דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

ליילאת אל-מיראז'

" גם אני רציתי לפגוש את שיח' עבדאללה, אבל רצועת עזה עוררה בי אימה. הגדרתו של ישראלי למשוג 'פגיעות' היא למצוא את עצמך לבד בתוך מחנה פליטים בעזה. ומבין כל מחנות הפליטים ברצועת עזה, אין מחנה שמפחיד אותי יותר ממחנה הפליטים נוסייראת". פרק מתוך הספר "בפאתי גן-העדן" של יוסי קליין-הלוי הרואה אור בימים אלו בניו-יורק

שיח' עבדאללה באבליט, מנהיגה הרוחני של הכת הסוּפית ריפאעי בשטחים הפלסטיניים, חי במחנה הפליטים נוסייראת שברצועת עזה. שיח' עבדאללה היה מורו האהוב של ידידי הסופי, שיח' עבד אל-חאמיד. לדברי עבד אל-חאמיד, חסידיו של עבדאללה מנקבים את גופם בחרבותיהם כשהם שרויים במצב של אקסטזה, ואז נרפאים בו-ברגע במגע ידו של עבדאללה. פעם אחת, כאשר עבדאללה התפלל ליד קברו של הנביא מוחמד כשעלה לרגל למדינה, כך סיפר עבד אל-חאמיד, הושטה יד מתוך הקבר והעניקה לו גלימה איסלאמית ירוקה.

אליהו מקלין, מורה-הדרך היהודי שלי לעולם הסופי, היה נחוש בהחלטתו לעלות לרגל לעבדאללה, "שיח' השיח'ים". עבד אל-חאמיד הציע לעזור לשכנע את עבדאללה לקבל את פניו של אליהו. זה כלל לא עניין פשוט לשיח', ואפילו הוא סופי, לארח יהודי במסגד בעזה. מחנות הפליטים ברצועת עזה הם לב-לבו של הפונדמנטליזם הפלסטיני. המטה הראשי של תנועת החמאס ממוקם בעזה; מבצעי פיגועי התאבדות יצאו מרצועת עזה. הקשרים האקומניים עם האיסלאם יותר ויותר קשים, ככל שמעמיקים לחדור ללב הטרגדיה הפלסטינית: הדיאלוג עם פלסטינים אזרחי ישראל הוא אפשרי, עם פלסטינים תושבי הגדה המערבית הוא נדיר, ועם פליטים תושבי הרצועה הוא כמעט אינו בא בחשבון. מסיבה זו בדיוק היה אליהו כה להוט לפגוש את שיח' עבדאללה, ככניסה לאיסלאם של רצועת עזה.

גם אני רציתי לפגוש את שיח' עבדאללה, אבל רצועת עזה עוררה בי אימה. הגדרתו של ישראלי למושג "פגיעות" היא למצוא את עצמך לבד בתוך מחנה פליטים בעזה. ומבין כל מחנות הפליטים ברצועת עזה, אין מחנה שמפחיד אותי יותר ממחנה הפליטים נוסייראת.

בקיץ 1991 עשתה היחידה שלי חודש מילואים בנוסייראת. זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. היינו קבוצת גברים בגיל העמידה במדים שלא ישבו עלינו טוב, רובנו עולים חדשים עם עברית דלה והכשרה צבאית דלה אף יותר. פטרלנו מסביב למחנה בבקרים ובערבים כדי "להפגין נוכחות", בשפת צה"ל, אבל למעשה לא שלטנו על דבר. צעדנו בשורה עצבנית דרך מחנה הפליטים, על מבני המגורים העלובים וגגות הפח שלו, בזמן שנערים פלסטינים הכינו לנו מארב, מצוידים באבנים ובשברי זכוכית ובמוטות ברזל, ואז נעלמו ונמוגו בתוך מבוך הבתים הבלתי חדיר; ואילו אנו הגבנו במרדפים חסרי תוחלת ובמטר של רימוני גז מדמיע, שהרוח השיבה אותו לעתים קרובות אל פנינו. זמן קצר לפני שהגענו לנוסייראת, מילואימניק ישראלי בשם אמנון פומרנץ, שחזר מחופשה לבסיסו, מחנה צבאי סמוך, טעה בדרכו ומצא עצמו מוקף באספסוף ששרף אותו למוות. נערי נוסייראת נהנו להקניט אותנו באזכור שמו. "אמנון ביסאלם עליק", הם זימרו. מוסר לך ד"ש.

הקירות של נוסייראת היו מכוסים בכתובות גרפיטי רוויות שנאה, והאותיות הערביות קיפצו בחימה. כדי להבטיח שאכן נבין את כוונתן, לוּו כתובות הגרפיטי בציורים מסבירים – חנית מפלחת מגן-דוד; מכונת ירייה פולטת צרור של כדורים על דגל ישראל, צלבי קרס.

לילה אחד נשלחה היחידה שלנו למצוא כמה פלסטינים שימחקו את כתובות הגרפיטי האלה. דפקנו על דלת אקראית וגבר גדול ומקריח בכתונת לילה, שזה עתה התעורר משנתו, פתח לנו. הקצין שלנו פקד עליו להביא צבע. "אין בעיה", הוא מלמל ביגיעה בעברית, וחזר כעבור כמה רגעים עם שניים מבניו, בן עשר'ה זעוף וגבר בשנות העשרים לחייו, גדל-מידות ובעל סנטר כפול כשל אביו. כיוונו את פנסי הג'יפ שלנו אל קיר המכוסה כתובות גרפיטי, והבטנו כיצד הם מכסים אותן בצבע לבן. איש לא דיבר ואף לא הביט באחרים. היה כל-כך שקט שיכולנו לשמוע את צליל משיחת המברשות על הקיר.

הכיבוש משחית באמצעות עוולות קטנות. בפעמים הראשונות שנכנסתי לחדר שינה באמצע הלילה כדי לבצע מעצר – החשוד היה יכול להיות מחבל או משתמט-מס – הייתי מסב את עיניי, מרגיש את הבושה שבחילול ההדדי; אבל אחר-כך זה נהפך לשגרה. או השפלת מעמדה של השפה: בהתחלה התנגדתי לביטויים המלגלגים של החיילים, כמו לקרוא לנוסייראת "אמסטרדם" בגלל תעלות הביוב הפתוחות שזרמו בין הסמטאות. אבל הפחד והזעם חתרו תחת הכובש הטוב, ולבסוף התחלתי גם אני להשתמש בביטויים האלה.

נער פלסטיני שנתפס משליך אבנים הובא למחנה האוהלים שלנו, כשידיו קשורות ועיניו מכוסות. מיד נוצרה התקהלות של חיילים – הסקרנים, והמגחכים בידענות, והמעטים שביקשו להתעלל בעציר או להגן עליו. הנער היה תשוש. אפילו שפתו התחתונה צנחה, ללא כוח להישאר במקומה. כיסוי העיניים המתוח דחף את גבותיו כלפי מעלה ושיווה לו מבע של הפתעה אווילית קבועה. חייל אחד אמר לילד בערבית, "תחזור אחרי: 'ואחד חומוס, ואחד פול, ובאחביב משמר הגבול"" – מנה אחת של חומוס, אחת של פול ואני אוהב את משמר הגבול. הילד חזר אחריו, משפט אחר משפט. היה צחוק.

המחנה נוסייראת מגלם את הדילמה היהודית שאינה ניתנת לפתרון: אנחנו לא יכולים לכבוש את הפלסטינים, ולא יכולים לעשות אתם שלום. חלומה של עזה היה לא רק לגרש אותנו מתוך הבתים שלהם, אלא מתוך שלנו. ביטול הכיבוש של 1967 הוא רק צעד אחד לקראת שלילת 1948 – שנת ייסודה של מדינת ישראל. המפות של פלסטין, שצוירו על הקירות, חשפו את האמת על אודות הערגה העמוקה ביותר של מחנה נוסייראת: הן כללו לא רק את רצועת עזה ואת הגדה המערבית, אלא גם את ישראל. עזה לעגה לפנטזיה שהשלום יושג בעקבות פשרה – אשר תעניק לפלסטינים שתי פיסות טריטוריה מקוטעות, כשישראל ניצבת כמו פגיון ביניהן. מבחינתה של עזה, צדק ונקמה הם אותו הדבר.

וכך היינו לכובשים חצויים בדעתם, משנים כיוון בין דיכוי לנסיגה. לילה אחד הושלך רימון אל תוך המחנה הצבאי המוקף חומה של העיר דיר אל-באלח ברצועת עזה, והיחידה שלנו נשלחה לשם לגיבוי. גברים פלסטינים, שהובאו לשם חקירה, חיכו בפינה תחת משמר. חלקם קיבלו פקודה לעמוד בפניהם אל הקיר, לחלקם הותר להתבונן. היו שהצטוו לעמוד, אחרים לשבת. אנחנו עצמנו צעדנו הנה והנה בחוסר תכלית, מחכים לפקודות, בזמן שהקצינים התווכחו על המשך הצעדים שיש לנקוט. אחד הקצינים אמר: "הרימון לא התפוצץ. בואו נשכח מכל העסק ואף אחד לא צריך לדעת על זה". אחר טען: "עד מחר כולם יידעו על כך בכל מקרה. אם לא נגיב, הם יקומו ויחגגו". בעלי הקו הנוקשה ניצחו. חילקו אותנו לקבוצות קטנות, שכל אחת היתה אמורה להיכנס לבתים ולאסוף באקראי תעודות זיהוי של כמה מהגברים, שיישלחו לאחר מכן למחנה הצבאי לבקש את התעודות שלהם בחזרה. פשוט כדי להראות לכולם שאנחנו מטפלים במקרה. נכנסנו לסמטאות שהוארו באורו של חצי-ירח בלבד. חולדה עברה לידנו, ואחריה עוד אחת. הרוח נשאה ריח של אשפה. "איפתאח ג'וש!" צעק הקצין שלנו בערבית. תפתחו, צבא. הבתים נראו כולם כמעט אותו דבר: חצר שבאמצעה עץ זית או עץ תאנה, מוקפת בחדרים בלי רהיטים שבתוכם ישנים הרבה ילדים על שטיחי צמר מפוספסים. בבית אחד ראיתי משאית מפלסטיק בלי שני גלגלים. לא ראיתי שום צעצוע אחר בכל הבתים שנכנסנו אליהם. לרוב המשפחות היה בבית מכשיר טלוויזיה, לרבות היו כיריים, לאחדות היה מקרר. על הקירות הירוקים-דהים צוירו באותיות מוזהבות פסוקים מהקוראן.

היינו ממוקמים במחנה אוהלים לצד הכביש. כל לילה התווכחנו בינינו לבין עצמנו אם אנחנו בכלל צריכים להיות שם. כפינו על עזה את חוכמת הגלויות השונות שלנו. בעיניו של וולף – עולה מדרום אפריקה שברח מן האפרטהייד ונעשה יותר ויותר אדיש ונרפה ככל שהתקדם חודש המילואים – עזה היתה סווטו. בעיני שמעון – עולה מאתיופיה שעשה את כל סיוריו בצליעה, מכיוון שחייל סודאני מעך במגפו המסומר את רגלו היחפה במחנה הפליטים שבו שהה לפני שהגיע לישראל – עזה לא עוררה שום שאלה מוסרית: הפלסטינים רצו להפוך אותו ואת בני משפחתו שוב לפליטים, ולכן מבחינתו זה היה או הם או אנחנו.

רצועת עזה העמידה בפני, כילד של השואה, פרדוקס בלתי נסבל. האמנתי שההיסטוריה כפתה על היהודים שתי דרישות שיש למלאן: לעולם אל תעשו לאחרים מה שעשו לכם; ולעולם אל תמעיטו בערך כוונותיהם של אויביכם. ואולם, שחרורה של עזה מעול הכיבוש פירושו העצמתו של האויב שרוצה להרגני. השמאל הישראלי מייסר את עצמו ביחס לכיבושה של עזה אך מתעלם מחלומות ההתפשטות שלה; ואילו הימין הישראלי מתריע מפני כוונות הזדון של עזה אך מבטל את ההשחתה שבכיבוש. אני קוללתי בפתיחות לאמיתות מנוגדות, והתוצאה היא תחושת בושה על כך שאני כובש, גם כשאני מרגיש שאין לי ברירה.

כשיצאתי לחופשה מהמילואים בעזה הרגיזה אותי הנורמליות של החיים בישראל, המתנהלים בסמיכות כזאת לאינתיפאדה. התרגזתי גם על הפלסטינים שדחו כל פשרה שאי-פעם הוצעה להם, והביאו לפרוץ מלחמות שהסתיימו בכיבושם ובגירושם. רצועת עזה נטלה כל קורטוב של תמימות הן מן הכובשים והן מן הנכבשים; כולנו היינו מסובכים בתהום העמוקה הזאת.

בוקר אחד שלחו אותנו לסייר בשוק הפתוח של נוסייראת, "להפגין נוכחות". מעולם לא היינו בשוק קודם לכן; זה תמיד נחשב להתגרות. אך מסיבה בלתי מוסברת כלשהי השתנו הפקודות. אבנים, "מטר", החל ליפול עלינו ברגע שנכנסנו לשוק, שעל דוכניו הוצעו למכירה סירי פח משומשים ובצלים ואגסים דוקרניים בתיבות. למרות "המטר", אנשים המשיכו למכור ולקנות, כמו בחלום שבו אתה נלכד באיזושהי פעילות נואשת והעוברים והשבים בכלל לא רואים אותך.

בזמן שחיילי היחידה שלנו ניסו למצוא מחסה לאורך קיר, הקצין שלנו, חייל קרבות ותיק שראה באבנים גרידא עלבון, החל מתקדם לעבר המתפרעים. מאחר שנשאתי על גבי את מכשיר הקשר של היחידה, לא היתה לי שום ברירה אלא ללכת בעקבותיו. בסופו של דבר נפלו מסביבנו אבנים בצפיפות כזאת שאפילו הקצין שלנו נאלץ להכיר בסכנה, ואז מצאנו מחסה בחנות עוגות זעירה, ממש בפינה.

כמעט ברגע שנכנסנו לחנות, התנפצה אבן על הקסדה שלי, ממש מעל לעין. איבדתי לרגע את הכרתי, וכשהתעוררתי לחיים מצאתי את עצמי נשען על וויטרינה ובה מגשים גדושים בעוגיות בקלאווה; קת הרובה שלי סדקה ככל הנראה את הארון. האיש הקטן וחמור הסבר שניהל את החנות הציע לי כוס מים. "אתה, אני, אנשים קטנים", הוא אמר בעברית רצוצה. "המנהיגים הם אלה שעושים את הבעיות". התנצלתי על הזכוכית הסדוקה ונתתי לו את כל הכסף שהיה בכיסי כדי לתקנה. נמנענו מקשר עין אפילו כאשר איחלנו זה לזה "מע- סלאמה".

הרבה אחרי שנרפאתי פיזית, נשארתי עדיין עם תחושת הפגיעה, כאילו הוטבע על מצחי אות השנאה של עזה. חשבתי לעתים קרובות על אותו פסוק נורא מספר דברים, המזהיר את העברים כי הארץ תקיא אותם מקרבה. הנשק של עזה היו חתיכות ארץ, המגרשות אותנו יחד עם האדמה עצמה.

מאז הכול השתנה. הרשות הפלסטינית כבר שולטת היום על רוב חלקיה של רצועת עזה, וחיילים ישראלים כבר אינם מפטרלים במחנות הפליטים. הפלסטינים עלו על דרך המלך להקמת מדינה בעזה ובגדה המערבית.

אבל במובן אחר שום דבר לא השתנה כלל. למרות ההתכווצות הטריטוריאלית מרצון של ישראל, עזה סירבה להשיב בכיווץ בו-זמני של שנאתה. אנשי החמאס ממשיכים לנוע בחופשיות במחנות הפליטים של עזה, שמחבלים-מתאבדים לעתיד צועדים בהם עטויים בתכריכים לבנים, וקהל של אלפים מריע להצתתם הסמלית של אוטובוסים ישראליים עשויים מקרטון. לא נעשה שום ניסיון מצד מנהיגים פלסטינים לומר לאנשיהם שהמלחמה עם ישראל נגמרה, שהמדינה היהודית היא עובדה מוגמרת ושהשאיפות הלאומיות הפלסטיניות מוגבלות עתה לרצועת עזה ולגדה המערבית. מפות פלסטין בבתי-הספר בעזה ממשיכות לכלול את ישראל. מבחינת ההנהגה הפלסטינית, העצמאות בעזה ובגדה המערבית נהפכה לאמצעי, לא למטרה. כל נסיגה ישראלית מתקבלת על-ידי הפלסטינים כאות של חולשה, ולא כאות של פיוס. חלומה של עזה נשאר חורבנה של ישראל. אנחנו אמנם עזבנו, אבל עזה משתוקקת לרדוף אחרינו ולגרשנו.

ועכשיו אליהו ואני אמורים להיכנס לנוסייראת, לבדנו ובלתי חמושים, בחיפוש אחרי שיח' סופי.

"עזה היא מקום נפלא", התעקש אליהו. "האנשים מאוד חמים. אתה חייב ללמוד להרפות מהפחדים שלך".

"עזה היא לא רק הלך-רוח", אמרתי לו, בניסיון להסוות את הרוגז שלי. "לנופף בדגל ישראלי באזור המסחרי של טהראן היה גורם לי פחות עצבנות מאשר לשוב לנוסייראת. בעיניי, העולם הוא שטוח והוא מסתיים בעזה".

"אל תדאג", אמר אליהו, מחייך את חיוכו הרחב, הסופי-חסידי-סיקי. "שיח' עבדאללה יגן עלינו".

ושוב חזרנו לאותה נקודה: הפחד שלי מול האמונה שלו.

עבד אל-חאמיד הרים טלפון לשיח' עבדאללה, שאמר שאנו מוזמנים לבקרו בכל זמן שנרצה, לבד מימי חמישי, ליל טקס הזיכר. אליהו היה מאוכזב. הוא קיווה שעבדאללה יתיר לנו להיכנס לתוך מעגל המתפללים. אבל פחדיו של עבדאללה היו מובנים: דבר אחד הוא לארח אותנו לפגישה פרטית, ודבר אחר לגמרי להזמין אותנו להתכנסות ציבורית. עצם העובדה שקיבלו את פנינו בברכה במסגד בנוסייראת היא יוצאת דופן ביותר; לנסות להצטרף לטקס הזיכר הרי זה מתיחת גבול נדיבותו של אלוהים.

חודשים נקפו, ושוב ושוב דחינו את מועד נסיעתנו, חלקית משום שבדיוק סיקרתי את מערכת הבחירות בישראל של אביב 1999. ובכל זאת תהיתי ביני לבין עצמי אם אינני משתמש בעבודה כתירוץ כדי להתחמק מנסיעה לנוסייראת. ואכן, כל יום הורגש כדחייה. ואז, בתחילת חודש יוני אליהו עמד לצאת לשהות ממושכת בארצות-הברית, וסוף-סוף קבענו מועד למסענו לעזה.

עבד אל-חאמיד עשה את כל ההכנות והסידורים. "אתם החברים האמריקאים שלי," הוא הדריך אותי. "חברים אמריקאים של שיח' עבד אל-חאמיד". במלים אחרות, הוא לא סיפר לשיח' עבדאללה שאנחנו יהודים. עבד אל-חאמיד ניסה להבטיח שניכנס לחצרו של עבדאללה וגם להגן עלינו. בכל זאת, התכסיס הזה לא מצא חן בעיניי. לא כך רציתי לחזור לנוסייראת.

ככל שהתקרב מועד הנסיעה, גברו החרדות שלי. סיוטים טרדו את שנתי, ואפילו כשלא יכולתי לזכור את כל פרטיהם, המחשבה הראשונה שעלתה בי עם התעוררותי היתה נוסייראת. ובכל זאת ידעתי שעלי לחזור, שזו אינה רק הרהבת עוז אלא עימות הכרחי עם פחדיי העמוקים ביותר מפני האיסלאם והמזרח התיכון. האמנתי שזה לא מקרי שהמסע שלי אל הדתות שאיתן אני חולק את ארץ הקודש מוביל אותי עתה, למרות רצוני, חזרה לנוסייראת.

יוסי קליין הלוי הוא עיתונאי ישראלי

יוסי קליין-הלוי הוא עיתונאי בכיר ב"ג'רוזלם ריפורט" וב"ניו-ריפבליק"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה