דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 ביולי 2014 | מהדורה 71

ממתי "כהנא חי" זה ימין?

השיחה היא אפשרות מפתה מאוד, במיוחד כשביסודה עומדת ההנחה האופטימית שניתן לשנות. אבל הפעולה הפוליטית שהגיע עתה זמנה חייבת להיות ציבורית יותר. היא חייבת ללבוש צורה של כוח נלחם

 אי אפשר להמשיך לשבת ולחכות לשיחה. כפי שהנערים באים עטופים בדגלי ישראל ועם מדבקות של "כהנא צדק", גם אנחנו צריכים להפגין נחישות וידיעה עצמית ולדעת מראש שלא עם כולם אפשר לדבר. ובמקרה שלא ניתן לדבר, צריך להרים קול, ולמחות ולצעוק, ולומר שאנחנו לא רוצים לחשוב על הכל מחדש, שאנחנו לא רוצים לשנות פה הכל, לא הכל רקוב כאן, ולא צריך להחליף מוצר

דבר משונה קורה עכשיו. אנשים רוצים לשוחח. אנשים בישראל באמת רוצים לשוחח. כולם רעבים לשיחה, אמר לי מישהו לא מזמן באחת ההסתובבויות שלי במרכז העיר ירושלים. אולי זה לא נראה ככה מיד, אולי לא כולם מרגישים את זה באותה המידה, אבל נדמה שזהו אחד הדברים הבולטים המתרחשים בזמן האחרון בישראל.

הדבר בא לידי ביטוי ב"אירועי שיחה" שמתקיימים בשבועות האחרונים ונוחלים מידות שונות של הצלחה. לדוגמה, אדם בשם איתי נוף (אינני מכירה אותו) ארגן ב-17 ביולי אירוע שיחה כזה, שנשא את הכותרת "שמאל ימין שמאל" ונועד להפגיש את "הצדדים" האלה מחוץ לזירת האגרוף כביכול. בדף האירוע נכתב בין היתר, כי "דפי הפייסבוק והתקשורת מלאים באנשים שקוראים לשמאלנים בוגדים ועוכרי ישראל […] במקום ללכת במורד הדרך למלחמת אחים, בואו לשמוע ולהשמיע ולהכיר את הצד השני של יהודים, ציונים כמוכם, שחושבים אחרת. אנחנו השמאלנים לא נכנעים לשנאה ומסרבים לתת להמון המוסת להשכיח מאיתנו את האמונה שאלימות אינה הדרך. לא מול שכנינו הפלסטינים ולא בתוך עמנו. נפגשים ומוכנים להקשיב לכל מי שיהיה מוכן להקשיב לנו ולדבר עם כל מי שיש לו מה להגיד. יהיה פק"ל קפה".

הזמנה דומה אנו מוצאים בדף אחר בפייסבוק. זוהי יוזמה ירושלמית של סדרת "אירועי נוכחות" שנערכים בכיכר ציון ויוצאים נגד האלימות שראינו ועודנו רואים בירושלים. אופק בירנהולץ, אחד ממארגני הדף ושותף פעיל באירועים וסניפי-אירועים היוצאים מתוך הדף הזה ומקרב משתתפיו, כתב בראש הדף כך: "השבוע ניפגש מדי ערב בכיכר ציון (20:00 עד 23:00 ועד בכלל) לתמיכה הדדית, זיכרון ונחמה בימים קשים אלו. נדבר, נקשיב ונחשוב מה עושים הלאה. נארגן מוסיקה שקטה, אוזניים קשובות לכל אדם, לב פתוח וחברה טובה". אופק מוסיף ומאפיין את סוג הנוכחות הרצויה למארגנים: זו "תיקח כיוון של שיח ומשמר דמוקרטיה, ולא הפגנה עם סיסמאות וצעקות […] מדובר במחאה שהיא ירושלמית ושל כולכם, ולכן אופי המחאה או מעגלי השיח תלוי רק בכם".

דף הפייסבוק הזה נעשה מזוהה גם עם הפגנות עם שלטים ומעט סיסמאות שהיו בכיכר. באחת כזאת אני עצמי השתתפתי גם בצעקות וגם בשלט. אבל אציין כי במקום בלטה שיטת הפעולה של בירנהולץ ושל חברים אחרים שנכחו שם והם משתתפים פעילים בדף: הפגנת נוכחות שקטה וסולידית של ישיבה על מדרגות עם שלט אחד בקושי ועם כמה דגלי ישראל קטנים. ההתנהגות שלי, כמדומה, היתה חריגה.

 

בזמן האחרון גם אני מדברת עם הרבה אנשים שאין לי הזדמנויות אחרות להחליף איתם דברים: נערי ונערות להב"ה, בחורים חרדים שמסתובבים בערבים בירושלים ומנסים להסביר לי איך קריאות של "מוות לערבים" הן הדבר המובן לאור המצב, נערים שחושבים שכהנא צדק, ונערים אחרים שהסבירו לי שהרצח של מוחמד אבו חדיר היה תוצאה של מדיניות הממשלה, "שלא עושה מספיק"

צילום: נעמי ברות הרפז

ליד הדוכן של "הר הבית לידינו" בשוק מחנה יהודה, ירושלים, יולי 2014 / צילום: נעמי ברות הרפז

הגל השיחני

בזמן האחרון גם אני מדברת עם הרבה אנשים שאין לי הזדמנויות אחרות להחליף איתם דברים: נערי ונערות להב"ה, בחורים חרדים שמסתובבים בערבים בירושלים ומנסים להסביר לי איך קריאות של "מוות לערבים" הן הדבר המובן לאור המצב, נערים שחושבים שכהנא צדק, ונערים אחרים שהסבירו לי שהרצח של מוחמד אבו חדיר היה תוצאה של מדיניות הממשלה, "שלא עושה מספיק". אנשים כנראה רוצים את זה מאוד. זאת האופנה החדשה. שיחה.

במידה מסוימת, זה זמן רב (מאז הבחירות האחרונות, לפחות) שרוח השיחה הזאת נושבת בפוליטיקה, "בואו נדבר על הכל מחדש," כך אומר לנו נפתלי בנט שוב ושוב, מאז קמפיין הבחירות הראשון שלו כראש הבית היהודי (אנלוגיה שבנט שב ומציג לפני קהליו המשתנים היא זו המשווה את המצב בישראל היום למצבה של חברת סטרט-אפ עם מוצר שלא מוֹכר: מה עושים במקרה כזה? שואל בנט. משנים הכל. עושים פנייה של 180 מעלות ומחליפים; בנט מדבר על מה שהוא רואה כנראה כ"ציונות הקלאסית" כשהוא עוסק בהשוואה המשונה הזאת, ועל הצורך לבחון מחדש את מטרותינו בארץ הזאת). גם יאיר לפיד מדבר על שינוי ועל הבנה ועל הצורך לשנות מבני עומק כביכול בהתנהלות הממסדית. הגל שהביא את לפיד לכנסת עם 19 מנדטים היה בדיוק הגל השיחני הזה, גל של אי-אמון במערכת ושל רצון לבנות מחדש – אותו הגל של מה שזכה לשם "המחאה החברתית", והיה אולי מעין יריית הפתיחה הגלויה ביותר למה שאנו רואים היום כשאנו מדברים עם אנשים צעירים שרוצים לתלות את האשם במישהו. הפעם זה לא יוקר המחיה, הפעם אלה טילים.

מהסיבה הזאת הביא איתו לפיד כל מיני דוקטוריות ורבנים ואנשים "שונים" ממה שאנו רגילים לראות על מסכינו (למשל, עם מפלגת יש עתיד נכנסה למשכן הכנסת האישה הראשונה ממוצא אתיופי). כל האנשים האלה, השונים כל כך אלה מאלה, מבינים יפה מאוד כל מיני בעיות מזוויות "רעננות", ורוצים מאוד לדבר ולשמוע ולהיות חשופים למגוון של "רעיונות" כביכול. הם מאמינים בעצמם. הם מאמינים שהם יכולים להביא שינוי צעד אחר צעד. ואחת הפרקטיקות המרכזיות שלהם כמדומה היא פרקטיקת אפשרויות השיחה החדשות.

זוהי בדיוק דרך פעולתה למשל של רות קלדרון. ואגב, זהו גם אופן הפעולה המובהק של משה פייגלין מהליכוד. אף הוא רוצה לשנות דברים מן היסוד, ויש לו תוכניות מפורטות לגבי שינוי השיטה משיטה דמוקרטית לשיטה "חירותנית". הנה לכם הוגה מקורי. איך לא חשבנו על זה קודם? ביטול הדמוקרטיה (וכינון המקדש). על רקע זה נבנית גם השותפות שבין שני הח"כים הללו בכל מיני הקשרים (דיונים יזומים משותפים, דיונים לימודיים משותפים ועוד), שותפות שנראית משונה במקצת אולי למתבונן מבחוץ, אבל למעשה היא אינה משונה כלל. שהרי מי יותר מפייגלין רוצה לחשוב על הדברים מחדש?
הנה כי כן, פרקטיקת השיחה היא פרקטיקה פוליטית מובהקת של הזמן הזה; והשאלה היא אם בצורה שהיא מתנהלת, היינו פרקטיקה הדורשת חדשים לבקרים "שיחה על הכל מחדש", אין סכנה של ממש לקיומנו כמו שהיינו רוצים לדמיין אותו.

ההתארגנות המשותפת סביב רעיונות בסיסיים, שעליהם יש הסכמה בקרב הציבור הרחב, עוד עשויה עם הזמן לשבור את ההבנות שהורגלנו בהן באשר למחנות הימין והשמאל בארץ. האם השמאל הוא בהכרח מי שמתנגד למלחמה בעזה, למשל?

אנשים שנראים נורמטיביים

בניתוח פייסבוקי כתב אחד ממשתתפי דף הפייסבוק המאגד את אירועי ההתנגדות לאלימות בכיכר ציון, כי הוא הגיע למסקנה שמול נערים לא צריך להפגין אלא לדבר. הוא זכה ללייקים רבים יחסית ולתגובות אוהדות מאוד. גם אני מסכימה איתו. אלא שבכיכר ציון לפעמים מתארגנות גם קבוצות (כמו אלה של להב"ה) שהעומדים בראשן רחוקים מתפיסת תום-נעורים מבולבל. הם אינם נערים והם אינם רוצים לדבר איתנו.

האם עדיף באמת שלא להפגין מול הפגנה עם דגלי כהנא חי? האם עדיף באמת לשתוק כשצועקים לעברנו "בוגדים"? אני מודה שבהפגנה האחרונה צעקתי בכל לבי ובכל כוחי "בוגדים" בחזרה.
השיחה היא אפשרות מפתה מאוד, במיוחד כשביסודה עומדת ההנחה האופטימית שניתן לשנות. אנחנו חושבים שאם עומד מולנו אדם שנראה שקול בדברים רבים, הוא יבין שגזענות כמו זו שראינו בירושלים היא דבר פסול. שאם תביע זעזוע על מות הנער בפני אדם שנראה נורמטיבי, לא טיפש במיוחד, לא רע במיוחד, לא חכם במיוחד, תזכה לכל הפחות להנהון מבין, משתתף בצרה (שאתה חושב שהיא צרת הרבים, צרה לאומית אפילו). אך למרבה הצער, פעמים רבות לא זה המקרה.

בימים האחרונים שמעתי הרבה אנשים מצדיקים את רצח אבו חדיר, ועושים זאת במה שנשמע לאוזן רגילה כטון רגוע, בנחת ובלי התלהמות. ואמנם, נראה כי אמירות מהסוג הזה מצליחות לשכנע ציבורים גדולים מאוד. שוב ושוב מסבירים לי שמישהו הרגיש שהוא חייב היה לעשות מעשה, המדינה לא עושה מספיק נגד טירור, אנשים מפחדים ללכת ברחוב, נשים מפחדות ללכת בלי שערבים יציקו להן, אי אפשר לחיות ככה, צריך לעשות מעשה. ובכלל, הרוצחים של אבו חדיר הם מטורפים.

את אלה, ועוד טיעונים דומים רבים, שמעתי שוב ושוב בימים האחרונים. ומה עשיתי אני? ניסיתי להמשיך לדבר. ניסיתי להציג נתונים. ניסיתי לדבר על ההפצצות בעזה ועל כך שאי אפשר לומר שהמדינה לא עושה דבר. לא הצלחתי לשכנע. מקצת הנערים סיפרו לי שהם לא קוראים חדשות, כי כל התקשורת שמאלנית ואי אפשר לסמוך על מה שנאמר שם. המבצע בעזה אינו מספק, הם הסבירו לי, גם בלי להכיר את "הפרטים".
קרה לפעמים שיצאתי מהשיחות האלה בתחושה טובה שחידשתי לכמה מהנערים חידוש – בדרך כלל איזו עובדה שהם לא הכירו (למשל, שיהודה ושומרון נכבשו ב-1967 ולא ב-1948). יצא לי גם לשמוע התנצלות ממפגין מבוגר שהשתולל קצת בעודו עומד בצד של "כהנא חי" ו"כולנו כהנא": הוא לא הבין שאנחנו מפגינים נגד ההשתלטות הכהניסטית על הרחוב. הוא חשב שאנחנו מפגינים נגד צה"ל. אחרי שדיבר איתנו, הוא הגיע למסקנה שהוא מעדיף לעמוד בצד שלנו ולא בצד שלהם. בעצם, הוא סיפר לי, גם הוא מתנגד להשתלטות הכהניסטית, אף שהוא עצמו היה אחד מהם בצעירותו.

אבל היו גם הרבה מקרים אחרים של אנשים ונערים, בחורים ובחורות, שעמדו מולי בשנאה אלימה. שהסתכלו עלי מלמעלה למטה ובחרו לקרוא לי כוניפה, שרמוטה, בת זונה, בוגדת.

הצימאון להתארגן בקבוצה

אולי אפשר לומר כי אנשים בשמאל צמאים היום למה שבימין לא הפסיקו לעשות כנראה מאז קום המדינה: להתארגן בקבוצות שמקיפות קהל גדול; לתמוך זה בזה תמיכה מסיבית כדי ליצור תנועה שתשפיע על האווירה הכללית בארץ. המכות בכיכרות הן חלק מזה. וגם המבוכה של העמידה ליד שלטים שאינך מסכים איתם היא חלק מזה. אתה לומד להכין לעצמך שלטים, ואולי אתה גם לומד לארגן לעצמך הפגנות. כל זה שייך לאותה פרקטיקת-שיחה שעולה כאן עכשיו.

אני מודה שאני מעדיפה את ההתארגנות בקבוצה. אני מעדיפה את התמיכה ואת ההבנה הפנימית של קבוצה שרואה את עצמה מתנגדת למחזות שנראים בערים הגדולות בישראל – מחזות שאינם נסבלים ואשר גם אינם מקריים. אמנם, נראה שקבוצתיות חדשה זו בהחלט עשויה להיות השלב הבא בתרבות השיחה. ההתארגנות המשותפת סביב רעיונות בסיסיים, שעליהם יש הסכמה בקרב הציבור הרחב, עוד עשויה עם הזמן לשבור את ההבנות שהורגלנו בהן באשר למחנות הימין והשמאל בארץ. האם השמאל הוא בהכרח מי שמתנגד למלחמה בעזה, למשל? למשל, באותו האולפן שבו ישבה שלי יחימוביץ' ותמכה בהתנהלות של נתניהו במבצע עד כה, ישבה ח"כ מיכל רוזין ממרצ והודיעה (בהקשר אחר אמנם) כי תמיכה בהתנהלות הממשלה בעת הזאת אינה מייצגת את השמאל. אני לא בטוחה שרוב הציבור המגדיר את עצמו "שמאל" יסכים עם עמדה נחרצת זו.

כך או כך, הגדרות פוליטיות עצמיות נקבעות ברוב המקרים בסיטואציה לעומתית של זה מול זה. הסיטואציות הניצבות לפנינו כעת דורשות מאיתנו לבחור צד, צד שאינו בהכרח קשור בתמיכה או בהתנגדות ללחימה בעזה: השאלה שניצבת לפנינו בימים האלה ברחובות שלנו היא שאלה הרבה יותר ראשונית מזו: האם אנחנו רוצים לחיות בשלום עם שכנינו. האם אנחנו באמת רוצים לחיות איתם. איתם יחד.
פעם זה היה חלק מהאתוס קצר-הימים שלנו, היום גורמים לנו להבין שזהו רעיון מוקצה מחמת מיאוס, או לכל הפחות תמים ופתטי. לעולם לא תבינו את הערבים.

אבל זה היה תמיד אחד הרעיונות המרכזיים של התנועה הציונית. נכון שההתנהלות של התנועה הציונית כללה השתלטות על קרקעות ונישול אחרים מאדמותיהם כדי לספק מקום (ובמקרים מסוימים גם ביטחון) לתושבי ישראל היהודים על חשבון אלה הערבים. ונכון גם שהמדינה הישראלית שקמה בזכות התנועה הציונית לא פעלה לקיים שוויון אזרחי בין יהודים וערבים. אבל לא נכון שהזרם המרכזי בתנועה הציונית חלם על השתלטות טוטלית על המרחב ועל הפיכתנו לאדוני המרחב הזה. ובכל זאת, אין ספק שמשהו השתבש בדרכי הפעולה.

אכן, גם החזרה לנושא ה"ציונות" כנושא רלוונטי, כמילה רלוונטית ולא ככותרת היסטורית, נכחה בבחירות האחרונות. היא נכחה בנאומיו של יאיר לפיד, שביקש לעורר את ה"ציונות הטובה", היא נכחה אצל אלדד יניב מהשמאל הלאומי, והיא נוכחת מאוד בימי המבצע הצבאי בשפתם של בוז'י הרצוג, שלי יחימוביץ' ואחרים.

הציונות כתחליף ל"שמאלנות" היא משוואה פשוטה מדי, ואני חושבת שמסיבות שונות (מדיניות, כלכליות וכמובן פוליטיות) איש מהדוברים שהוזכרו כאן אינו מעוניין בה. עם זאת, נראה שיש כאן בהחלט ניסיון לעצב מחדש את מה שנתפש בשיח-הרחוב כאג'נדה של שמאל. למעשה, האג'נדה הזאת היא אג'נדה חוצת מפלגות – הרצון הכן בשלום.

אם רוב האנשים יחשבו על העניין בכובד ראש, אני מאמינה שרובם (בצד הישראלי לפחות) יאמרו בסופו של דבר כי עדיף לחיות יחד בשלום. מהו בדיוק פירושו של היחד הזה? איזה סוג של יחד יכול להתקיים בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בארץ? אלו הן כבר שאלות לעשירים. אבל קודם כל, ההכרה בשכנות ההכרחית צריכה להיעשות.
היום, שישים ושש שנים אחרי הקמת המדינה, אנחנו עדיין מתווכחים על עצם הצורך בשלום; אנחנו מתווכחים על הצורך בשלום המבוסס על שוויון בין שתי הקבוצות הלאומיות החיות בארץ, ועל הזכות של כל אחת מהקבוצות האלה ליהנות מריבונות ולהגדיר את עצמה בתוך הגבולות המדיניים שלה.

אכן, גם נפתלי בנט, אורית סטרוק, דני דנון ואפילו מיכאל בן ארי רוצים "שלום". הם רוצים שלום במשמע שהם רוצים חיי שלווה. גם הם לא רוצים מלחמה מתמדת. אבל השלום שלהם איננו שלום המבוסס על שכנות, אלא על ניתוק גמור מהאחר – גם במחיר מחיקתו מאיתנו. בשלום של בנט יש רק עם אחד, שחי אמנם בשלווה.
זהו אינו שלום המבוסס על שוויון ועל הכרה מינימלית בזכויות של השכן שלך כאדם אמיתי, שלם ושווה לך, אלא שלום המבוסס במקרה הטוב על זכויות-יתר מוגדרות לקבוצה השלטת (היהודית), ועל סילוק "הגורם המפריע" במקרה הרע.

אל מול מיכאל בן ארי יכולים וחייבים להפגין הן אנשים מ"הימין" והן אנשים מ"השמאל", ואנשים משני המחנות האלה צריכים לקרוא לו בוגד על שהוא מסית צעירים מבני עמו לחורבן עצמי ולאומי. אם מעשיו של בן ארי אינם בגידה, אני לא יודעת מהי בגידה. הטענה כי פעילי כך הם "ימין", כלומר הם חלק מהזירה הפוליטית הלגיטימית בארץ, אינה יכולה לעבור בשקט

להתאחד מול מיכאל בן ארי

בהקשר הזה כדאי להזכיר כי מיכאל בן ארי נמנה עם יוזמי ההתארגנות בירושלים בערב לוויית הנערים – התארגנות שהובילה בסופו של דבר להתנכלויות של יהודים בריונים לתושבים ואזרחים ערבים בכל רחבי ירושלים.

אל מול מיכאל בן ארי יכולים וחייבים להפגין הן אנשים מהימין והן אנשים מהשמאל, ואנשים משני המחנות האלה צריכים לקרוא לו בוגד על שהוא מסית צעירים מבני עמו לחורבן עצמי ולאומי. אם מעשיו של בן ארי אינם בגידה, אני לא יודעת מהי בגידה. ממתי כהנא חי זה ימין? ממתי "כולנו כהנא" (קריאות שנשמעות בתדירות נוראה במקומות שונים בארץ) זה ימין? הטענה כי פעילי כך הם "ימין", כלומר הם חלק מהזירה הפוליטית הלגיטימית בארץ, אינה יכולה לעבור בשקט.

מדובר באינטרס ברור של הציבור היהודי והציוני משני צדי המפה הפוליטית: להתאחד מולו בכוח.
הנערים המסתובבים ברחובות בתקופה האחרונה מחפשים תעסוקה, אקשן, מכות. רובם אמנם רק נערים, אבל לעתים קרובות הם מכונסים בקבוצות מאורגנות, וכשהמארגנים מופיעים, כפי שקורה לפעמים בהפגנות, או בהופעות הנדירות של בנצי גופשטיין בכיכר ציון, צריך להתנגד לבואם, צריך להתנגד לתורתם, שהיא תורה מאורגנת ומשוננת היטב. במצבים האלה, של קבוצה מאורגנת העומדת מולנו, צריך להתנגד בקבוצתיות מאורגנת משלנו, ולא בשתיקה, וגם לא בשיחות פרטיות.

גם אני מחבבת שיחות פרטיות עם אנשים שאינני מכירה. זה תמיד מעניין. אבל הפעולה הפוליטית שהגיע עתה זמנה חייבת להיות ציבורית יותר. היא חייבת ללבוש צורה של כוח נלחם. חבר טוב אמר לי לאחרונה, "במלחמה צריך לעשות הערכות מצב ולהעריך את מצבך היחסי". הוא אמר לי, "עכשיו זהו זמן מלחמה ואנחנו הצד המפסיד". זהו גם העניין שאנו חייבים להבין לפני שאנו ממשיכים בפעולות שלנו. בתור המפסידים איננו יכולים להסתפק בהסתודדות עם נער פה ונער שם בניסיון לקרב לבבות. המגנט שלהם חזק ונוצץ יותר, הקבוצה שלהם גדולה יותר, ולכן צריך לעמוד בכיכר, ולא רק לשבת על המדרגות ולשתוק. כי אנחנו נלחמים, ואנחנו מפסידים במלחמה הזאת, ולכן עלינו להילחם בעוצמה רבה יותר.

אי אפשר להמשיך לשבת ולחכות לשיחה. כפי שהנערים האלה באים עטופים בדגלי ישראל ועם מדבקות של "כהנא צדק", גם אנחנו צריכים להפגין נחישות וידיעה עצמית ולדעת מראש שלא עם כולם אפשר לדבר. וגם אם אפשר לדבר עם רובם, לא בכל סיטואציה דיבור כזה אפשרי או רצוי. ובמקרה שלא ניתן לדבר, צריך להרים קול, ולמחות ולצעוק, ולומר שאנחנו לא רוצים לחשוב על הכל מחדש, שאנחנו לא רוצים לשנות פה הכל, לא הכל רקוב כאן, ולא צריך להחליף מוצר. שלא ימכרו לנו סיפורים. הציונות החילונית לא כשלה: היא תנועה צעירה שעודה מתפתחת ולכן יש לה בעיות רבות. החברה הישראלית היא חברה צעירה ומשתנה ועוד יש תקווה. השינויים שהתרחשו בה בשישים ושש השנים האחרונות הם שינויים אדירים, לטוב ולרע, תלוי מי השופט. לכן זוהי גם חברה בלתי יציבה. המעמדות החברתיים בה אינם יציבים, ו"התפקידים" והאפשרויות הקיימות במסגרת החברה הזאת משתנים בלי הרף, ולכל מיני כיוונים, שאינם בהכרח מתיישבים אלה עם אלה. ובינתיים הצלחותיה מרשימות יותר מכישלונותיה.

אנחנו רוצים לעשות את הדבר הנכון. אנחנו רוצים להבין לאן אנחנו הולכים. אנחנו רוצים להבין למה אנחנו תקועים בשנאה ולמה הבורות מכריעה רבים כל כך מאיתנו. ואנחנו רוצים לחיות כאן כי זה מקומנו. זה מה שאנחנו רוצים. ואנחנו רוצים את כל הדברים האלה כשהם משולבים בחיים של שלום, של התפשרות וסובלנות, ושל שוויון אמיתי עם שכנינו ועם חברינו למדינה: יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דתיים, חרדים, חילונים גמורים, הִיפִּים ואנשים אחרים. לא "עם אחד דם אחד", אלא גוי וגוי, שלא ילמדו עוד מלחמה, כאן בארץ הזאת. זה מה שאנחנו רוצים.

 

רונה ברנס היא מבקרת, סופרת ומתרגמת

תגובות פייסבוק

תגובות

5 תגובות

  1. אתייחס למאמרך בהקבלה מהצד השני:
    האם גדעון לוי, אנשים שחושבים כמותו וכאלה שהפגינו עם אמירות בוטות נגד צה״ל הם שמאל?
    אם התשובה היא ״כן״, אזי יש חוסר איזון עמוק במאמרך מכיוון שגדעון לוי הוא הסמן השמאלי ביותר כמו שמיכאל בן ארי ואנשי כהנא הם הסמן הימני ביותר.
    אם התשובה היא ״לא״, אזי אין באמת שמאל קיצוני וימין קיצוני. יש רק שמאל וימין.
    מרבית גוש הימין בוודאי ומרבית גוש השמאל המתון (הלא קיצוני, כדוגמא הנ״ל) היו בעד מבצע צוק איתן. כך על פי סקרים רבים שפורסמו בכלי התקשורת השונים וכך גם על פי ״סמלי שמאל מובהקים״, אווירת הרחוב הכללית בכלל וברשתות החברתיות בפרט.
    ז״א שבעצם המלחמה הזאת על כל צדדיה הרעים, גרמה גם למשהו טוב בדמות קונצנזוס ואחדות עממית. מדובר בהישג מאוד נדיר במציאות הישראלית ובמגמת התפכחות והבנה ריאלית יותר בראיית המציאות בה אנו חיים במזרח התיכון על שכנינו ומטרותיהם האמיתיות.

    אופיר |
    • לשים את גדעון לוי ומיכאל בן ארי באותה קטגוריה כקיצוניים ולא לגיטימיים בדעותיהם זה עיוות. אדם שמסית לרצח ואדם מתריע נגד הריגת אזרחים זה לא אותו דבר. אפשר להתנגד לגדעון לוי, ועדיין לכבד אותו. מיכאל בן ארי וחבריו לדעה תומכים בדרך אלימה שסופה מוביל לרצח (ע"ע אמיל גרינצווייג). מוחמד אבו חדיר נרצח בעקבות המילים של תומכי כהנא. איש לא נרצח וגם יירצח בגלל כתבותיו של לוי.
      יש הבדל בין להפגין נגד דרך פעולה של צה"ל לבין להפגין נגד צה"ל. התנגדות למבצע היא דבר שהוא לגיטימי במדינה דמוקרטית.

      בועז גרפינקל |
  2. לרונה ברנס ולאנשים קרובים לה ולי
    תרומה למי שחושב על עימות עם הימין הלאומני-דתי – חזקו ואמצו, אולק נצר
    פנים-אל-פנים מול שנאה ואלימות (זאת הכותרת. התוכן הוא יישום של תורת אי-אלימות.)
    המטרה: ליצור קשר על מנת להשפיע על הצד השני: גם להעביר מסר שייגע בלבו של הזולת וגם להפגין כוח/אומץ מוסרי עדיף על אלימות ושינאה. התיכנון צריך לכלול (1) גיבוש מחוייבות לדרך פעולה אי-אלימה, (2) גיבוש מחבוייבות הדדית לדאוג לשלומם של המשתתפים האחרים, ו(3) גיבוש אסטרטגיה של העימות עצמו.
    גיבוש מחוייבות הדדית: בפעולה אי-אלימה ישירה מאוד לא רצוי שהאדם יפעל כזר בהמון, לבדו. את החולשה הפיזית לעומת הצד השני (הצפוי להיות תוקפני ועלול להשתמש באלימות) אנחנו מאזנים על ידי מחוייבות הדדית שלעולם לא משאירה אדם בודד, מבלי שחבריו דואגים לשלומו. הגרעין האדיאלי הוא של שלושה פעילים משני המינים, כאשר שניים מתקשרים ואחד שומר ותומך (אפשר להתחלף בתפקידים, כמובן).
    אסטרטגיה: האסטרטגיה של העימות כוללת תשובות, רצוי מוסכמות, על השאלות הבאות שנדונו מראש:
    1. מה המֶסֶר המעשי במידה ונוצרת נכונות להקשיב? מה תשובתנו על השאלה "אז מה אתם רוצים ממני"? (להדביק סטיקר על מכונית? לקרוא דף? משהו אחר?)
    2. מה הם ביטויי ההתנגדות הצפויים, מה יהיו תגובות שלנו? למשל, אלימות-מילולית: "זונות של ערבים!" — "אני שומעת היטב את הכעס ובוז שלך, אבל אני מוכנה להקשיב לך ברצינות ובכבוד. בבקשה, דבר אליי…". למשל, נימוק: "אם ניסוג מן השטחים הערבים יפלשו לכאן וישחטו את כולנו…"
    3. אם עומדים מולנו מספר אנשים וצועקים – אל מי נפנה? (להתמקד בעיניים של אדם אחד, לאו-דווקא מי שנראה כמופרע, ברוטאלי או קולני ביותר).
    4. מה יהיו התגובות שלנו לאיומים באלימות? (למשל, "אני יודעת שיש לך כבוד, והוא לא ייתן לך לפגוע באדם העומד מולך ומוכן להקשיב לך. דבר אליי… ).
    5. מה תהיה הפנייה ההתחלתית אל אדם כדי ליצור את הקשר ומה תהיה הפנייה האחרונה במקרה של התנגדות לפני שנחליט לנתק את הקשר?
    6. מהו לב הטיעון שלנו, מהו הכוח העיקרי שלנו כשהוא מנוסח במסר הקצר והברור ביותר שאותו נעביר לצד השני בתנאיי חירום, אם לא נצליח להגיע ליותר מזה?
    7. מהו המסר המסיים שלנו, שבאמצעותו אנחנו יוצרים את ה"קתארסיס"?? (למשל, "דיבורים שהערבים יפלשו לכאן וישחטו את כולנו הם פחדים של אנשים שאינם חושבים כמבוגרים אלא חוזרים על הסתה שהסיתו אותם עוד כשהיו ילדים קטנים (החלק הזה הוא ה"טראומה"). אתה אדם שיש לו עיניים לראות את האמת ומוח לחשוב בעצמו בדיוק כמוני, לכן בבקשה, אל תחזור עוד אף פעם על הדברים האלה, כי זה פוגע בכבוד שלך כאדם חושב ועצמאי." ("קאתרסיס").
    8. מה ייכתב בפלקטים, אם יהיו פלקטים? – ( המסר הפומבי צריך להיות מנוסח ומובן כפניה אל לבו של הצד השני והציבור ולהיות חלק מצבירת יתרון מוסרי בדעת הציבור (למשל, "לגאולת ישראל מן השטחים" "לחזור מן השטחים — לחזור למוטב").
    ציוד: פרט לציוד אישי לעמידה בתנאי האקלים בשטח, עזרה ראשונה וציוד קשר, מאחר שהתחמושת הן מלים, כל מתמודד/ת באי-אלימות זקוק לבקבוק מים. רצוי שכל הציוד, כמו פלקטים, יהיה מחובר אל הגוף, תלוי על הצוואר ולא נישא בידיים.
    – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
    לקבלת חומר מלא על אי-אלימות, לקשר ולהדרכה, אפשר להתקשר לאולק נצר, דואל
    olek.netzer134@gmail.com . דר' אולק נצר הוא מחברו של הספר וירוס הקנאות: פענוח הצופן הפוליטי על רקע ישראל 1979-1999 , הוצ. גוונים 2001.

    דר' אולק נצר |
    • בהתנגשות בין הנרטיב, הסיפר הלאומי, היהודי והפלסטיני אין דרך ממשית לגבש כללי נימוס להתנהגות. התכלית תפרוץ כל סייג. המוצג דומה לכללים של גננת העושה סדר במשחק בארגז החול שבחצר. לא כל קבוצה אתנית זוכה להגשמת החלום , לנוכח הסתירה האינרהנטית בין החלומות. קו הפשרה יכול לעבור בכל מקום לרוחב המפה. כל עם יכול להסיג כל הסג, בין כלום להכל מתוך תכלית הסיפר שלו, החלום שלו, המהווים שלו. זאת ברמה הלאומית. ברמת השיוויון האזרחי, יש אפשרות לפשרה כזאת או אחרת, אבל, אין ערובה לחוסר התנגשות עם הסדר לאומי נתון.

      אז, אפשר לשחק בחול דוקטור, אבל אין לזרות אותו בעיני הילדים…

      ראובן |
  3. הכי טובים אלה השמאל הציוני (שמאל"צ)

    דודו ג. |

הגיבו לכתבה