דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

ציור: מרק רותקו

לחוות את האחד

כיצד ייתכן שהדיבור הראשון העולה מכתבי הקודש – הנאבקים להשתית בעולם את אלוהינו האחד – עושה את ההפך

  • שמיים
  • מִזֶּה הָיָה צָרִיךְ לְהַתְחִיל: שָׁמַיִם.
  • חַלּוֹן לְלֹא אֶדֶן, לְלֹא מִסְגֶּרֶת, לְלֹא שְׁמָשׁוֹת.
  • פֶּתַח וּמְאוּם מִלְּבַד זֹאת.
  • אַךְ פָּתוּחַ לִרְוָחָה.
  •  
  • אֵינֶנִּי חַיֶּבֶת לְחַכּוֹת לְלַיְלָה בָּהִיר,
  • אוֹ לְהָרִים אֶת רֹאשִׁי,
  • כְּדֵי לְהִתְבּוֹנֵן בַּשָּׁמַיִם.
  • יֵשׁ לִי שָׁמַיִם מֵאֲחוֹרֵי גַּבִּי, בְּהֶשֵּׂג יָד וְעַל הָעַפְעַפַּיִם.
  • הַשָּׁמַיִם מִתְהַדְּקִים מִסְבִיבִי
  • מְרִימִים מִלְּמַטָּה.
  • אֲפִלּוּ הֶהָרִים הֲכִי גְּבוֹהִים
  • אֵינָם קְרוֹבִים לַשָּׁמַיִם יוֹתֵר
  • מִן הָעֲמָקִים הֲכִי עֲמֻקִּים.
  • אֵין הֵם נוֹכְחִים בְּשׁוּם מָקוֹם יוֹתֵר
  • מֵאֲשֶׁר בְּמָקוֹם אַחֵר.
  • הַשָּׁמַיִם מַכְבִּידִים עַל עָנָן בְּאוֹתוֹ חֹסֶר רַחֲמִים
  • שֶׁבּוֹ הֵם מַכְבִּירִים עַל קֶבֶר.
  • הַחֲפַרְפֶּרֶת חָשָׁה הִתְרוֹמְמוּת רוּחַ שְׁמֵימִית
  • בְּדִיּוּק כְּמוֹ הַיָּנְשׁוּף הַמְרַפְרֵף בִּכְנָפָיו.
  • דָּבָר, הַנּוֹפֵל לִתְהוֹם,
  • נוֹפֵל מִשָּׁמַיִם לְשָׁמַיִם.
  • גַּרְגְּרִיִּים, נוֹזְלִיִּים, סַלְעִיִּים,
  • בּוֹעֲרִים וּמְעוֹפְפִים
  • מִשְׁטְחֵי הַשָּׁמַיִם, פֵּרוּרֵי הַשָּׁמִַים,
  • נְשִׁיפוֹת הַשָּׁמַיִם וַעֲרֵמוֹתֵיהֶם.
  • הַשָּׁמַיִם נוֹכְחִים בַּכֹּל
  • אֲפִלּוּ בַּמַחְשַׁכִּים שֶׁמִּתַּחַת לָעוֹר.
  • אֲנִי אוֹכֶלֶת שָׁמַיִם, מַפְרִישָׁה שָׁמַיִם.
  • אֲנִי מַלְכֹדֶת בְּתוֹךְ מַלְכֹּדֶת,
  • דַּיָּר שֶׁדָּרִים בּוֹ,
  • חִבּוּק שֶׁמְּחַבְּקִים אוֹתוֹ,
  • שְׁאֵלָה בְּתוֹךְ תְּשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָה.
  • הַחֲלֻקָּה לְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם
  • אֵינֶנָה הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לַחֲשֹׁב
  • עַל הַשְּׁלֵמוּת הַזֹּאת.
  • הִיא רַק מְאַפְשֶׁרֶת לַעֲבֹר אֶת הָחַיִּים
  • בִּכְתֹבֶת מְדֻיֶּקֶת,
  • שֶׁקַּל יוֹתֵר לְאַתְּרָהּ,
  • אִם יְחַפְּשׂוּ אוֹתִי.
  • פְּרָטַי הַמְּזַהִים הֵם
  • הִתְלַהֲבוּת וְיֵאוּשׁ.
  •           (ויסלבה שימבורסקה
  •           תרגם מפולנית: רפי וייכרט)

השיר נפתח, אם כן, בתהייה: כיצד ייתכן שהדיבור הראשון העולה מכתבי הקודש – הנאבקים להשתית בעולם את אלוהינו האחד – עושה את ההפך. במקום לצייר את "האחד" כשלמות הנבנית מישויות נפרדות אשר מאוחדות בתוכה, הוא מחלק ומגדיר, מפצל ויוצר הייררכיות. העולם שנברא מבראשית מפורד לשמים ולארץ, לאור ולחושך, לשמש ולירח, לים וליבשה, לחיות ולעופות, לטבע ולאדם.

החשיבה האנושית ולשונו של האדם בנויים על הגדרות שבלעדיהן אין לנאמר משמעות. מכאן ברור שעקרון ההבדלה בין דבר לדבר טבוע בתודעה האנושית ומשפיע על תפישתו של האדם, ועל דרכו לחוות את עצמו ואת העולם.

האם יש בעולם דיבור המאפשר לחוות את "האחד"?

מיד אחרי אמירת הפתיחה מתחיל פירוק שיטתי של המסגרות: "חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות./ פתח ומאום מלבד זאת,/ אך פתוח לרוחה". החלון הממוסגר הופך לפתח פתוח לרווחה, בעודו מאבד את צורתו הקפואה. מכאן והלאה אנו מצויים בתוך מסע השובר את תבנית השמים המקובלת. השבירה הופכת אותם למעין שכינה השורה בכול. השמים שוכנים בכול.

המסע להרחבתם של השמים מאחה, מבטל הייררכיות, וכמעט מתיך את הישויות המופרדות – ל"אחד". את הרוחני והגופני, את הגבוה והנמוך, את החיים ואת המוות, את החושני והתהומי.

אבל נראה ששימבורסקה אינה עסוקה בתיאולוגיה כשלעצמה, אלא בהשפעתם של מאפייני התודעה הללו על זהותו של האדם, כלומר, היכולת לחוות את "האחדות" הכרחית, לדידה, כדי לא לצמצם את האנושי.

זהותו של האדם לעולם נמצאת בתנועה. יש בה דינמיות שמפריכה באחת כל הגדרה. ההגדרה, מעצם טיבה, מקפיאה את התנועה. ההגדרה מצננת כל אמביוולנטיות, מפרקת כל סתירה פנימית, מרסקת כל פרדוקס. בשעה שלנפש פנימה, כל אלה – האמביוולנטיות, הסתירות, הדיאלקטיקה והפרדוקסליות – הן לחם-חוק. אמירה זו מגיעה לשיאה בתיאור "האני": "אני מלכדת בתוך מלכדת,/ דיר שדרים בו,/ חבוק שמחבקים אותו,/ שאלה בתוך תשובה על שאלה".

איך תגדירו אותי עכשיו, שואלת הדוברת בשיר.
אך הלשון עושה יד אחת עם הנפש הרועדת, מגדירה את העולם לצורך בטחונה העצמי:

"החלקה לארץ ושמים/ איננה הדרך הנכונה לחשוב/ על השלמות הזאת./היא רק מאפשרת לעבר את החיים/ בכתובת מדויקת,/ שקל יותר לאתרה…".

הכתובת המדויקת מרגיעה משהו בתוכֵנו, אך מזייפת ומקפיאה את האנושי, המצוי תמיד בתנועה ובהתחדשות.

שתי השורות האחרונות באות כאילו מתוך כניעה ללשון הזהות המקובלת המגדירה והמחלקת ואפשר למצוא בהן עמדה ההופכת את הנאמר עד עתה. למרות זאת, כאשר הדוברת מזהה את עצמה עם ההתלהבות ועם הייאוש, איזו אוירה קרובה ואינטימית משתררת פתאום ואם עד כאן תואר העולם במונחים פיזיים (חלון, אדן, לילה בהיר, כתובת מדויקת), במונחים כמעט אנטומיים (גרגריים, נוזליים, סלעיים, אוכלת ומפרישה שמים), הרי במלות הסיום היא נזקקת למילון של רגשות כדי לתאר את עצמה. במבט נוסף נראה שהכניעה כביכול להגדרות "התלהבות וייאוש", אינה מצמצמת – אלא מוסיפה לה תנועה וחיים.

נדמה לי שבשירה הזו, בשירה בכלל, פועמת חיוניות לשונית שיכולה להכיל את "האחד" המפולש והדינמי, הנמצא תמיד בתנועה, אף שמלותיה כשלעצמן מחלקות, מגדירות ומפרידות תמיד. והאדם זקוק לשירה שתסייע לו לחוות את "האחד", שהוא היסוד המאחה של העולם והוא הזרימה הטבעית והמשתנה תמיד של זהותו.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

שי זרחי הוא מורה לספרות עברית במדרשת אורנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה