דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

"המוות רע, העולם מסוכסך, אך גם מגוון ולפעמים יפה. האדם אומלל אבל יש והוא גם נהדר." י.ח. ברנר, מתוך "מכאן ומכאן". איור נפוץ להדגמת שתי תפיסות: גביע או שתי צדודיות

להתייאש מן הגאולה

"האירועים של החודשים האחרונים השקיעו ישראלים רבים במרה שחורה. ייאוש ופסימיות הפכו לתגובה טבעית, לעמדה תרבותית המתבקשת מכשלונם של תקוות וחלומות. ואולם", כותבת הרב עינת רמון, "ייאוש יכול להפוך לתהליך חברתי של תיקון"

ימים אלו, ימי חורף של שנת תשס"א, פה, בארץ-ישראל, הם ימים של ייאוש. רבים מאיתנו – אלו אשר אינם רואים תקנה מוסרית ובטחונית למדינת ישראל ולאנשים החיים בה ובסביבותיה ללא חלוקתה בין שני הלאומים החיים בקרבה – שקעו במרה שחורה. במקומותינו הפכו ייאוש ופסימיות לתגובה טבעית, לעמדה תרבותית המתבקשת, כביכול, מכשלונם של תקוות וחלומות. אולם, יש לתהות על קנקנם ומידת טבעיותם של הדים רגשיים אלו ולבחון את שורשיהם.

יש התולים את תפוצת הייאוש והדיכאון באתוס של החברה הקפיטליסטית הגלובלית, המכסה במעטה של רב-תרבותיות את תווי פניה האלימים: חומרנות מדעת, כוחנות של "לא לצאת פראייר", תחרותיות ללא סייג, דורסנות כלכלית, חברתית ותרבותית. עוד בטרם הגיע תהליך השלום למבוי סתום החלו, שלב אחר שלב, להתנפץ לרסיסים האידיאלים הנשגבים שהאמנו בהם, שאנו שואפים להמשיך ולהאמין בהם, אל מול מציאות שיש בה הרבה רשע וקשיים, אל מול התנהגות אנושית שיש בה מעט מאוד דאגה, הזדהות ורחמים. דווקא בשל עוצמת האידיאולוגיות החילוניות של תיקון עולם ובשל הציפיות הנשגבות מבשורת המודרניות, נותרנו אנו, אנשים בני העידן שלאחר המהפכות, שחוקים ומחוסרי אמונה, כשציניות מכלה בנו כל חלקה טובה.

את הסיבות להשתרשותם של ייאוש ודיכאון כנורמות תרבותיות ניתן להסביר גם בכלים פסיכואנליטיים. הפסיכואנליטיקאי אלכסנדר לוון (בספרו Depression and the Body”", 1972) מסביר את התופעה בקצב החיים המטורף ובתרבות המכנית; שניהם מובילים להינתקות של האגו מן הגוף האנושי, להפחתת מודעות האדם לגופו ולהחלשת הזהות המעוגנת בתודעה זו. בעקבות הוגי-דעות, סוציולוגים ופסיכואנליטיקאים רבים, סבור לוון שמקור הייאוש והדיכאון בניתוק האדם משורשיו העמוקים בזמן (המסורת) ובמרחב (מערכת התמיכה של המשפחה המורחבת), ובהפיכת המשפחה ממסגרת המעניקה חום לתא הלוקח חלק בתביעות החברה להישגים ולהישגיות. תהליכים תעשייתיים-חברתיים אלו יצרו, לדעתו, אב-טיפוס של אדם מנוכר ומבודד שאמונתו בחיים אינה יכולה שלא לקרוס.

לוון מאפיין את מטופליו הסובלים מייאוש ודיכאון כאנשים תלושים ופסיבים, החשים דחף מתמיד לספק את דרישות זולתם, דולקים אחרי ריגושים, ובה בעת מחוסרי יכולת ליהנות מן ההיבטים הקטנים, הפשוטים והיומיומיים של החיים.

העבודה העברית האנושית

עם זאת, יש להטיל ספק בכך שהאכזבה מחלומות הנעורים ושינוי מבנה המשפחה הם המניעים הבלעדיים הגורמים ייאוש ודיכאון בקרב אנשים שחייהם עדיין לפניהם. במשך כל הדורות חוו אנשים בדידות קיומית. מאז ומעולם חלמו על עולם טוב יותר, ואילו המציאות טפחה על פניהם, בהגישה להם תמהיל בלתי צפוי של טוב ורע. עם זאת, לעולם נמצאו חוטים של תקווה או של חסד להיאחז בהם בעתות מצוקה ואובדן דרך. כך ניסח את ייאושו הסופר יוסף חיים ברנר, אביהם הרוחני של "המתייאשים", בני המהפכה הציונית, בספרו "מכאן ומכאן – זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי הווייתי וזוהי צוואתי האישית":

"החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך בכל זאת לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!".

בדבריו של יוסף חיים ברנר רב הפיכחון על האשליה. יש בהם ניחוח לא מבוטל של ניהיליזם ועצבות, אך התקווה חודרת מבעד לחרכי אפלת הקיום האנושי. מנין שאב את כוחות הנפש לומר "תחי העבודה העברית האנושית", הרעיון שעליו מסר את חייו, בשעה שגרס כי "החיים רעים"? אין זאת כי ישותו הרוחנית לא התירה לו להתמכר לייאוש ולדיכאון וחייבה אותו להישיר מבט אל זיק אחד של אור שבו יאחז נוכח קשיי היומיום וריקנות החיים.

עיון בשימושיו ההלכתיים והמדרשיים של המונח "ייאוש" מעלה הסבר נוסף, שלישי, למרכזיות הדיכאון בתרבות המערבית והישראלית בת-זמננו. הסבר זה רואה את שורש הבעיה ברהב המודרני, אשר אומץ בהתלהבות כמאפיין של התרבות הצברית.

עולם לא מושלם, עולם קרוע מאלימות ומכאב, גם הוא עולם שיש לשמוח בו על לידת תינוקת, על זוג שמתאהב, על חברות יציבה, וגם לברך בו על מאור העיניים, על היות המזון מונח על שולחננו ועל כל הטוב ההופך מובן מאליו בשל ההרגל ואטימות הנפש

האמונה בכך שהאדם הוא כל-יכול מובילה להבנת המושג ייאוש כפסימיות וכדיכאון, המשעבדים את כוחות הנפש והחברה. אולם שימושיו של המונח בספרות חז"ל מלמדים כי לא ייאוש, אלא הבנה המוטעית או אי-ההבנה שלנו את משמעותו ותפקידו הפסיכולוגי של הייאוש הם-הם המעגנים את חיינו בתוך ים של תחושות שליליות. בשפה ההלכתית ייאוש משמעו אובדן עניין של הבעלים בחפץ או בממון שאבד להם (בבא מציעא כ"א, ע"ב). הווה אומר: ייאוש מאפיין מצב שבו אין היעדרו של הממון או החפץ מטריד עוד את מנוחת בעליו. בניגוד להקשריו המודרניים של המונח "ייאוש", הגוזרים ממנו משמעויות של דיכאון ופסימיות, הבינו אותו חז"ל ופרשני המקרא כרפיון ועזיבת הדבר (ראו פירוש מצודת ציון לשמואל ב', ד:א, וכן לישעיהו נ"ז:י). התוהים על קנקנן של פרשנויות שונות אלו נדרשים לשוני בין ייאוש במובן של דיכאון או רגשות שליליים ובין ייאוש במובן של הרפיה ועזיבת הדבר. אבחנה לשונית זו מצויה ביסוד משמעויותיו של המדרש הבא העוסק בגאולה.

"אין בן דוד בא עד שירבו המסורות. דבר אחר: עד שיתמעטו התלמידים. דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס. דבר אחר: עד שיתייאשו מן הגאולה, שנאמר, 'ואפס עצור ועזוב' (דברים ל"ב:ל"ו) – כביכול, אין סומך ואין עוזר לישראל.

(מארמית:) כמו מעשה זה של ר' זירא, כשהיה מוצא חכמים שעוסקים בו (בביאת המשיח), אמר להם: בבקשה מבקש אני מכם, לא תרחקוה (ובכתבי היד: לא תטרחון או לא תטרדון), ששנינו: שלושה באים בהיסח-הדעת אלו הם: משיח, מציאה ועקרב (סנהדרין צ"ז, ע"א).

רש"י מבין את המשפט "אין עוזר ואין סומך לישראל" כך: "שיהיו שפלים למאוד, אין עוזר וסומך". מכאן שהוא כורך את המצב הפסיכולוגי של היות ישראל שפלים וענווים עם הייאוש מן הגאולה. למעשה רואה רש"י הקבלה וזיקה בין ייאוש מן הגאולה, כלומר ההרפיה מן העיסוק הכפייתי בעניינים שהם מעבר לשליטת האדם או קבוצת אנשים, ובין תכונת הענווה. חישוב הקץ הוא בבחינת היבריס, גאווה המביאה על האדם תסכול ומרעין בישין.

דווקא ההתייאשות מן הגאולה, הפסקת העיסוק האובססיבי בעניין, היא על-פי הגמרא המפתח לבואה, בבחינת "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לייאוש, על-פי מדרש זה, יש משמעות ותפקיד חיוביים. הייאוש שבו מדבר המדרש בסנהדרין אינו ייאוש מן החיים, חלילה, או מן התקווה והעשייה המקרבות את העולם לחזון הרוחני והמוסרי של הנביאים, אלא מחישוב הקץ, מבירור פרטי הגאולה וזמן בואה. ואין לכרוך ביניהם. עולם לא מושלם, עולם קרוע מאלימות ומכאב, גם הוא עולם שיש לשמוח בו על לידת תינוקת, על זוג שמתאהב, על חברות יציבה, וגם לברך בו על מאור העיניים, על היות המזון מונח על שולחננו ועל כל הטוב ההופך מובן מאליו בשל ההרגל ואטימות הנפש. גם בעולם אשר לא שוכנים בו זאב עם כבש מצווים אנו לפרנס עניי גויים עם עניי ישראל (גיטין ס"א, ע"א), לקיים נפש של כל אדם (רמב"ם, הלכות סנהדרין פי"ב, ג') ולבטא גבורתנו במאמץ להפוך שונא לאוהב (אבות דרבי נתן, כ"ג). אולם הגאולה, הסדר הפוליטי המושלם, או השלם יותר, היא עניינו של אלוהים, הכוח שמעבר לנו. כל עוד הננו אוחזים בתחום האחריות האלוהי (הטבעי או העל-טבעי), הרינו מטרידים ומשבשים את מהלך ההיסטוריה הקוסמית הנשגבת מבינתנו.

הבנה מפוכחת

מכאן, שגם אם אין אנו בני-חורין להיפטר ממלאכת תיקון העולם, הרי שעלינו להכיר בכך שלא עלינו לגמור אותה, ולרוב אף אין בידינו ההבנה הנדרשת אפילו לשרטט את קווי המיתאר שלה. בתפיסה זו, התובעת מאיתנו ענווה בכל הקשור ליכולת ההשפעה שלנו על העולם, הדורשת, קודם כל, אחריות לתחום שיש לנו עליו שליטה מלאה וישירה, אין ביטול של השאיפה הכוללת להתממשות חלום השלום הנבואי המוחלט והמלא, שהרי בכל יום ויום מתפללים אנו לתיקון עולם במלכות שדי. יש בה התמקדות במה שניתן לשנות ולבצע ומשיכת היד מן הבלתי אפשרי, תוך פנייה לאלוהים להשלמת התמונה. מתוך שאנו מטילים יהבנו על האמונה באל (ולענייננו, אין זה משנה אם מדובר באל על-טבעי או בתהליכי החברה והטבע), אנו יוצרים הבחנה מפוכחת בין תקוות אמת ושיכרון משיחי, בין תחום הפעולה הנתון להשפעתנו וזה המצוי מעל לכוחנו. מתוך ההבחנה הזו הופך ייאוש מדיכאון להרפיה ומאפשר זרימה נכונה של תהליכי האהבה בעולם.

על רקע זה ניתן להבין היטב את צוואתו הרוחנית של המשורר יהודה עמיחי ז"ל, שהלך לעולמו בערב ראש השנה תשס"א, בבקשו מאיתנו לא לדבר על שלום, רק לדחות את המלחמה הבאה לדור הבא, ומהדור הבא ביקש שידחה לדור הבא אחריו וכן הלאה. דיבורים על שלום, על הפסקה מוחלטת של הסכסוך הישראלי-ערבי, על פיוס מוחלט ועל מזרח-תיכון חדש עוררו ציפיות מופלגות ופערו פערים של אכזבות מרות. דיבורים אלו רק זרו מלח על פצעים שטרם הגלידו והעלימו את העין ממצוקות החיים הממשיות, היומיומיות, שהתנקזו להן בהדרגה עד כי לבסוף שטפו את הארץ בפרץ עצום של אלימות שזמן רב לא ידענו כמותה. מוטב היה לו היינו מתייאשים מן השלום ומתמקדים במקומו בבנייה יסודית ואטית של קיום בכבוד לכל בני-האדם החיים במרחב המחיה של ארץ-ישראל, בתביעה ליחס הוגן ולרגישות מן האוכלוסיות השונות כלפי זולתן, בהכרה באור הגנוז בשימחת היומיום ובקלות הרבה שבה ניתן לכבותו. מתוך כך, אולי, היה שלום אמת נקרה על דרכנו, כפי שמציינת הגמרא בסנהדרין, בעקבות הייאוש ובהיסח הדעת.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב ד"ר עינת רמון היא רב מסורתי (קונסרבטיבי) ומרצה ליהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה