתם כל חייהם מטען איום ונורא. מדובר בעניין הרבה יותר עמוק ומורכב: עם ישראל למוד אויבים ושונאים לאורך ההיסטוריה, אך את רצח העם שביצע הצורר הגרמני לא ניתן להשוות עם פשעים של כל בני עם אחר, גם לא עם פשעיהם של האוקראינים. אני מכירה היטב את האוקראינים. אני יודעת מה הם עשו גם לפני מלחמת העולם השנייה: ביוני 1919 נכנסו הכנופיות של סימון פטליורה לעיר קמיניץ פודולסק באוקראינה ועשו פוגרום בקהילה היהודית במקום. הם עצרו קבוצה של צעירים, בהם סבי ואחיו, העמידו אותם בשורה במרכז העיר, ואיימו לירות בהם אם לא יקבלו מן הקהילה סכום כסף גדול. בניי הקהילה לא הצליחו לגייס את הסכום, ואנשי פטליורה ירו בכל הצעירים בנוכחות בני הקהילה, ובהם אֵם סבי, שראתה כיצד נרצח בנה – אחי סבי – אליעזר זלמן ברנשטיין ז"ל. סבי, שלמה ברנשטיין, נפצע בירי, אך העמיד פני מת וכך ניצל, יחיד מאותה קבוצה. זמן קצר לאחר מכן היגרו סבי ואמו לארצות הברית. רבים מבני משפחתם נותרו באוקראינה ונרצחו בשואה.

אכן, גם האוקראינים לא היו צדיקים גדולים. ובכל זאת, דומני כי עדיין יש מקום להבחנה בינם לבין הגרמנים. האוקראינים חברו לגרמנים וסייעו להם בנאמנות ובאכזריות, אבל הגרמנים הם מי שהגו ותכננו והפעילו מכונת השמדה משומנת היטב לשם חיסול עם. לעתים עשו זאת בשלט רחוק, ולעתים גם בלי ללכלך את ידיהם בדם יהודי. זה היה רצח עם שיטתי וממוסד, שעוגן בחוקי המדינה.

לנגד עיני רואה אני את הצו "זכור את אשר עשה לך עמלק", צו שהועבר אלי בידי בני משפחתי שנרצחו ועוד שישה מיליון בני העם היהודי.

סימה זלצברג בלאק

ניו יורק

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 65 של "ארץ אחרת": דברים שבוערים בלבנולהזמנת הגיליון לחצו כאן


תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה