דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2007 | מהדורה 42

להתעלם מן הכאב

הרב רפי פרץ, טייס מסוקים במילואים וראש המכינה הקדם-צבאית "עׂצם", נעקר לפני שנתיים, יחד עם המכינה, ממקום מושבה ביישוב עצמונה בחבל קטיף. ממקום מושבה הזמני של המכינה, ביישוב יתד שבחבל שלום, מביט פרץ באופטימיות אל העתיד בחולות חלוצה. שיחה על צער האובדן, ההתעקשות על התיישבות מחדש, ושרטוט אופיה החינוכי             "שבע-עשרה שנה הייתי דתי יחיד בטייסת. לא הייתי יוצא-

המיוחד של המכינהדופן אבל קראו לי בקשר 'אלוהים'.כי הם לא ידעו שום דבר

על היהדות חוץ ממה שרפי אומר"

הרב רפי פרץ מפתיע את מי שאינם קרובים לעולמו. גם מי שרואה את עצמו כאדם שאינו נתפס לסממנים חיצוניים אינו יכול שלא להשגיח בעובדה שפרץ לובש חולצה כחולה – ולא לבנה, כמו מדיהם של הרבנים המזוהים עם הזרם החרדי-לאומי – ושאין זקן לסנטרו. אבל הוא מפתיע בעיקר משום שאף על פי שנדמה כי כל האמת מצויה בכיסו ואין מלבדה, הוא אינו מרצה אותה בלהט עיוור, אלא מביע סקרנות כנה בבן שיחו.

הרב פרץ בן ה-51 הוא ראש המכינה הקדם-צבאית "עׂצם" וטייס מסוק במילואים. הוא נשוי למיכל ולהם 12 ילדים וחמישה נכדים. המכינה הוקמה ב-1992 ושכנה תחילה ביישוב בני עצמון (עצמונה) בגוש קטיף. לאחר הפינוי עברה לבסיס צבאי, ועתה היא שוכנת באופן זמני במושב יתד בחבל שלום. בעתיד הלא רחוק היא תעבור ליישוב חדש (שם זמני "חלוצית 1") בתוך גוש היישובים ההולך ונבנה בחולות חלוצה, באזור שהיום הוא ריק לחלוטין מיישובים. המכינה פועלת בהשראת ישיבת "הר המור", המשויכת לזרם החרדי-לאומי. כמו ישיבת "מרכז הרב", שממנה התפלגה, גם ישיבת "הר המור" מייחסת מעמד של קדושה דתית גם לארץ ישראל וגם למדינת ישראל ומוסדותיה; והקו האידיאולוגי הנוקשה שמנהיג ראש הישיבה, הרב צבי טאו, משלב התנגדות לכל נסיגה מארץ ישראל עם התנגדות לכל פגיעה בסממני הריבונות היהודית.

נאמנים לתפישה הממלכתית שירשו מהרב צבי יהודה קוק השלימו רפי פרץ ותלמידיו עם פינוי גוש קטיף. אולי משום כך נחרתו בזכרונו של האלוף גרשון הכהן, שהיה מפקד הפינוי, כמי שפינוים היה קשה מנשוא: "דווקא השקט של עצמונה היה קורע לב. מכיוון שלא היתה שם התנגדות, קשה היה למצוא נקודת אחיזה לשימוש בכוח. קשה היה ליצור מומנטום של פינוי… הרב רפי פרץ לא התעמת איתנו. הוא כיבד אותנו. הוא לא איים ולא התגרה. הוא היה חלק מהממלכתיות בדיוק כמונו… בחצר היה משוט של חסקה ופתאום נוצרה ההבנה שאנחנו עכשיו לוקחים מהם את הפינה הזאת… ההבנה שברגע הזה ממש כל זה הולך ונעלם" (ראיין ארי שביט, "הארץ", 9.9.2005).

תאר את יתד, היישוב שלכם עכשיו.

יתד הוא יישוב בחבל שלום, שהוקם על ידי משפחות שפונו בזמנו מחבל ימית. אנחנו חברנו לתוכנית הבנים הממשיכים של המושב החילוני הזה, ואנחנו כמובן חבורה דתית. סיפור התיישבות דומה הוא ההצטרפות של אנשי נצרים ליישוב יבול, ולכן אני מרשה לעצמי לדבר גם בשמם. אנחנו התכוונו לעשות כאן חניית ביניים ולהגיע הכי מהר לחלוצית – ההתיישבות בחולות חלוצה. חלוצה היא בעיני סאגה עצובה של המציאות הישראלית, מקום שלנו שלא הצלחנו להגיע אליו עד עכשיו, לא הצלחנו ליישב אותו. כך נהפך האזור הזה, שהוא אזור הגבול שלנו עם מצרים, לאזור פרוץ, למקום מעבר של סמים, למקום מעבר של זונות, למקום מעבר של אמל"ח עוין שמגיע למדינת ישראל בכמויות מדהימות.

אחרי הגירוש מגוש קטיף אנו רואים בניסיון שלנו אמירה פנימית ואמירה ישראלית. אנו ממשיכים בכל מה שהאמנו בו קודם: ממשיכים בבנייה, ממשיכים ביישוב, ממשיכים לשמוח וממשיכים להפריח את המקומות שצריך. נפגשתי בזמנו עם אריק שרון – לא הסכמתי להיפגש איתו לפני כן, אבל נפגשתי איתו בערך שבוע אחרי הגירוש – והוא אמר: "חשוב לי מאוד-מאוד-מאוד, לי, למדינת ישראל, כיעד אסטרטגי התיישבותי מספר אחת ליישב את חולות חלוצה; ואני מבקש שאתם תהיו אלה שיעשו את זה". לקח לנו במכינה עוד ארבעה חודשים להגיע להחלטה הזאת, אבל שש משפחות ראשונות עלו על הקרקע בתוך שבוע; בתוך שבוע מהרגע הזה! מאנשי נצרים הגיעו תחילה ארבעים-חמישים משפחות והם עתה, שנה וחצי לאחר מכן, כשבעים משפחות שמתכוונות להקים את הנקודה המכונה חלוצית 4. אנחנו צמחנו לשמונים וחמש משפחות שמתכוונות להקים את הנקודה המכונה כרגע חלוצית 1.

בתקופת ההתנתקות היתה הצעה לקחת את גוש קטיף ולהעביר אותו כמות שהוא לאיזור חולות חלוצה.

הרב רפי פרץ: "היו רעיונות, אבל הם לא היו מגובשים ולכן לא מעשיים. אבל אני מדבר על מה שקורה עכשיו. אנחנו ראינו בהפרחת השממה ערך גדול מאוד. ולעשות את זה בתוך גוש חילוני לגמרי – ראינו בזה ערך גדול מאוד."

האנשים שהתיישבו ביתד לאחר הפינוי הם סגל המכינה ובוגריה?

הרב רפי פרץ: "אנחנו אנשי המערכת של המכינה, שמונים כעשרים וחמש משפחות, ואלינו הצטרפו גם חברי תוכנית הבוגרים. למשל, חלק מהפרויקטים בחלוצה כבר נעשים בידי בוגרי המכינה שמתכוונים להתיישב במקום."

מה זה "פרויקטים בחלוצה"?

הרב רפי פרץ: "למשל, הכשרה של 2,500 דונם לגידול תפוחי אדמה."

לתפוחי אדמה אפשר לקרוא פרויקט? פעם חשבנו שזה חקלאות, ופתאום זה נהיה פרויקט.

הרב רפי פרץ: "להפוך קרקע גבעית וחולית לקרקע שמסוגלת לקלוט חקלאות זה בפירוש פרויקט. היו לנו כבר גידולי שדה באזור הזה. אנשים מעצמונה עיבדו שדות באזור הזה עוד לפני ההתנתקות. מהבחינה הזאת היה לנו מאוד טבעי לחזור לכאן. כיום יש כבר מאה חמישים דונם של פלפלים ליצוא בפרויקט משותף שלנו ושל עוד כמה יזמים מגוש קטיף – מניצן ומגני טל. אחד מגדל שישים דונם אתרוגים, אחר תמרים. החולות נהיו ירוקים. זה מדהים."

היכן אתה עצמך גדלת?

הרב רפי פרץ: "נולדתי בירושלים וגדלתי בקריית יובל. אני מאושר שהיתה לי הזכות הזאת לגדול בשכונה כל כך מגוונת. החברים שהיו לי אז נמצאים היום בכל מקום שאפשר לדמיין ולא לדמיין… מירושלים דרך לוס אנג'לס ועד בית הכלא. אנחנו משפחה מרוקאית גדולה, שחלק גדול ממנה גר בקריית יובל. לקראת התיכון הייתי בהתלבטויות גדולות, ובסוף הלכתי לישיבה התיכונית "נתיב מאיר"."

זה היה מאוד אשכנזי, לא?

הרב רפי פרץ: "מאוד. היה לי מאבק עצום להגיע לשם. הייתי בכיתה ח', אז אל תעשו ממני אידיאולוג גדול מדי. רציתי ללכת לשם כי המדריכים שלי בבני עקיבא למדו שם, ואני החלטתי שאם אני הולך למקום דתי, אני אלך למקום דתי רציני. כשהייתי בשמינית פרצה מלחמת יום כיפור, והחלטתי להתגייס לצבא רגיל, שזאת היתה החלטה מאוד לא שגרתית. [רוב הבוגרים של הישיבות התיכוניות שירתו באותה תקופה במסגרת יחידות ההסדר]."

אז גם שם היית יוצא דופן?

הרב רפי פרץ : "שבע-עשרה שנה הייתי דתי יחיד בטייסת. לא הייתי יוצא דופן, אבל קראו לי בקשר "אלוהים". כי הם לא ידעו שום דבר על היהדות, חוץ ממה שרפי אומר. לאחר שבע-עשרה שנה מאוד התלבטתי אם להמשיך בקבע, והחלטתי שאני הולך ללמוד תורה; למדתי שנה בישיבת "מרכז הרב", והגעתי למסקנה שאם אלמד בישיבה אצליח לחבר טוב יותר את הדברים מאשר אם אהיה מרוכז בצבא."

מה רצית לחבר?

הרב רפי פרץ: "רציתי שכל הצדדים שבי יבואו לידי ביטוי. עוד לא ידעתי בדיוק את ההגדרות של מה אני ומי אני. אני רק ידעתי שאני יכול לעשות יותר. לא שאני מזלזל חס ושלום באדם שמתמקד בצבא. אבל אמרתי לעצמי: "אני יכול לעזור באיזושהי צורה, אני יכול לפעול חברתית"… ניהלתי ארגון לקירוב לבבות בין דתיים וחילוניים ועשיתי סמיכה לרבנות, ואז התגבש הרעיון של שילוב בין צבא ומדינה ותורה, והתחיל להתעצם בתוכי הרצון להקים מכינה."

לשם מה צריך מכינה קדם-צבאית? האנשים הצעירים האלה סיימו שתים-עשרה שנות לימוד במערכת אחת, ולפניהם שלוש שנים במערכת נוקשה אחרת. מה טוב בשהות במערכת נוספת בין לבין?

הרב רפי פרץ: "המכינה היא מקום של חופש… כזה חופש לא יהיה להם בחיים. אתה בא איך שאתה, מי שאתה, ואתה בונה לך את סדר היום שלך ושואל איזה שאלות שאתה רוצה. חוץ מדברים יוצאי דופן, יש לגיטימציה לכל. והאנשים פורחים. הם מגלים את הרצונות שלהם. הם מפתחים את הרצונות האלה. הם נהפכים לאנשים אוהבי דעת, אוהבי חשיבה, אוהבי תורה, אוהבי ישראל – אני יכול למנות עוד הרבה "אוהבי". וכל זה מתחולל בשנה אחת. אני לא מייחס לנו את כל השינוי. גם הגיל הוא גיל מאוד מיוחד… אנחנו היינו המכינה הרביעית או החמישית. אז זה היה בהחלט הליכה נגד הזרם. היום יש יותר משלושים מכינות. רצינו לתת מענה למציאות חדשה. אני למדתי שתים-עשרה שנה בישיבה ואני יודע שלימודים כאלו אינם נותנים מענה לבחור שרוצה להתגייס לצבא. זה גם לא נותן מענה לבחור שרוצה לפעול באיזשהו שטח עשייה אחר, כמו חקלאות, רפואה, משפטים או להיות – אני לא רוצה להגיד אזרח, כי זה יכניס אותנו למשמעויות והגדרות בעייתיות – אז אומר להיות בן נאמן לעם הזה בארצו. אני חושב שהמכינה עושה את זה, נותנת מענה כזה. "

ישיבת ההסדר היתה אמורה לתת מענה לצעיר הדתי המשרת הצבא. היא שמרה על הצעירים הדתיים במסגרת אחת מגוננת. במה שונה המכינה?

הרב רפי פרץ: "אנחנו משגרים את הבוגרים שלנו לכל מקום. הם יוצאים מכאן ומתפזרים בכל הצבא. במובן הזה זאת מהפכה בצבא. במקום שיהיו פלוגות הסדר, במקום שיהיו יחידות מסוימות שאליהן מגיעים הדתיים, כיום אין מקום שלא נמצאים בו חיילים שלנו… אבל המכינה היא באמת מכינה לחיים. אני אומר להם כבר בהתחלה: "תדעו לכם, מכינה קדם-צבאית – או מכינה תורנית לצה"ל, כמו שאני מכנה את המכינה שלנו – משמעותה שהיא מכינה לחיים ישראליים. יש לנו כעת גם תוכנית בוגרים, לחבר'ה שחוזרים אחרי צבא. יש שבאים לחודש-חודשיים, ויש שבאים לשנה ולשנתיים. אנחנו אומרים להם: "לפני היציאה הבאה אל משימות החיים, בוא תעשה עוד אתנחתא, תיבנה ותצא". חלקם משלבים את זה עם הבחינות הפסיכומטריות, וחלק משלבים את זה עם הלימודים באוניברסיטה. אבל אנחנו רואים ערך גדול בכך שבית המדרש שלנו יהיה בית מדרש מתגלגל. בית מדרש שמלווה אותם."

איך אתה רואה את מצבו של הציבור שבא מגוש קטיף?

הרב רפי פרץ: "היתה לנו החלטה אסטרטגית, שהיתה לא אנושית כמעט: להתעלם מהכאב, להתעלם מהצער. זה לא מדויק כמובן, אבל ביקשנו כאילו להתעלם מהכאב, כאילו להתעלם מהצער, להתעלם מהמרירות, ולהתמקד בדבר אחד בלבד – איך ממשיכים, איך ממשיכים קדימה, כיצד חוזרים להיות משמעותיים בתוך העשייה הישראלית. אלו היו המחשבות שלנו. המשכנו ללכת והשארנו את כל השובל הזה מאחורינו. זה ריפא אותנו, אבל זה לקח זמן.

כך תיארתי את התחושה הראשונית שלי כשיצאתי מגוש קטיף: "אתם יודעים מה זה שטייס נוטש? נטש, נפתח לו המצנח, נוחת על הקרקע, המטוס התרסק. מה אתם חושבים? שעכשיו הוא הולך לבכות על המטוס שהתרסק? לא. הוא מוריד את המצנח, חוזר לטייסת, אומר 'תנו לי מטוס חדש', וממשיך לטוס". חזרתי על כך עד שנוכחתי שאני סתם שחצן ושאני אומר דברים לא נכונים. אמנם אמרתי "גירשו אותנו, התרסק לי המטוס, נחתי על הקרקע, אני מסתכל, אני שלם, אני בריא, תנו לי מטוס חדש", אבל ראיתי שזה לא כך. נוכחתי שאני מושך רגל. הפעם הראשונה שהרגשתי שחזרתי לעצמי היתה בחג שבועות השנה, כמעט שנתיים אחרי. בשבועות האחרון באו למכינה כשש מאות בוגרים, ובאו זוגות רבים. זאת מכינה של מאתיים, אי אפשר להכניס בה שש מאות. היה פשוט לא יאומן. היתה אווירה נפלאה בחג הזה. פתאום הרגשתי שחזרתי. זה לקח לי הרבה זמן.

אבל אנחנו באמת עשינו דבר שהוא מאוד לא פשוט. אין לי שום ספק. הרבנים שלנו שבו ואמרו: "אל תוותרו. עץ שמוציאים מהאדמה צריך לשתול אותו מיד באדמה חדשה. אסור להשאיר את השורשים באוויר". אנחנו חשבנו שהם לא אנושיים כמעט. אמרנו: "רגע, תנו לנו רגע". הם אמרו: "ישר לשתול שוב באדמה". ובאמת, יש מכינה ויש אולפנא, ומקימים ישיבה תיכונית ותלמוד תורה לבנים. והיישוב יפה וגדל, ומביאים עוד בתים ובאות משפחות. אי אפשר לדמיין את הקצב. אמר מי שאמר, ואני חושב שאני מזדהה עם זה, שהיה לנו יהלום ענקי בגוש קטיף. באמת, יהלום ענקי, בתוכנו. אולי לא הכירו את זה בחוץ. היתה שם אחוות אחים מדהימה של אנשי עמל ואנשי אדמה. ואת היהלום הזה ריסקו. אבל הוא לא התרסק, אלא התחלק ליהלומים קטנים. אנחנו נמצאים היום בעשרים וחמש קהילות. "

המחשבה שאפשר להקים קהילות "טהורות", "גבישי יהלום", היא אשליה. האנשים לא טהורים. איך יישוב יכול להיות טהור? האם אתה חושב באמת שאתם יכולים להציב בפתח היישוב מסננת שמעבירה אך ורק את החלקים הטהורים של האדם ונותנת להם להיכנס?

הרב רפי פרץ: "אני לא אומר לחניכים שלנו תשאירו הכל בחוץ. הם באים עם כל התרבות שלהם. ערב אחד באו אלי שני חבר'ה ואמרו: "כל השמינית רצינו שיהיו לנו עגילים ולא הרשו לנו. אנחנו לא יודעים מה אתה תגיד על כך. אז החלטנו מצד הכבוד לא לשים. אבל רצינו לשאול אותך תחילה". שאלתי: "מה אתם רוצים?" אמרו: "אנחנו רוצים לשים". אמרתי: "בואו נדון בסוגיה הזאת". דנו. אמרתי להם: "טוב, עכשיו אתם יודעים את דעתי. דעתכם שונה?" אמרו: "כן". אמרתי: "אז תעשו מה שאתם רוצים". והם מסתובבים עד היום עם עגילים. וזה באמת ממש לא מקובל אצלנו. ובכל זאת אנחנו באים ואומרים לבחורים: "אני לא בעל הבית של התרבות שממנה באת ואני לא הולך לכתוש לך אותה".

ובאמת, למה לתת חשיבות כזאת לעגילים?

הרב רפי פרץ: "אתן לא יודעות מה היה בצוות. אנשים מהצוות אמרו: "איך זה יכול להיות שאתם מאפשרים" וכו'. בדומה לכך היה דיון בין המדריכים בקשר לחניכים שהגיעו מבתי ספר חילוניים. הם אמרו: "מה יהיה, חבר'ה חילוניים"… אני מאמין שהתורה הזאת שייכת לכל יהודי. הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה אל בניו ובני ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כלומר, אני בטוח שככל שאנחנו נצליח להפגיש אנשים עם עשיית צדקה ומשפט, יהיה להם יותר אמון בתורה – לא ב"דת", אלא בתורה, כתורה ששייכת לחיים שלהם."

אתה מתיר עגילים ואינך מגדל זקן, ובכל זאת הנשים כולן לבושות אותו הדבר, והדבר הזה המכונה צניעות יש לו צד של דיכוי. האם אינכם יוצרים למעשה גדודים-גדודים של אנשים הומוגניים?

הרב רפי פרץ: "כשחניכים במכינה שואלים אותי: "תגיד, מה אתה מעדיף, שאנחנו נהיה ביחד?" אני אומר להם: "תהיו כל אחד לעצמו. מפה אתם יוצאים לכל מקום להיות לבד. אל תפחדו מזה ואל תחששו מזה, ויהיה לכם טוב ואנחנו נעזור לכם עכשיו ונעזור לכם כשתהיו שם ותפגשו חברים נפלאים. כאשר אתם באים לכאן, אתם רואים חבורה. אבל ביום אחד, בסיום השנה, היא מתפרקת. אבל אנחנו כאילו לב, כאילו לב שעוזר לכל הגוף. ודרך אגב, גם אני אצבע, וכולנו גוף שלם חי".

מהי תוכנית הלימודים?

הרב רפי פרץ: "זה, למשל, חלק מתוכנית הלימודים – אתה קשור בלב הזה שנקרא ישראל, ואתה פועל את פעולתך, והיא כל הזמן ממוקדת מטרה. לומדים את זה דרך המהר"ל ודרך "הכוזרי"… קודם כל לומדים אמונה ברמה הבסיסית. כי באים לכאן חבר'ה עם כיפות על הראש שיש להם בעצם מנטליות חילונית לגמרי. אז קודם כל אנחנו מציעים להם להתחיל לראות באיזה עולם הם חיים. "תראה", אני אומר לתלמיד שלנו, "אם אתה פוסח על שתי הסעיפים, אם אתה מוכן לחיות, לחיות עולם של ערכים, לא עולם 'דתי', אני מדבר על עולם שבו אתה קובע לעצמך ויודע לחיות על פי הערכים האלה, ולבדוק איך אתה מתקדם בהם; אז תלמד הרבה תנ"ך, הרבה הלכה, הרבה אישים, מהמשנה, מהתנ"ך, מהאישים המודרניים של המאות האחרונות, ותיפגש עם הרבה מאוד אישים כאלה שאני חושב שהם פועלים פעולות בריאות בתוך החברה הישראלית". לאט לאט אנשים נפגשים עם התורה ועם רצון לקיים אותה. "

לאיזה בית מדרש זה דומה?

הרב רפי פרץ: "זה לא דומה לכלום. זה חדש. מבחינת המסגרת וסדר היום – אין שום בית מדרש כזה. אנחנו התחלנו משהו שהוא לדעתי המענה הנכון לתקומה של עם ישראל בארצו. כי הרי התברר שצריך להכין בחורים גם למשימות אחרות, חוץ מאשר להיות תלמידי חכמים או רבנים בישראל."

אתם מאמנים אותם במשמעת עצמית?

הרב רפי פרץ: "קוראים לזה בניית רצון. הם מגיעים באלול והם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. החיים שלהם מבולבלים כי עד עכשיו אמרו להם מה לעשות, ועכשיו פשוט עוזבים אותם. "אז מה אני אעשה", שואלים אותי. "אקום בבוקר, או שלא לא אקום?" אנחנו לא נותנים להם סדר יום, וכך הם נאלצים לגלות מה הם ומי הם ומה הבעיות שלהם."

אתם עושים להם תרגילים כמו בתנועת המוסר? כמו בישיבת סלובודקה?

הרב רפי פרץ: "לא. אני לוקח אותם למסלול של שלושים קילומטר באמצע הקיץ. אני לא חושב שעשו את זה בסלובודקה. בניית סדר היום היא בעצמה תרגיל. לאחר מכן בונים איתם את הרצון הפנימי לתבוע בעצמך דברים. מבררים בשיחות אישיות מה גורם לאדם עצמו להיעצר ומה גורם לו להתקדם. וכשאתה קובע חברותא באחת-עשרה בלילה עם בחור שלא העלה בדעתו שהוא ילמד עם מישהו, וכאשר הוא יודע את זה והוא מתכונן לזה ומגיע לזה ומקשיב ומתאמץ ועושה לו כוס קפה, אז הוא בונה בעצמו גבורה פנימית. לאחר מכן זה מחלחל גם למקומות אחרים."

האם בעקבות הפינוי הכואב הגעתם למסקנה שלא הכל תלוי בטריטוריה?

הרב רפי פרץ: "המשפט המדויק הוא שאנחנו ממשיכים להיות מחוברים ללב גם אם כורתים איבר. אנחנו ממשיכים לשאת בשליחות. איננו נוטשים את השליחות. אנחנו יודעים שהקרקע היא מקום הצמיחה של הפרי הזה שנקרא ישראל, ואנחנו מחנכים לזה מאוד-מאוד-מאוד. מחנכים אותם, כחיילים וכקצינים, להבין את האחריות העצומה שלנו לחבר אדם לאדמה."

ומה עם החיבור עם היהודים?

הרב רפי פרץ: "זה מעגל… המעגל הזה הוא מעגל של אהבת ישראל, של… זה נשמת אפה של המדינה, זה כל כך טריוויאלי שאני בכלל לא מזכיר את זה. אני מגדיר להם את התפקיד שלהם כשותפים בנשיאת האלונקה הזאת כתף אל כתף, והאלונקה הזאת כבדה. "

איך אתה חוֹוֶה את השותפות עם היישובים מסביב, עם יתד ועם היישובים האחרים?

הרב רפי פרץ: "חוויה עצומה. אנשי יתד באו אלינו ואמרו לנו: "הדבר הכי נורא שאנחנו מסוגלים להעלות על דעתנו זה שאתם תלכו מפה". יש כאן חיים משותפים. אני מחתן את הילדים שלהם ואנחנו מתפללים יחד ומוזמנים להכנסת ספר תורה לבית הכנסת. לי עצמי יש קשר עם צאלים. אני מגיע לשם לפני כל חג. נוצר קשר טבעי, נעים, חברים שבאים אלינו מדקל ואנחנו באים אליהם. התחילה להיות מין זרימה טבעית."

זה שונה מאוד ממה שהיה בגוש קטיף.

הרב רפי פרץ: "אין להשוות. חוץ מהיישובים שהיו בצפון הרצועה, כל היישובים בקטיף היו דתיים. אך כשהגענו לכאן, באנו כיישוב בודד בתוך המעטפת הזאת על מנת להיות בקשר, לא להיות רק עם עצמנו. "

אתם נמצאים באזור של הקסאמים?

הרב רפי פרץ: "נופלים עלינו מעט קסאמים. ממש מעט. לא מה שהיינו רגילים לו בגוש קטיף. אז נפלו לנו טילים בין הבתים. עניין של עשר פעמים ביום. עכשיו פעם בשלושה ימים, פעם בשבוע שומעים את הבומבה."

לאן הולכים אצלכם לקניות? לאשקלון? מה הבסיס?

הרב רפי פרץ: "לא יודע. אנחנו לא נוסעים לשום מקום. מה שלא במכולת – מה צריך?"

בביקור הקודם ביתד שאלנו אותך ומה עם העולם שמחוץ למכינה המבודדת בחבל שלום? ואתה ענית: "אנחנו שולחים לשם את הבוגרים שלנו". ובכל זאת, אין לך הרגשה שאתה יכול להיות מנהיג ברמה יותר ארצית, מעבר למגזר הצר?

הרב רפי פרץ: "אני מבין את מה שאתן אומרות, אבל אני מאמין בסייעתא דשמיא כאן ועכשיו. כלומר, עכשיו זאת המשימה שלי ואני צריך להיות כאן, ואני חושב שאנחנו נמצאים במקום נכון למשימה הזאת. אני לא יודע להגיד לאן המציאות דוחפת ולאן נגיע ומה יהיה צורך. אם יהיה צורך, אני לא אוחז בקרנות מזבח של כלום. שוקלים כל דבר לגופו. תהיה מציאות חדשה – נחליט מה שנחליט. "

במבי שלג היא העורכת והמייסדת של מגזין "ארץ אחרת"

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה