דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 באוגוסט 2002 | מהדורה 11

לך הודיעם

שי זרחי, חבר קיבוץ גניגר, עומד בראש מדרשת 'אורנים' שבגליל התחתון. שי הוא אחד האנשים הבולטים בקרב בתי המדרש הפלורליסטים שצומחים ברחבי הארץ כפטריות לאחר הגשם. שי: "ההלכה, ששימשה את ישראל בגולה, אינה יכולה לשמש כיום את מדינת ישראל למהלך יצירתי שיש בו תעוזה – ותורה חדשה כבר נכתבת". הוא מבהיר: "פחות התעסקות בכשרות ויותר התעסקות בשמיטה, עבדות, סחר בנשים, מעמד הזר, צדקה וצדק"

שי זרחי וסבא שלו, ניסן קורטקין

"אם את באה מצומת אלונים, בעיגול הראשון תיקחי שמאלה ובעיגול השני ימינה. אם לא תמצאי, תשאלי, כל אחד יודע איפה 'אורנים'. אני בבית מספר חמש". הוראות הדרך האינטימיות ששי זרחי נותן לי מעוררות אותי. ייתכן שמשום שעיסוקי המרכזי הוא כתיבת תסריטים, אוזני רגישה לדיאולוגים. וכך קרה שהוראות הדרך שלו קונות מקום בזיכרון שלי. אני מתייקת אותן כדוגמה ללשון אינטימית עם מכשולים. במקום הוראות נסיעה מדויקות אני מקבלת תיאורים (לא "כיכר" אלא "עיגול"), הנחה סמויה ("כל אחד יודע", במקום את שמו של הרחוב היורד מהכיכר למטה אל מדרשת 'אורנים') ונקיבה במספר, במקום קריאה בשם בעל משמעות מובהקת (בית מספר חמש במקום ה"מדרשה"). שי עסוק בחדרו, לבוש במכנסיים ובחולצה לבנים. בשערו הארוך ובזקנו הנאה כבר מזמן זרקה שיבה. מבעד לחלון חדרו, מאחורי החרוב, הר כרמל, שׁם אליהו עלה השמימה, אומרים שראה את פני האלוהים. הוא קם בכבדות מסוימת, מראהו נע בין משה רבנו של מיכלאנג'לו לבין שלמה קרליבך, מחייך אלי במאור פנים וחיוכו מסגיר שהוא עדיין איש צעיר. בצליעה קלה הוא הולך להכין לשתות, ואני מביטה בתיקים שעל המדפים. על תיק אחד מדבקה ועליה כתוב "טקסי חתונה", ועוד מדבקות: "טקסי ברית-מילה", "ההגדה של פסח", "תפילות." ויש גם ספרות תורנית ופה ושם ספרות יפה ושירה ולמעלה, מעל הכול, מונח נרתיק שחור חבוט. כששי חוזר, אני שואלת אותו אם הוא מנגן. הוא מחייך: "כן, אבל את הגיטרה מפה גנבו, השנייה אצלי בבית".

שי, נשוי ואב לילדים, הוא חבר קיבוץ גניגר. הוא מעיד שגניגר, החוגג השנה את שנתו השמונים, הוא קיבוץ טוב, קיבוץ שהעמיד את האדם במרכז. את הנהייה שלו אחרי המקורות היהודיים הוא זיהה בגיל מאוד צעיר. הוא זוכר איך כנער נתפס לשיר של זלדה שקרא אחד החברים בחג, והיו גם פסוקים מהמקרא שקישטו בחגים את חדר האוכל, "אבל בעיקר", הוא מוסיף, "חשתי את הצורך שלי להתקרב למקורות מתוך החסך של כל אלה בחייו של אבי. חסך בחיים רליגיוזיים".

אביו, מהבנים הראשונים, הוא מדור ה"משקיסטים", הדור שמאס באידיולוגיה של הוריו, אשר ברובם נמנו עם הדור שעוד גדל בבתי-המדרש ובבתי-הכנסת של מזרח אירופה ורוסיה, נטש אותם לטובת המהפכה הסוציאליסטית והציונית, ובהכרה מלאה המיר את התורה בתורת העבודה. כך קרה, והיום יש כאלה שמכים על חטא, מפני שילדיהם גדלו בלי כל נגישות למקורות. המשקיסטים, רובם בורים במקורות, מחקו את המלים הגבוהות מתורת העבודה, ובמקום, הלכו ללימודים באקדמיה ובמכללות, איתרו את הצורך לחזק את המפעל הכלכלי והשקיעו בו את כל מרצם וכשרונם. שי אומר: "המהפכה הסוציאליסטית נכשלה. עובדה היא שכיום, שמונים שנה אחרי, זוהי חברה מפוררת, גם החברה הקיבוצית בכלל זה. אבל הרעיון הסוציאליסטי, שיש בו לא מעט השפעה יהודית, הוא מהנפלאים שידעה האנושות, ולכן הוא כשלעצמו יחזור בגלגול אחר, ואני מקווה שבקרוב".

שי יצא ללימודי מחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, אבל הלימודים האקדמיים לא יכלו לספק את הצורך באינטימיות עם הטקסט, שכמותה תמצא בבתי-מדרש. הצורך הזה הוא שדחק בו לעסוק בהוראת המקורות ובעמידה בראשם של בתי-מדרש פתוחים, דהיינו, ללא הסמכות הרבנית.

שי זרחי אומר: "צריך לעשות את תורת ארץ-ישראל. זהו המפעל". אני שמה לב לעינו האחת הפתוחה, הזוהרת והמיישרת מבט, ולעין השנייה העצלה, המעט אפלה, אשר מתבוננת פנימה. "הטריטוריה הטבעית של המפעל היא הקהילה, שבה יש מקום למנהיג רוחני, שהמקורות ודרישתם-מחדש הם הנכסים שלה". אני תוהה, אם זיהה את הצורך במהפכה מתוך קולות שהגיעו אליו מהעם היושב בציון, או שהוא מנהיג שלקח על עצמו שליחות מהפכנית, לשכנע אותנו – קהי החושים במקצת, השאננים, רודפי הממון – שהדבר הזה שהוא נתפס לו אכן נחוץ לנו ויצילנו. שי זרחי לא מזכיר ולוּ פעם אחת את המלה "מהפכה", ולמרות זאת אין לו שום ספק שאי-אפשר להמשיך בדרך הקיימת, הדרך המקובעת של הסמכות הרבנית, המנותקת מהמציאות הארץ-ישראלית. שי: "התורה מזהירה מעל לשלושים פעם על היחס הראוי אל הגֵר. חיי הלכה שאינם מסוגלים לחבר את המצווה הכל-כך מרכזית הזו אל מה שקורה בארצנו, הניצול הנורא של מהגרי עבודה, חיי הלכה כאלה איבדו את הקשר החי אל המציאות. המפעל הגדול, שהוא חיבור התורה על לשונה, ערכיה ושאר מכמניה אל הוויית הריבונות היהודית במדינה, עוד לפנינו".

שי משתמש במושג ה"תווך". הוא מותח יד אחת גבוה למעלה ושומט את ידו השנייה למטה, עד כדי כך שנוצר דימוי שה"תווך" הוא מקום חסֵר וריק, חלל עצום וגדול המחייב מנהיג בעל עוצמות בלתי רגילות, שיירתם ויבוא כדי למלאו. אבל אני למדה ששפת גופו מטעה. ה"תווך" הוא מקום הטעון תיקון, ואת התיקון יעשו מנהיגים, שיקבצו בקהילות קיימות קהל שיחיה על-פי שלושת היסודות היהודיים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. הוא מצטט: "על שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים", ומיד מפרש: "תורה – שימוש בלשון העברית ומכמניה במקורות. שפה המעמידה במרכז את האדם והאפשרות שלו לדו-שיח ללא מתווך, בניגוד לחברה כיום, המדברת מתוך עולם של זכויות משפטיות ('העורך-דין שלי ידבר עם העורך-דין שלך'). לאדם בחברה כזאת יש פנים, והוא לא מטרה צרכנית. עבודה – רגעי הקדושה, ימי חג ושבת והאירועים המשמעותיים בחיי אדם, מלידה עד מוות. העבודה פירושה לייצר את הרגעים המוגבהים בחיים, אותם רגעים שבכוחם לחלץ את האדם מהשגרה ולרוממו. וגמילות חסדים – איתור עוולות ויצירת חברה נותנת".

שי רואה בהתפתחות המימד ההתנדבותי בחברה הישראלית את אחד הגילויים המפוארים של הרוח בישראל כיום, "אבל לצערי, יש בפעילות הזו משהו שמסתיר את התפרקותה של המדינה ומוסדותיה מאחריות לחיי האזרחים. תהליכי ההפרטה המוגזמים מאוד בישראל של היום לא הותירו כמעט דבר ממדינת הרווחה שהתחילה להיבנות כאן בעבר הלא-רחוק. אני מחפש איזון אחר לחלוטין, בין אורח-חיים שיש בו דיאלוג חי ונתינה לזולת, ושהאדם ופניו בו הם אמת-המידה לחיים חברתיים, לבין עשיית צדק באמצעות מוסדות המדינה וכספיה, לרווחת כל האזרחים. אסור לנו להיות נותנים בסתר, שמסתירים מעצמם את העובדה שהמדינה כולה הופכת לאמצאי ייצור של 5,000 מולטי-מיליונרים, וכל השאר הולכים אט-אט או מהר-מהר ונהיים עניים חסרי תקווה. עלינו להידרש לחוקי הצדק במקורות, שמרכזם השמיטה והיובל, ולהתאימם לחברה הישראלית של היום".

מדרשת 'אורנים', שבראשה הוא עומד, היא מהוותיקות בארץ. הקימו אותה חברי קבוצים בני דורו של אביו, רובם אנשי חינוך, שאחרי מלחמת ששת-הימים חיפשו דרך אחרת ויצאו ללמוד יהדות בירושלים. הם הוציאו את הספר "שיח לוחמים" וייסדו את העיתון "שדמות", ששי זרחי הוא חבר מערכת בו. שי גאה, שכיום ב"מדרשה" מתקיימים לימודים הנמשכים תקופות ארוכות, ועם הלומדים נמנים נציגים של זרמים שונים ביהדות.

שי אופטימי באשר לעיסוקיו: חינוך, הוראה וניהול בתי-מדרש פלורליסטיים. עד לפני זמן לא רב אנשים שבאו מהרקע שלו עסקו בתחומים האלה בחדרי-חדרים, מתוך פחד שהחברה שגדלו בה, אשר ראתה בעיסוק הזה סימן מובהק לחזרה בתשובה, תנדה אותם. אין ספק שהוא צודק, חל שינוי עצום בישראל ביחס אל המקורות. אלפי אנשים בעלי הכרה חופשית, שעד לפני זמן לא רב התנערו מהתרבות היהודית, לומדים היום בבתי-מדרש כדוגמת 'אורנים', וישנם ביניהם כאלה הרתומים גם לעשייה ברוח המקורות, היונקת מהפסוק: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (מסכת קידושין). כמי שמקורב אל אנשי הציונות הדתית, שי מוסיף, ששם מתחוללת מהפכה לא פחות קטנה, שמנהיגיה הם צעירים ונשים. שי: "ההלכה, ששימשה את ישראל בגולה, אינה יכולה לשמש כיום את מדינת ישראל למהלך יצירתי שיש בו תעוזה – ותורה חדשה כבר נכתבת". הוא מבהיר: "פחות התעסקות בכשרות ויותר התעסקות בשמיטה, עבדות, סחר בנשים, מעמד הזר, צדקה וצדק".

במפגשי לימוד הוא אומר לא פעם: "תארו לעצמכם שבמקום הכיוון המשיחי, המהפכה של הציונות הדתית היתה בנושא של צדק חברתי". גם עכשיו, כשהוא אומר את המלים האלה, שבוודאי אמר אותן לעצמו ולכל מי שרק רצה לשמוע מאות פעמים, הוא מתמלא התלהבות המהולה בתחושת החמצה כבירה. "החמצה, כי האנרגיה של הציונות הדתית שקועה בבוץ העמוק של יהודה ושומרון. והרי אילו הכיוון היה צדק חברתי, המטופל במקורות בצורה כל-כך מפורטת, מרתקת בתעוזה שלה ורלוונטית, היתה נוצרת פה חברה למופת".

על השאלה, איך החברה היתה צריכה להיות מאורגנת בתווך בין היחיד לממלכה, הוא עונה לפחות פעמיים בשבוע בתור הרכז של צוות 'תהודה', מפעל משותף למדרשת 'אורנים' ולעמותת 'קולות'. השותפים: ארי אילון, מוטי בר-אור, דב ברקוביץ ומלילה הלנר-אשד. כל אחד מהם, בדרכו-הוא, מנהיג בתחום בתי-המדרש הפלורליסטיים. הם הגדירו את 'תהודה' כ'בית-מדרש יוצר למנהיגות בישראל'. ייחודו של הלימוד שם, המיועד לאנשים צעירים אשר הוכיחו כושר מנהיגות בתחום עיסוקם, הוא בשאיפה להביא לחיבור חי של ה"ספר" ל"חיים". הלימודים מתרכזים בשלושה מוקדים, בדיוק אותם תחומים שעליהם הוא שואף להשתית את הקהילה. בנושא התורה, למשל, הדגש יהיה בשנה הבאה על הדיבור. על הדיבור האישי, הבין-אישי והציבורי במקורות ישראל ובחברה הישראלית. דיבור בורא עולם, דיבור הורס עולם, שמירת הלשון ותוכחה, הונאת דברים, דיבור אינטימי ושפתם של אמצעי התקשורת, סוגי השיח בישראל, ניגון אישי בדיבור, שתיקה, זעקה, גמגום, לחישה.

ואם מדברים על דיבור ועל מנהיג, קשה שלא להזכיר את משה. שי אומר: "היום למנהיגים יש יועצי תדמית, ואילו משה, הגדול מכולם, זה שיצר עַם יש מאין, גמגם. לשי זרחי יש תשובה ברורה: "המנהיגות היא מעבר למניפולציה שהדיבור יכול לעשות לבן-אדם".

בקהילה שתושתת על תורת ארץ-ישראל, הדיבור יהיה מתוך היכרות אינטימית. "מנהיגי-הביניים, דהיינו, ראשי ערים, ראשי מועצות, אפילו בקהילות יותר קטנות כמו במושב ובקיבוץ, או יותר מסורתיות, הם טכנוקרטים". והוא מסביר: "זו לא מנהיגות שמעלה אדם או מגייסת אותו להיות טוב יותר. במצב הזה האזרח נרמס על-ידי המערכת הגדולה".

ניגונים מקרבים

זה שנים רבות שי זרחי משיא זוגות, מקיים טקסי כניסה לבית חדש, עורך בריתות. "ומה בדבר הנהגת קהילה?", אני שואלת. התשובה של שי זרחי היא, שאולי הוא לא לוקח את התפקיד הזה, כי הוא גדל על-פי מסורת הפוכה, המסורת השוויונית. ואני מהרהרת שאולי כיום, במעמדו, הוא כבר נוגע וחש בפיתויים הגדולים העומדים בפני מנהיג, וחושש שלא יוכל לעמוד בהם. שי מעיר: "לא לחינם נאמר על משה, ועליו בלבד, שהיה עניו".

כאשר אנחנו נפרדים, הוא מזמין אותי אל בית-הכנסת שהוא וחברים יסדו בנהלל. מתברר שכל שבת שנייה חברים והוא מתכנסים ומקבלים את השבת בניגונים. שי נותן לי חוברת דקה של קבלת שבת בהוצאת המדרשה ב'אורנים', שערך. הוא מלווה את התפילה בגיטרה: "ניגונים מקרבים. זו לא שירה בציבור. לניגון יש יכולת להפוך את הקשה למטמונים".

אני מציצה בצדה האחורי של החוברת, ורואה את שירו של אמיר גלבוע "ככה כמו שאני הולך, אני רוצה לקבל את פני שבת המלכה". שיר שיש בו הד חזק לדור של סבו של שי זרחי, שהיה איש תורת העבודה, דהיינו, שהעבודה במחרשה היתה עבורו "רגעים מוגבהים". שי חולף על הכביש, מנפנף לי לשלום בדרכו הביתה, לעמק יזרעאל, ערש הציונות. אני מעלעלת בחוברת ומתיישבת למול המורחקה. בפתח החוברת כתוב: "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי/ ושבת שמה/ ואני מבקש ליתנה לישראל/ לך והודיעם" (תלמוד בבלי, מסכת שבת). ואני מבינה ששי זרחי נמצא צעד אחד גדול קדימה מהמקום שחשבתי שהוא נמצא בו; אכן הוא כבר "הודיעם". סקרנותי עולה לראות מה בדיוק הודיעם, ואני קוראת : "ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו איל, ישתחווה אל מול הדרך". וטקסים שבהם הורים מניחים את ידיהם על ראשי ילדיהם ומברכים את הבת: "ישימך אלוהים כשׂרה, רבקה, רחל ולאה". ואת הבן: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה", הארוגים לצד טקסטים של ביאליק, יהושע רבינוב ואמיר גלבוע, שהפקיעו את שם אלוהים מכתיבתם ומעולמם. במארג הזה כטקס ולא כטקסט נלמד, אני רואה מכשולים שיפריעו לי להגיע לאינטימיות הנכספת, לרגעים המרוממים, וזאת בשל ההנחה מראש בדבר אמונתי באלוהים.

דיתה גרי היא בימאית ומטפלת בשיטת פאולה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה