דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

מתוך עבודת הוידאו: "בר-מצווה". כוריאוגרפיה וביצוע: רננה רז ועמית אפשטיין

למה אפשר להתגעגע ברמת-גן

הוריי ברצונם "לחיות את החיים" ולמצות עד תום את "הרגע", עמדו כחיץ ביני לבין עבר כלשהו, מפואר או מכוער, כאותם שלושה קופים: לא ראיתי, לא שמעתי ואין לי מה לומר

1. זיכרון

אז הביאה אותי אמא אצל הרופא;
"הילד
משחק רק אם ברור ומובטח לו ניצחון"
דחפה אותי עוד מעט, אל בין ברכיו.
"ומה לזה ולי?" תהה הנוירולוג
"שאף אחד לא נותן לו גארנטי; הילד לא משחק,
בינתיים הרגליים שלו כמו גפרורים,
ואי-אפשר לרוץ רחוק על רגליים שכאלה".
חזרה אמא על שאמרה עליה בזמנו אמה,
ואבא הוסיף:
"וכשזורקים אליו כדור,
הוא מכסה על פניו בזרועות,
ועוצם את עיניו עוד דקות ארוכות אחרי…"
"צ'י פרובשט פרוסטי די מאנייצה?"*
מתפרצת סבתא אל הקליניקה;
השכנות ראו אותנו נכנסים, והתקשרו לדווח,
בתוקף תפקידן כסוכנות בסיקוריטטה ד'יזראלה,
ישר לצ'אוצ'סקה.
"הילד – ארטיסט", פרשה סבתא על שולחנו תמונות כמניפה,
"שהרי רק אתמול הביא לי פרח אדום, שבקצותיו הרקיב".
מלים כמו "הרי" משובצות בשפתה הקלוקלת
באותו האופן שאדם מוצא יהלומים בגיוועץ' –
בהפתעה גמורה.
אני, מצדי, המשכתי להילחץ כנגד ברכיו של הרופא,
תוך שאני מתאמץ לזהות אם שעונו צרוף בזהב,
או שמא סך-הכל מצופה, משמע היה ופלה מתוצרת הארץ
טבולה בממרח שוקולד מוקשה,
אל מול חפיסת שוקולדה עטופה מרשרשין
מהמזוודה של אבא כשהוא חוזר ממינ-כן או פרנק-פורט,
בה הייתי מוצא נחמה לאכזבה ממתנותיו;
כדורגל מהמונדיאל, מכונית ספורט על שלט-רחוק או נעלי פקקים
(כאילו היתה לי חגורה מתאימה לנעלי פקקים, כל-כך מגוחך אבא…)
"ובכלל, יש גם יתרונות לרגליים רזות שכאלה –
את העצים הצומחים סביב טרזין, ראית?
אפילו מאחריהם יוכל להתחבא!".
מרפקה של סבתא ננעץ בצלעותיו של הרופא,
כאילו רומז לו – אנחנו שנינו מאותו הקה. צט,
וכבר היא רוכנת ללטף את ראשי,
אבל אני, מיומן ומכיר הרוטינה,
מתרפק אל חיקו של בעל השררה בגרגור חתולי,
וסבתא מניחה לשדיה להילחץ כנגד המחשוף והפנינים, ולקבל צורה במשי
אל מול עיניו – והנה מאחורינו עוד סלקציה;
שוב אני, וסבתא, ללא רבב.
בריאים.

* "מה אתה מדבר שטויות על הבוקר?" (רומנית).

2. ברוך אתה ה' אלוהינו המבדיל בין ישראל לעמים

סימפטום "הגעגועים לבית אבא" הוא ודאי אחד המעניינים מבין אותם "רעיונות חדשים", הפוקדים כצו השעה את מעייניו העדכניים של כל בן-תרבות חילוני צעיר.

בחנויות התחביב והפנאי לתופרות בביתן, תמצא היום שפע גזָרות מן המוכן, בעלות אותו המותן ואותו הגו שהיו אופנתיים בשנות הארבעים; צרים והחלטיים. האופנה יש בה היגיון, וכל שלושים שנה היא מארגנת לעצמה מחווה ובוררת רטרואקטיבית נקודת ציון לשבחה בימים שעברו ואינם. נוסטלגיה, אסטרטגיה וחיסכון מחושב מקופלים זה לצד זה אל תוך המהלך הקונספירטיבי הלז.

עולם האופנה הוא תמיד כאספקלריה פנורמית על מבטו החמדן של ההומו-אקונומיקוס, והיום על המדף; מוצר העונה; המוסר.

כאיש צעיר, ואזרח במדינה צעירה, אני נוטה להאמין שהמצאתי את עצמי, ורק בזכותי אני קיים. גאווה גדולה מילאה אותי תמיד האמונה כי אני חסר בושה ומצפון חברתי, ועוקב רק אחרי "אמת פנימית" זוהרת, אינדיווידואלית, במנהרה המונית חשוכה של גברים-אוכלים-פלאפל-ברחוב/ נועלים-סנדלים-במארס/ "קשה-באימונים-קל-בקרב", הנושאים על כפיים נשים-עצמאיות-בכפייה/ מכונות-קפה/ שזופות-להתקמט/"שנייה-אחת-בחך-שנים-על-הירך"'.

כך נעשיתי מתנשא.

למה יכול אדם להתגעגע ברמת-גן? אולי לגבעתיים.

הוריי, ברצונם "לחיות את החיים" ולמצות עד תום את "הרגע", עמדו כחיץ ביני לבין עבר כלשהו, מפואר או מכוער; כאותם שלושה קופים: לא ראיתי, לא שמעתי ואין לי מה לאמר. הוריהם, מכונות-חיים מגלידות, הביכו אותי בחיוורונם. היה רגע ברור, מדויק, שבו התחלתי מצביע על תמונות המשפחה כעל סממני תרבות המתקיימת שלא בנסיבותיה, שלא בסביבתה, בעל-כורחה. היום היה בהיר; השעה תכליתית; הדקה, כדרכה, קטנונית.

ודאי הזעתי, כפי שמזיעים כאן. ואז התחלתי להיזכר.

לקראת הבר-מצווה שלי נשאלתי לרצוני, כאילו ישנה בידי בחירה: לעלות או לא לעלות לתורה. הופתעתי. למה יוותר אדם מרצונו על הזדמנות לעמוד במרכז, על בימה, ולקרוא בקול רם כשמובטחות לו תשואות מתוקות?

דרשתי בהצטיינות.

לאחרונה, במסגרת פרויקט אישי של שנה ג' בבצלאל, פגשתי בטלית הבר-מצווה שלי בשנית. הפעם היינו שנינו שחקנים. אני בתנועה והיא כרקוויזיט, אביזר בהתרחשות בימתית, כמציינת נקודת מפגש על ציר יהדות במסע חיפוש של אם ובנה, המגיע למצוות ומחייב אותה להתמודד עם רגשות מעורבים כלפי דתה, עקב מחירה הכבד, מחד, כמיהה רוחנית, מאידך, ורצון להשתייך במקום חדש. מצד שלישי, מטבעות משולשים הם עסק מסובך.

מאופרים בזהות לא-להם, גחמנית, נסחפים האם ובנה להתחפש לעצמם כפי שהיו, אולי, "שם".

הבן, מקושט בחגיגיות דגלנית ובדיסיפלינה מעומלנת, עוטף את האם, על קומביניזון "עור הפיל" שלה, בשים-לה; תַצרֵף אופנתי הגזור מזכרונות, שרוול מאחד וצווארון מאחד, ומביא אותה לידי "התנהגות". השניים פוצחים בריקוד מסע שזור מחוות, עטור יוקרה, מוקף חברה, חברה, חברה.

למעשה, הזיה זו, חלום בהקיץ, מותירה אותם בבדידותם, וכשפגה השפעת הליפסטיק, חוזרת האם לחיוורונה, ממוללת בידה את נרתיק הקטיפה הריק, בעוד בנה מחזיר לטלית את תפקידה המוכר, כשהוא פונה להחזיר סדר על כנו.

איני יודע "מוסר יהודי" מהו. אני אדם של חומר. כך הוא אבי. כך היה אביו המסגר: ברזל שווה פרנסה שווה אוכל שווה המשכיות שווה נקמה (הרגשות הלאומניים, שגאו בעולם והביאו עליו את המלחמה ההיא, גרמו למשבר כביר בין היהודים לבין אדונם, והפקיעו מהאחרון את האחריות לחייהם). כמו האופנה של שנות הארבעים, זוכה גם הגלותיות לעדנה. ערכי המשפחה של הקהילה המתקבצת סביב אמונתה ועקרונותיה הרוחניים ומבדילה אותנו מ"הם". "הם", שמקיפים אותנו. "הם", שנמצאים בכל מקום. "הם", שתמיד ישנאו אותנו, ושאף פעם לא נסלח להם. נדמה כאילו התערבבו תפילות וטענות, וגעגועים נעשו תירוץ להתבצרות, במקום לתיקון; מחווה לעם שהיינו בטרם הפכנו למדינה. ערכו של הצביון היהודי בעיניי הוא בזהותו כמיעוט. מיעוט, שאינו רוצה להפוך שוב לקורבן ואינו מוכן להיטמע, צריך שתהיה בו סובלנות. אל לו להתהדר בנוצות "הנבחר", וחב הוא זהירות כפולה ומכופלת בכל הנוגע למחירים הנקובים בדם.

אותה ריקנות מדוברת, העומדת מאחורי שאיפותיו של האדם החופשי, אפשר שמקורה בסלידה שאנו חשים כלפי המחויבות שדורשת אמונה על חוקיה ועל דיוקיה, ומרחיקה אותנו ממשמעות. אך כבר אמרו החכמים כי אין אדם יכול לוותר על הידיעה מנין בא כשהוא פונה לשאול אנה ילך, ואני אוסיף: מי שחי את חייו כאילו היו טרגדיה יוונית יודע את סופם; ודאי קרא אחת או שתיים בעבר, והן כולן מסתכמות באותה מסקנה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

עמית אפשטיין הוא סטודנט באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, במחלקה לצורפות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה