דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באפריל 2002 | מהדורה 09

לחזק את יסודות אולמי ורסאי

בעקבות מלחמת ששת- הימים האמינו הישראלים שהגורל היהודי השתנה, וצלו המאיים לא יוסיף עוד ללוות אותנו. מלחמת יום-הכיפורים הרסה את החלום הזה, אך הישראלים, בימין ובשמאל גם יחד, סירבו לוותר עליו

אולמי ורסאי, הבוקר שלמחרת. צילום: ליאורה לאור סגן-כהן

שני חלומות שיכרו את מוחה של החברה הישראלית דור שלם: החלום של ארץ-ישראל השלמה והחלום של שלום. שניהם ינקו מן החלום הישן לשנות את הגורל היהודי, להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, יושב בטח על אדמתו וחי בשלום עם שכניו.

בתום מלחמת ששת-הימים נראה היה שהניסיון אכן הצליח. נדמה היה שתם עידן המאבק על הקיום, והחלה תקופת הפריחה וההצלחה. עם מלחמת יום-הכיפורים התעורר ספק אם אמנם הגורל היהודי השתנה, אבל היה קשה להתעורר מן החלום המתוק. החברה הישראלית העדיפה להירדם, ולשקוע אל תוך שני חלומות שקרעו אותם לגזרים. לחלומות כוח משלהם. הם מדרבנים בני-אדם למאמצים עזים ולמעשים נשגבים, אך קִצם הוא בלתי נמנע. לעתים נמשך החלום שנים, לעתים דורות, אך בסופו של דבר באה היקיצה, ועימה ההתפכחות.

בהסכמי אוסלו הוכה החלום של ארץ-ישראל השלמה וחסידי השלום צהלו, אך גם יום שִׁברם הגיע. ואז החל עידן חדש בתולדותינו. הגענו לעידן היסטורי שבו גלוי וידוע כי הגורל היהודי לא השתנה, רק לבש צורה אחרת, מאבק של המדינה היהודית על קיומה.

שני אירועים מציינים את ראשיתו של העידן החדש בתולדותינו: הכשלון של השיחות שניהל אהוד ברק בקמפ-דייוויד, והאינתיפאדה שהחלה לפני שנה וחצי. רק אם נשכיל להבין את הלקח ההיסטורי של שני מאורעות אלה, נוכל להתוות דרך נכונה לעתיד.

בקמפ-דייוויד גווע חלום השלום. הפשרה "שתי מדינות לשני עמים" אינה מקובלת על מחצית העם הפלסטיני, שגלה ב-1948. בשבילם ויתור על זכות השיבה פירושו ויתור לנֶצח על זכויותיהם. אין מנהיג פלסטיני, ולא יהיה, לא ערפאת ולא מי שיבוא במקומו, שירצה או יוכל לוותר בשם עמו על זכותו ההיסטורית. לכן לא יהיה שלום סופי עם התנועה הלאומית הפלסטינית.

האינתיפאדה ערערה את ההנחה הבטחונית המקובלת, שהפלסטינים אינם מהווים איום קיומי על מדינת ישראל. בתנאים של סגר חיצוני הצליחו הפלסטינים לצבור נשק ותחמושת, המאפשרים להם לנהל נגדנו מלחמה.

המסקנה אפוא קשה, אך גלויה. לא יהיה שלום אמיתי עם הפלסטינים, ויכולת הוויתור והפשרה מצד ישראל היא קטנה מאוד. צורכי קיומה של ישראל יחייבו בעתיד הנראה לעין שליטה מלאה על שטחים חיוניים ועל הכניסות לשטחי הרשות הפלסטינית והיציאות ממנה.

מה, אם כן, ה"פתרון"?

אין פתרון מדיני; את זה למדנו יחד עם אהוד ברק.

אין פתרון צבאי; את זה אנחנו לומדים עם שרון.

ובכלל, מה זה ה"פתרון" שכולנו מדברים עליו?

פתרון הוא קודם-כול הבהרה של מצב בעייתי. ומבחינה זו הפתרון כבר בידינו: המצב ברור. לא יהיה שלום ולא תהיה ארץ-ישראל השלמה. הבעיה, אם כן, איננה ה"פתרון" אלא ה"מטרה". עלינו להציב מטרה לאומית חדשה במקום השלום. קשה להסתגל למחשבה זו. עשר שנים הורגלנו להאמין שהשלום הוא משאת-נפש עליונה. עוד יותר קשה ליצור מטרה חליפית, שתתחרה בעוצמה שיש למושג השלום. זו הסיבה שהסכם אוסלו, שמת לחלוטין, עדיין לא זכה לקבורה הולמת.

ומה תהיה המטרה החדשה? היא לא קוסמת כמו השלום, אך מוכרת היטב לעם היהודי. פעם נלחמנו למענה ואף ניצחנו: הישרדות. לכאורה, המטרה של הישרדות מציאותית היא, ואף על פי כן החברה הישראלית מתקשה, ועוד תתקשה, להגיע למסקנה זו.

בדור האחרון עברה החברה הישראלית תהליך עמוק של שינוי: מחברה ערכית היא הפכה לחברה הישגית. תהליך זה ראוי לבירור יסודי ומעמיק. לצורך ענייננו, נאמר שבחברה ערכית הערכים הם חובות היחיד כלפי החברה, כלפי העבר וכלפי העתיד, והם אמורים לרסן ולהגביל יצרים ואינטרסים. בחברה הישגית, לעומת זאת, דווקא הרצון והאינטרס של האינדיבידואל זוכים להוקרה ומוגנים תחת הכותרת של "כבוד האדם".

המעבר מחברה ערכית לחברה הישגית מקשה על אימוץ ההישרדות כמטרה לאומית. חברה הישגית ניזונה מהישגים ומהצלחות, אלה מעידים בעיניה על צדקתה. בכך היא שונה מחברה ערכית שדרכה, אמונתה ואורחותיה הם המצדיקים את קיומה. לכן הישרדות עשויה להיות מטרה נאצלת וחשובה לחברה ערכית, והיא פחותה וחסרת משמעות בחברה הישגית.

ביטוי אחר לתופעה זו הוא במישור המנהיגותי. חברה הישגית מחפשת מנהיגים שיספקו לה הצלחות; חברה ערכית רוצה מנהיגים שיבטאו את ערכיה ויובילו אותה במאבק למענם. החברה הישראלית הלכה בעבר בחפץ-לב אחרי מנהיגים כאלה, ואילו החברה ההישגית הנוכחית מפילה כל מנהיג שלא מספק הצלחות מיידיות.

המטרה של הישרדות היא בלתי נמנעת בתנאים של סכנה ומצוקה, אך איננה מספיקה. צריך שיהיה על מה להילחם ועל מי לסמוך. האם יש לנו את שני אלה? האם אנחנו חברה שמקרינה כבוד וצדק? האם אפשר לסמוך על מערכת פוליטית שטחית ומנוונת?

אף על פי שהפלסטינים הם הבעיה הבוערת, השאלה הגורלית בתקופה הקרובה היא אחרת: איך משנים באופן יסודי את דמותה של מדינת ישראל, את דפוסי חייה, את ערכיה ואת רמת מנהיגותה.

כדי להגן על נערינו, צריך לחזק מיד את יסודות אולמי ורסאי.

אל"מ (במיל.) ד"ר יעקב חסדאי הוא היסטוריון ועורך-דין

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה