דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
2 באוגוסט 2009 | מהדורה 51

אוריה פרדהיים. צילום: שולמית ויינפלד

לחרף את הנפש באוטובוס

תוך כדי עבודת תחקיר על סרט חדש, התוועדה ענת צוריה לפרטי פרטיו של לינץ' שהתבצע באגד "מהדרין" בבית שמש כנגד צעירה דתית בת שמונה עשרה, אוריה פרדהיים, שחטאה בישיבה באזור המיועד לגברים. האשמים בפרעות לא הובאו לדין עד היום

למרבה האירוניה זה היה אמור להיות יום חגיגי עבור אוריה פרדהיים. זה היה היום הראשון שלה בשירות הלאומי. כשעלתה בשכונה שלה בבית שמש לאוטובוס ליהוד והתיישבה באחד הכיסאות, כיסא הדומה להפליא לעשרות האחרים שמסביב, היא לא תיארה לעצמה מה עומד להתרחש.

היא היתה מנומנמת והפעילה את נגן המוזיקה שלה כדי שלא תירדם ותפספס את תחנת הירידה שלה. וכך, כשהיא שקועה בחלומותיה ובמוזיקה שלה, חטפה אוריה את הבעיטה הראשונה. הבעיטה פגעה ברגלה, וכאשר נשאה את עיניה אל מקור הכאב, ראתה מולה את תוקפיה: ארבעה גברים חרדים ואישה שכעבור זמן תכונה "הרבנית", והם צרחו כנגדה "שיקסע" וניסו לתלוש אותה ממקום מושבה כשהם יורקים עליה, בועטים בה ומשליכים עליה כל מיני חפצים.

דבר לא הכין את אוריה להתקפה הזאת. שום פרט במה שהחל כנסיעה שגרתית באוטובוס של אגד בלב ישראל לא רמז על סערת הזעם והאלימות שאליהם עתידה היתה להיקלע. הם היו חמישה קנאים בסך הכל, אבל הם הפכו את הנסיעה השגרתית של נוסעי קו 497 מבית שמש לסצנה שכמו נלקחה מסרט פעולה הזוי במקצת, אם לוקחים בחשבון את המראה החרדי של רוב נוסעי האוטובוס. בסופה הלא יאומן של הפרשה הגיעו חמש ניידות משטרה ושוטרים סמויים כדי לחלץ את אוריה בת השמונה-עשרה ואת החייל שניסה להציל אותה מידי המון מוסת, כלומר מידי רוב נוסעי האוטובוס ומידי חרדים תושבי רמת בית שמש שבאו לעזרתם.

אבל לא נקדים את המאוחר. בתחילת ההתקפה היו יחסי הכוחות ברורים. אוריה היתה עדיין אחת מול חמישה, וחמשת התוקפים צרחו אל הנוסעים האחרים שיעזרו להם לגרור אותה אל ירכתי האוטובוס. כל הזמן הזה לא שעה נהג האוטובוס, חרדי, לזעקותיה של אוריה ולבקשתה לעזרה. הוא התעלם מהאלימות ומצרחות ה"שיקסע", ה"פרוצה" ו"פורצת גדר", והמשיך לנסוע. בשלב הזה של המהומה הצליחה אוריה, שבאה מבית דתי, להקיש את ההיקש המתבקש. היא הבינה למה זה קורה לה, במה פשעה, ואיזו עבירה עברה. היא תפשה שמנסים לפגוע בה משום שעלתה בטעות על אוטובוס "מהדרין" והתמקמה באסור לה, בתחום הגברים. באוטובוס "מהדרין" נשים יושבות מאחור, והיא אוריה הלא מודעת לעניין, הפרה את ה"הלכה" האוסרת על אישה לשבת בחזית האוטובוס – וחמור מכל, היא סירבה לעבור אל תחום הנשים, ועל כך היא נענשה בעוצמה ועוד תיענש ללא מעצורים, ללא גבולות, כאילו נחתה במדינה אחרת.

רוזה פארקס הישראלית

את אוריה, "רוזה פארקס הישראלית" (פארקס, פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, נעצרה ב-1955 משום שישבה במושב ל"לבנים בלבד" באוטובוס במונטגומרי בירת אלבמה; בתגובה יזם כומר צעיר, מרטין לותר קינג שמו, חרם על חברת האוטובוסים בעיר, והחל במאבקו להשגת שוויון זכויות לשחורים בארצות הברית), פגשתי לראשונה בבית קפה בבית שמש חודשים אחדים לאחר שהותקפה. חיפשתי אותה זמן רב, והפגישה עצמה התאפשרה בזכות מבצע בילוש שניהלה סיגל לנסברג, התחקירנית והמפיקה של סרט חדש שעליו עבדתי ובו חקרתי את מרכיבי הדיכוי שמהפכת הצניעות הדתית-חרדית כופה על נשים דתיות.

הלינץ' של אוריה בוצע בגלל היותה אישה שסירבה להיכנע לתכתיבי ה"צניעות" של החרדים. העובדה שהמון חרדי לא היסס להעניש באופן כה חמור את הצעירה האנונימית שהפרה את כללי הצניעות בפומבי עוררה את סקרנותי על אופיו של האירוע ועל אישיותה. מה הניע את הלינץ'? מה הוא מסמל? האם ייתכן שהאירוע, שלא הותיר כל רושם על סדר היום הציבורי, קשור גם לזהותה של הגיבורה?

התיק, המשקפיים ופריטים נוספים נחטפו ממנה, היא נרגמה בשלל חפצים, ורבים מנוסעי האוטובוס הצטרפו לחמישייה הפוגעת. הצעקות והצרחות, היריקות והקללות, הלכו וגברו. אוריה הצליחה לקרוא למשטרה רגע לפני שגם הנייד שלה נחטף. ניידת משטרה אחת הגיע ועצרה את האוטובוס, השוטרים בתמימותם עצרו את האוטובוס ברחוב הראשי של רמת בית שמש, בין שתי ישיבות גדולות, צעד מוטעה שעלה להם ביוקר

האיתור של אוריה נמשך זמן רב משום שהצעירה תוארה בטעות בכלי התקשורת כ"צעירה חרדית" וסירבה להיחשף בגלוי. כמעט שנה חלפה ואוריה עדיין סבלה מסיוטים. היא פחדה שהקנאים של בית שמש יאתרו את ביתה ויתקפו אותה שוב. לפגישה הראשונה באה אוריה בלוויית אמה. שתי הנשים, שנראו על פי לבושן כשייכות לזרם הדתי הציוני תורני, היו שונות להפליא זו מזו. האם עדינת הנפש, שעברה גירושים מורכבים ו"התחזקה דתית", התקשתה בעצמה להבין את המעשה של אוריה. היא הקשתה על אוריה, מנסה להבין כיצד קרה שבתה החכמה והשקולה סיכנה את עצמה באופן אימפולסיבי וללא כל סיבה נראית לעין. לא היה ברור לאם למען איזה ערך אוריה הקריבה את עצמה, שכן תפישת עולמה של האם תאמה את המצופה מאישה בבית שמש. היא עצמה הזדהתה עם עמדת הרבנים האומרת שבשם הצניעות, ובשל טוהר המחנה היהודי, יש להפריד ולהדיר נשים מהמרחב הציבורי.

בביוגרפיה של הבת אוריה לא היה אפוא דבר שיסביר בפשטות את התנהגותה. היא גדלה בבית דתי בבית שמש ולמדה בחורב, בית ספר תורני לבנות השוכן בירושלים וידוע ביחסו המחמיר והמדכא. קמצוץ של מרדנות טבעית אמנם התגלה אצל אוריה, שבחרה לעזוב את המוסד היוקרתי בתקופת התיכון שלה, אבל לגיבורה שלי לא היתה באותה תקופה מודעות פמיניסטית מיוחדת, בוודאי לא מודעות שתסביר את אקט ההתנגדות הבלתי מתפשר שנקטה באותו בוקר בקו 497.

ניסיתי להבין מה עבר בראשה של אותה צעירה שסיכנה את חייה. "זה היה מסוכן, אבל הם תקפו אותי ללא סיבה והשפילו אותי ללא עכבות; פשוט ידעתי שאני לא אקום ולא אוותר להם לעולם", היא אמרה ולא פירשה בשעת שחזור הטראומה. ביקשתי מאוריה למסור עדות מלאה, והיה ברור שזה מכאיב לה. בפגישה הראשונה היא עדיין התקשתה לתאר את כל פרטי ההתעללות שעברה באותה נסיעה ברחובות בית שמש. במידה רבה הצעירה, כמו המקרה, נשארו בגדר תעלומה.

המשכתי להיפגש עם אוריה, מנסה לגבות ממנה כרוניקה מלאה יותר. רק לאחר כמה פגישות התגבש התיאור של ניסיון הלינץ' שעברה: התיק, המשקפיים ופריטים נוספים נחטפו ממנה, היא נרגמה בשלל חפצים, ורבים מנוסעי האוטובוס הצטרפו לחמישייה הפוגעת. הצעקות והצרחות, היריקות והקללות, הלכו וגברו. אוריה הצליחה לקרוא למשטרה רגע לפני שגם הנייד שלה נחטף. ניידת משטרה אחת הגיע ועצרה את האוטובוס, השוטרים בתמימותם עצרו את האוטובוס ברחוב הראשי של רמת בית שמש, בין שתי ישיבות גדולות, צעד מוטעה שעלה להם ביוקר. שוטר עלה לאוטובוס וניסה להרגיע את הרוחות. בשלב זה נמלטו חמשת הקנאים מהאוטובוס. השוטר השאנן, ששוכנע שההתקפה מאחוריו, אִפשר לאוריה להישאר באוטובוס במקום המריבה הטעון, על כיסא שהפך לסמל. הוא הבהיר לנוסעים המלוהטים והמוסתים שזכותה של אוריה לשבת באשר תחפוץ, אבל רגע לפני שירד הביט בה מודאג והציע ש"רק בנסיעה הזו היא תפנה את מקומה, רק הפעם"! אוריה לא זזה ממקומה.

האם היא הבינה לקראת מה היא צועדת? קשה לדעת. רגע לאחר שהשוטר יצא מהאוטובוס התחדש המאבק. והפעם – תושבי הרחוב החרדי כולו מול אוריה. כמו באיזה מופע מתוכנן החלו עשרות חרדים לזרום אל תוך האוטובוס, שדלתותיו נפתחו על ידי הנהג החרדי של אגד. חמשת הקנאים התוקפים הפיצו כנראה את השמועה על חילול השם כביכול של אוריה, וההמון שחדר לאוטובוס ניסה לתלוש אותה ממקומה. חייל צעיר בן המקום ביקש לבדו לסוכך בגופו על אוריה מפני המון זועם ואלים, במחנק של אוטובוס שנדחסו בו לפתע יותר ממאה בני אדם. בחוץ התגודדו עוד מאות מתפרעים מול האוטובוס והניידת. השוטר שכמעט עזב את המקום הזעיק כוחות משטרה רבים. המשימה היתה ברורה – לחלץ את אוריה ואת החייל שהגן עליה בגופו.

השוטרים שהגיעו למקום התקשו להשתלט על ההמון, ובשלב מסוים אף נאלצו לירות באוויר. לבסוף, בזכות ההלם הזמני שנגרם בגלל היריות, חולצו אוריה והחייל מהאוטובוס והועברו למקום מבטחים, אחת מניידות המשטרה.

בתחילת ההתקפה היו יחסי הכוחות ברורים. אוריה היתה עדיין אחת מול חמישה, וחמשת התוקפים צרחו אל הנוסעים האחרים שיעזרו להם לגרור אותה אל ירכתי האוטובוס. כל הזמן הזה לא שעה נהג האוטובוס, חרדי, לזעקותיה של אוריה ולבקשתה לעזרה. הוא התעלם מהאלימות ומצרחות ה"שיקסע", ה"פרוצה" ו"פורצת גדר", והמשיך לנסוע

"ישבתי בניידת והרגשתי כמו קוף בגן חיות", משחזרת אוריה. "החרדים הזועמים שמסביב צילמו אותי מכל כיוון, כאילו אני פושעת שיש להפיץ את זכרה לדראון עולם. עדיין נשארתי חזקה, רק כשהגעתי למשטרה והתקשרתי לאמא שלי פרצו הדמעות ולא הצלחתי לדבר".

השקט שאחרי הסערה

בכל שנות עבודתי הקולנועית לא נתקלתי במקרה כזה של אלימות, ולכן התקשיתי להאמין שהתגובות לאירוע היו עלובות כל כך: כלי התקשורת הסתפקו בסיקור שטחי של המקרה, הפוליטיקאים לא הוטרדו כלל, הציבור לא מחה והמשטרה הניחה לתוקפים לנפשם. תיאור ההתקפה על אוריה אמנם פורסם, מלווה באי דיוקים, אבל הגיבורים השונים של הסיפור לא נחשפו.

מאוריה פרדייהם לא נגבתה עדות מלאה; עדותו של החייל שהגן עליה בגופו לא נשמעה בציבור; לא נערך ניתוח של ניסיון הלינץ' ולא נבדק מהם מאפייניו ומה השלכותיו על החברה הישראלית. ניסיון הלינץ' היה לעוד תקרית בגל האירועים האלימים המשויך לחרדים הקיצונים. המתקפה בבית שמש כמו התמסמסה במציאות הישראלית לכותרת וכתבה קצרה, אבל לא להרבה מעבר לזה. האירוע התרחש ב-2006 – כיום אוריה היא סטודנטית למשפטים. היא ידעה עוד כמה הטרדות בנסיעותיה באוטובוס ה"מהדרין", אבל אף אחת מהן לא התקרבה לזו של 2006. סיפורה של אוריה לא תועד ותוקפיה שוחררו, לא מזמן היא ראתה אחד מהם מסתובב חופשי בבית שמש.

מה מנע מהתקשורת לשאול, לתעד ולחקור? האם משום שאוריה סומנה כחרדית נתפש הלינץ' כמקרה פנים-חרדי? ומדוע נמנעה המשטרה מחקירה? ואם ניסיון הלינץ' היה מתרחש בכפר דרוזי, האם גם אז לא היו נמצאים התוקפים?

אוריה סיפרה לי שבתחנת המשטרה של בית שמש נאמר לה שהתוקפים לא יאותרו לעולם. היא היתה תשושה אבל מחתה. היא הרי זוכרת את מראה פניהם. מדוע אפוא שלא יענשו? נרמז לה שמדובר במציאות ישראלית. זה המצב. למרות שראיתי באוריה פרדהיים גיבורה ישראלית אנונימית בחרתי בסופו של דבר שלא לכלול את עדותה ועדויות נוספות לאלימות המתחוללת בתוך אוטובוסי ה"מהדרין" דווקא משום שהיא אינה חלק מהחברה החרדית. בסרטי "שיקסע" בחרתי לספר את סיפורה של האלימות המתרחשת בתוככי העולם החרדי ומופנית כלפי הנשים "שלהם" ללא מפריע; שכן שם, מאחורי החומות הגבוהות, מתחוללת אלימות קשה ביותר, אבל – אחרי הכל מדובר בעניין פנימי. באווירה הרב-תרבותית הישראלית מי מתעניין באמת בנשים חרדיות? תנו לשבט לטפל בהן בדרכיו ועל פי הנהגותיו של איזה גדול דור, "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 51 של "ארץ אחרת": כפייה – בין רמות בית שמש לקאבול. להזמנת הגיליון לחצו כאן

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה