דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2008 | / / / מהדורה 47

באדיבות ארכיון הצילומים של קק"ל

להשלים את מפעל החלוצים

ביאליק זיהה בתנועה החלוצית התחדשות ממשית ובניית בית יהודי הגואל מהגלות. בה בעת הוא ראה כיצד היא משילה מעצמה את הקשר לנכסי הרוח של הדורות, ובעיקר ליום השבת, כאילו היו מטען עודף. שי זרחי עוקב אחר יחסו האוהב והביקורתי כלפי החלוצים

סבתי שרה היתה מגיעה לפנות ערב לבית הורי, כפופה משנות עמל רבות, ומתיישבת במקומה הקבוע על אחת הכורסאות תוך שהיא אוחזת את מקל ההליכה שסייע לה להביע את מעט הדברים שרצתה לומר. אמי היתה מכינה לה תה חם ומגישה לה חתיכת עוגה, והיא היתה שותה ואוכלת ושוקעת לתוך עצמה לרגעים ארוכים של הרהורים ושתיקה. אני אהבתי מאוד להתבונן בה ברגעים ההם. היא היתה ישובה מכורבלת והיתה נדמית לי ככדור קטן. מכפות ידיה הגרומות ניכר שהיתה כל חייה פועלת חרוצה, וקמטי פניה הצפופים לא הצליחו להחביא מבע כואב של מי שגורלה האישי היה מפעים, אבל קשה וגם די מר. מתוך הדמדומים והשתיקה היא היתה נאנחת ועיניה דברו את מכאוביה בשעת האנחה. מתוך הימים הרבים שראיתיה בכך למדתי להקשיב לאנחותיה. בגלל שלא ניתן היה להבין ממנה על מה בדיוק היא נאנחת, דמיינתי לעצמי מהו הסיפור שהיא מספרת לעצמה שבסופו באה האנחה. מדי פעם היא היתה פולטת כאילו בלי כל סיבה: "אבל אסור להגיד מילה!" אמירה שנשמעה כמין שבועה חושקת-שפתיים של כת שנאבקת עם עצמה שלא לגלות סודות.

ביאליק, איש אודסה, הגאון, "הבעל-בית" המעמיק, היה זר מתבונן ואוהב ומוכיח של החלוציות הציונית. ביאליק ראה לפניו ערבוביה רוחנית מלאה כוחות נעורים, המחויבת לעבודה ולבנייה בעוצמה כמו זו שרק הלכה יכולה לחייב. בהבנתו הרגישה למהלכיה של התרבות היהודית ולקשיי התחדשותה היה בכוחו לסמן כבר אז, בתקופת ההתהוות, את בעיות העומק העומדות לפתחה

היום, ממרחק השנים, אני מבין שיש בעולם לשון של אנחות. האנחה הקולנית במיוחד, היוצאת מעומק הלב ובספונטניות בלתי נכבשת, באה תמיד בסופה של איזו פיסת חיים שמישהו חוזר ומספר לעצמו. חשתי שסבתא מביעה בקולות הללו איזה נהי כבוש על כאבים, אכזבות, געגועים ועצבונות שידעה בחייה. הייתי סקרן מאוד לסיפוריה אלה שלא סופרו, וניסיתי להשלים אותם על בסיס מה שידעתי עליה. מעולם לא ראיתיה בוכה, אבל כשהיתה מספרת כמה מילים על אמה שהפליאה לשיר לה כשהיתה ילדה, היו עיניה לחות ומאושרות. רמזים לאותה הבכייה הכבושה היו בשירים. פתאום היא היתה שרה. בקול חלש ויפה היא היתה מבמבמת עם מילים וללא מילים, בעברית וביידיש. היא היתה מלווה את שירתה בדפיקות קצובות, שהקישה ברצפה במקל ההליכה שבידה תמיד. ברגעים אלה היא נראתה כילדה, ונדמה היה שמכאובי חייה מפנים מקומם לכמה רגעים של נחת רוח. אחד השירים שסבתא חזרה ושרה היה שירו של ביאליק "שִׁיר הָעֲבוֹדָה וְהַמְּלָאכָה":

  • מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב?
  • מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רָב?
  • וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב?
  • לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? –
  • לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
  • מִי יִתֶּן לָנוּ כְּסוּת בַּקֹּר?
  • וּמִי בַּחֹשֶךְ יִתֵּן אוֹר?
  • מִי יַעַל מַיִם מִן הַבּוֹר?
  • לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? –
  • לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
  • וּמִי נָטַע עֵצִים בַּגָּן,
  • לִפְרִי וּלְצֵל, כָּל-מִין וָזָן,
  • וּבַשָּׂדוֹת זָרַע דָּגָן?
  • לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? –
  • לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
  • מִי הֵכִין לָנוּ פִּנַּת גָּג,
  • גָּדֵר לַגָּן, לַכֶּרֶם סְיָג,
  • וּמִי טָרַח וּמִי דָאַג
  • לִכְבוֹד שַׁבָּת, לִכְבוֹד הֶחָג?
  • לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? –
  • לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!
  • עַל-כֵּן נַעֲבֹד, עַל-כֵּן נַעֲמֹל
  • תָּמִיד בְּכָל-יְמֵי הַחֹל.
  • כָּבֵד הָעֹל, נָעִים הָעֹּל!
  • וּבְעֵת הַפְּנָי נָשִׁיר בְּקוֹל
  • שִׁירֵי תּוֹדָה, שִׁירֵי-בְּרָכָה
  • לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה!

ביאליק:אתם יודעים רבותי כי גידול תפוח הזהב הוא דבר חשוב מאוד, אבל לא זה מה שמוציא מוניטין בכל העולם וקובע את מקומה של הארץ בתוך התרבות העולמית. רק מה שהעם מפריש מתוך חיי שעה לתוך חיי עולם שלו – ההפרשה העליונה הזו היא חלקו לעולם הבא והיא חלקו לעולם התרבות לנצח

ביאליק כתב את השיר כמחווה לצעירי הנוער העובד בתל-אביב בעצם ימי המשבר הכלכלי של 1927, והוא היה עבור סבתי ושותפיה החלוצים בוני היישוב מעין המנון אישי למפעל חייהם. השיר מזכיר משהו מהברכות שבסידור התפילה, אבל מסיט את התודה הרגילה לבורא עולם אל העבודה והמלאכה ובכך מבטא את הקדושה שייחסו הפועלים בני התקופה לעבודה. אני ובני דורי, נכדי החלוצים, עדיין גדלנו בתחושה שהעבודה והמלאכה הן קודש קודשים. קשה לתאר את מסירות הנפש, את הדבקות ואת המחויבות לעבודה שינקנו בטבעיות בילדותנו מהורינו וסבותינו.

ההלכה והעבודה

נפשו של ביאליק יצאה אל הפועלים החלוצים. הוא העריך והעריץ אותם וראה במעשיהם את המומנט המכריע ביותר של היהודים בזמנו. יש לראייתו זו ביטויים שונים לאורך כל שנות בגרותו. כבר בתרנ"ד (1893-4, בתקופת העלייה הראשונה כשהיה בן עשרים) הוא כתב כמה שירים שיש בהם ביטויי אהבה והערצה לאחיו חלוצי היישוב בארץ ישראל: "למתנדבים בעם" (הידוע כ"תחזקנה"), "איגרת קטנה", "בשדה"; ושנתיים אחר כך, בעקבות פרסום "מדינת היהודים" של הרצל, הוא כתב את "מתי מדבר אחרונים". שירים אלה, יחד עם שירי התוכחה והזעם שבאו אחריהם, עשו רושם עז על צעירים יהודים בני התקופה וחיזקו אותם לעלות ולהתמסר בכל מאודם לארץ הנבנית.

באלול תרפ"א (1921), במהלך מסעו להשתקע בארץ ישראל לאחר עזיבתו את אודסה, הוזמן ביאליק לנאום במושב נעילת הקונגרס הציוני השנים-עשר בקרלסבד. זה היה הקונגרס הציוני הראשון שאחרי הצהרת בלפור. הציבור היהודי בארץ והציבור הציוני בעולם היו נתונים במבוכה גדולה. התגלה אי-ביטחון בכוונות בריטניה בקשר למפעל הציוני. פרעות הערבים, שבהם נהרגו יהודים בארץ ישראל ובהם גם יוסף חיים ברנר, חודשים מעטים לפני הקונגרס, עוררו תחושה קשה ביותר. בנאומו פנה ביאליק לאנשי הימין ואמר:

  • התדעו כי המעשה היותר גדול בעולמנו נעשה על ידי הצעירים משמאל? הם הולכים בכוח ליצור לנו חיים חדשים, בעוז ובבריאות. הננו עדים לחיזיון היסטורי גדול: בניהם ובני בניהם של חנוונים ותגרים וספסרים ומלמדים ובטלנים, נוהרים, מתוך סכנת נפשות ממש, בידיים פשוטות ובעיניים צמאות, לארץ חזונם. הם מתגוללים בדרכים, רעבים ויחפים, מקצתם מומתים גם בידי רוצחים, הם עולים ונמשכים לאותה ארץ רחוקה לעבוד בה עבודת פרך במשך ימים רבים, חודשים ושנים, למען היותנו יסוד עובד ופועל בעולם!
  • הגידו לי, איפה נשנה חיזיון כזה? יש כי תעבור רוח מהפכה בארץ ותסחף זרם צעירים אחריה, אבל זרם רוחני אמיץ כזה לשם יצירת מהפכת עם, להפכו מעם רועה רוח לעם עובד פרך, כמדומה, שזאת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה. אם יש תקווה, שינצחו בעולם רעיונות חדשים – הם יציצו לראשונה מן המקום ההוא ומתוך לבב הצעירים האלה. הם יגשימו בחיים את החלום הגדול של האנושיות, לא בכוח האגרוף, ולא בחיל, אלא מתוך המעשה והעבודה. לא תהיה להם העבודה למעשה גנדרנות, לפוזה, לדבר שעשועים, אלא ליסוד חייהם כמו שהתייחסו האורתודוקסים לתרי"ג מצוות. אותה דת העבודה שהטיפו לה ברנר וגורדון, יסודות עמוקים בחיי עמנו יבנו. לא דת של עבודה, אלא עבודה, עבודת דת ממשית. אפשר, שהעבודה תקבל עוד אצלנו צורה דתית, ואולי יהיה לנו במשך ההיסטוריה שלנו עוד "שולחן ערוך" לעבודה ולמטרתה, אשר יורה יורה וידון ידון בהלכות עבודה לכל פרטיה, איך ומתי צריך יהודי לעבוד את עבודתו, איך עליו להתאמץ ולהינות מיגיע כפיו וכו'.

ובהמשך דבריו הוא פנה אל אנשי השמאל, אל הפועלים עצמם. ביאליק, את אשר יאהב יוכיח – ואכן, הוא אהב והוכיח:

  • ואתם, אנשי השמאל, אל תבוזו לאַמוּנים על האמונה והמסורת. אל תזלזלו ואל תקלו ראשיכם בהם. אולי הם הביאוכם עד הלום, הם שמרו עלינו ועל תורתנו, היא תורת הזכות ההיסטורית שיש לנו על ארצנו, היא השטר היחידי הדורש פרעונו לנו. אלמלא הם, מי יודע אם הייתם בוחרים בארץ ישראל דווקא. אם דווקא בה הייתם מבקשים את תיקון נשמתכם ונשמת העם. שימו לב אל רכוש המורשה אשר לנו בזכותם.

ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת הפועלים שהיה ציר בקונגרס בקרלסבד, התרגש מדבריו של ביאליק. במכתב לאשתו הוא סיפר לה:

  • מי אמר את דבר הפועלים האמיתי, הנכון, אם כי פשוט לגמרי? לא אחד מאיתנו, כי אם הוא – ביאליק. הוא מילא ברגע אחד את אותה חובה אשר ברנר היה ממלא אותה בארץ כל הימים.
  • כאילו הרגיש ברגע זה את חובו. את החוב אשר בעליו ומקיימו איננו. הוא לא הביע חדשות, כי אם הוא אמר את אשר אנו צריכים לומר ואיננו יודעים כיצד לאמור. לא כנער, לא כאיש ה"כת", לא כבן מפלגה ומעמד. כי אם כעַם. כמו שצריך היה לאמור האיש המגשים בדמותו את העַם עצמו.

נראה שברל כצנלסון נצר את ההתרגשות מדברי ביאליק אלה עוד שנים רבות, והוא הזכירם שוב בהספדו לביאליק בכ"ד בתמוז תרצ"ד. בדבריו הוא הסביר בדרכו מהי אותה הפרספקטיבה של ביאליק, שהחלוצים השקועים בעולם העשייה לא הצליחו לראות:

  • הוא חי את ההווה, על סתירותיו ושבריו, אך הוא ראה את ההווה ואת דרכיו ואת מומיו מתוך הפרספקטיבה של חיי דורות. אנחנו העושים במלאכת יום-יום, העושים באמונה, מבלי לראות את קשרי הדברים, את שרשיהם ואת שלוחותיהם, נמשלנו לילדים-ציירים, הם קולטים את דמות העצמים ואת צבעיהם, אך טרם עמדו על סוד הפרספקטיבה. סוד זה נפתח לפני ביאליק, הוא חי את הפרספקטיבה, הוא שאף את אווירה.
  • נזכר אני ברגע זה בהופעה פומבית אחת, כששמעתי לראשונה את ביאליק מדבר על העבודה העברית ועל המפעל החלוצי. […] והנה עלה ביאליק בקונגרס בקרלסבד, בשעת נעילה, לדבר. הוא אך זה בא מרוסיה. לא ראה עדיין מאומה מהנעשה בארץ, לא הכיר כמעט את אנשינו. והוא נשא את דברו. ודברו היה על הפועל בארץ. איני זוכר את פרטי הדברים. איני יודע אם נרשמו הדברים. את זאת זוכר אני: בפיו קיבל דברנו את הוראתו הנכונה. מפיו דיברה ההיסטוריה. איני זוכר מעמד דומה לזה בשום קונגרס ציוני.
  • ורק הוא יכול ככה לדבר, מפני שהוא נושא בקרבו את שלשלת דורותינו.

סמינר בנהלל

ביאליק: הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת, עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם?

ביאליק חי בתל-אביב מאז עלייתו לארץ ועד מותו – בין השנים 1924 ו-1934 – והיה מעורב בשנותיו אלה בכל תנועותיה וחידושיה של הרוח היהודית בארץ ובעולם. הוא נתן מקום חשוב מאוד להדרכה של יחידים וקבוצות, פועלי קיבוצים ומושבים וציבור הבונים את חייהם בעיר, בצעדים ראשונים של עיצוב החיים התרבותיים, החגים והשבת.

ביקורו האחרון בנהלל התקיים בתמוז תרצ"ב (קיץ 1932, כשנתיים לפני מותו). ביאליק הוזמן להרצות במסגרת סמינר שליחים של מפא"י לפני מי שעמדו לצאת לשליחות בקהילות היהודיות באירופה. הוא ציפה לפגוש קבוצה קטנה והכין את דבריו במיוחד למעמד זה. מדברי הקדמתו להרצאה ניתן להבין שבא קהל גדול מכל קצוות העמק. למרות שנדמה לו שלא מתאים לומר את אותם הדברים שתכנן, הוא הרצה הרצאה ארוכה ומפורטת שהתמקדה במפעל ה"כינוס" ובחשיבותו. מכל ההרצאות שפורסמו ב"דברים שבעל-פה" (אסופת ההרצאות והנאומים של ביאליק בארץ ובעולם בשנים 1933-1910) זוהי ההרצאה הארוכה והמפורטת ואולי החשובה ביותר. דברי ביאליק במעמד זה שופכים אור על שאלות תרבותיות ורוחניות רבות שהעסיקו אותו: חידוש הלשון העברית, מפעל ה"כינוס" ותפקידו, מפעלי "כינוס" קודמים מאסופת ספרי המקרא דרך המשנה ועד ימינו, מסורת וחידוש, התחדשות מושג ה"הלכה" ועוד.

בהפסקה בין שני חלקי ההרצאה נשאל ביאליק שאלות שהסעירו אותו. אחד החלוצים שאל מי יעבוד ויממש את המעשה החלוצי של ההתיישבות אם כולנו נתבעים לתת מכוחנו לאיסוף ולכינוס נכסי הרוח של עם ישראל במולדת הנבנית. מישהו אחר שאל על ביקורתו הנוקבת של יוסף חיים ברנר למאמרו של ביאליק "הלכה ואגדה" ובעיקר על תפישת ההלכה של ביאליק. ונשמעו כפי הנראה שאלות על ישן וחדש שעולה מהם כאילו ביאליק הוא שמרן המבקש לחזור אל אורח החיים היהודי של פעם. בתשובותיו התייחס ביאליק גם לעולמם של החלוצים, שעל פי רוב יחסם למסורת היה מרדני ולעתים גם שלילי מעיקרו. וברגעי הכעס הוא אמר:

  • אתם יודעים רבותי כי גידול תפוח הזהב הוא דבר חשוב מאוד, אבל לא זה מה שמוציא מוניטין בכל העולם וקובע את מקומה של הארץ בתוך התרבות העולמית. רק מה שהעם מפריש מתוך חיי שעה לתוך חיי עולם שלו – ההפרשה העליונה הזו היא חלקו לעולם הבא והיא חלקו לעולם התרבות לנצח. החיים העליונים זאת היא יצירה עליונה שניצלה בשטף הזמנים מן הכיליון, היא חלקו לעולם הבא והיא חלקו בתרבות העולמית.
  • […]
  • תפוח הזהב יש לו גבול לזמנו, הוא מרקיב אחר כמה שבועות, אבל העבודות הללו [כינוס נכסי הרוח היהודיים] לא מרקיבות.

ביאליק הצליף במה שקדוש לפועלים, ביצירת עבודתם החקלאית. (מעניין מדוע בחר להשתמש ב"גידול תפוחי זהב" כייצוג של כלל היצירה של הפועלים). על הישן והחדש הוא אמר:

  • מאשימים את היהודים שהם לא למדו ב"חדר" תנ"ך. למדו חומש וזכרו פסוק בישעיהו מתוך בבא קמא. רבותי, אני חושב את זה לאחד הפלאים, לחיזיון טוב מאוד, שהבניין הענקי הזה בלע לתוכו את הבניין הקודם. כך צריך להיות, מפני שכל דור ודור הולך ומשקיע את הבניינים הקודמים בתוך בנייניו הוא. והנה גם זה סימן של חידוש ערכים. הם באו אל התנ"ך מתוך הרגשת עצמם, מתוך יחסם הם ולא מתוך יחס הראשונים. הם כבר קלטו את התנ"ך בצורה אחרת. ההערכה שלהם, הטעם שהרגישו בספר זה היה הטעם של זמנם ולא הטעם של הזמנים הקודמים. הם הפכו את התנ"ך לחומר חדש, אם תרצו לומר, זו הערכה חדשה או שינוי בניין המחדש את הקניין הישן של הכינוס הראשון. הם, כמובן, ציירו לעצמם את דוד המלך בדמותם הם, בצורת חייהם הם. […] הם היו אנשים חופשיים. לא נשתעבדו לדורות הקודמים. […] והם יפה עשו שעיבדו ועיכלו והכניסו את כל התנ"ך בבניין. ואני מבטיח לכם, שהיהודים שזכרו את הפסוק התנ"כי מתוך בבא קמא, הרגישו את התנ"ך והוא זרם בדמם יותר ממנו, שאנו זוכרים את מקומו של כל פסוק, מפני שהם עיכלו את התנ"ך מתוך התלמוד. בתוך התלמוד מובלע התנ"ך אולי 50 פעמים. לא תמצאו פסוק שלא הובא בתלמוד לכל הפחות 20 פעמים. אם כן, אני אומר, זה אקט נפלא שמראה איך עם צריך לנהוג בכיבושו הקודם. לא להשתעבד, כמו שעשו הקראים, לכיבוש שלהם, אלא לעבד אותו, להוציא מתוכו עסיס חדש, לחלוחית חדשה לשם צמיחה חדשה, לשם בניין חדש, לשם צורה חדשה.
  • הנה כך עלינו לעשות לכל רכושנו הקודם, לא רק כינוס כמו שהוא אלא להעביר דרך ההרגשה והמחשבה של כל חיינו בזמן הזה, לפי דרישות המדע של זמננו, לפי כל המלאי שממלא אותנו, להעביר את כל הרכוש הזה לתוך חיינו, כדי להחיותו, כדי להוציא מתוכו לחלוחית חדשה לשם המשך הקיום. אין כאן כינוס של קיבוץ, כינוס שהוא מציב גבולות בין ספרות חדשה וישנה. הכוונה של הכינוס היא להסיר את המחיצות, לעשות אחדות, הישן לחדש והחדש נתחבר עם הישן בלי מחיצה. רק על ידי אחדות זו תקבל הספרות של זמננו את הסמכות, את האַבטוֹריטָה של כל האומה […]

בלי שבת אין צלם אנוש

ביאליק זיהה בתנועה החלוצית חיבור עומק גדול לחיים, התחדשות ממשית ובניית בית יהודי הגואל מהגלות. בה בעת הוא ראה כיצד היא משילה מעצמה את הקשר לנכסי הרוח של הדורות, למושגים הטעונים והמכוננים של הרוח הזו, כאילו היו מטען עודף שלא ניתן להחזיקו בזמן שהגוף והנפש מסורים עד כלות לבניית היישוב, לעבודה, לכלכלה ולחברה. בתנועה החלוצית היו אמנם חיפושי דרך רוחניים, שביקשו למלא איזה חסר שהורגש, אבל מקורות ההשראה למעשה החלוצי, והלשון שביטאה את ההשראה הזו, באו לה על פי רוב מתנועות הרוח העולמיות הרבות ומתוך רוב גווני הסוציאליזם האירופי.

ביאליק, איש אודסה, הגאון, "הבעל-בית" המעמיק, היה זר מתבונן ואוהב ומוכיח של החלוציות הציונית. ביאליק ראה לפניו ערבוביה רוחנית מלאה כוחות נעורים, המחויבת לעבודה ולבנייה בעוצמה כמו זו שרק הלכה יכולה לחייב. בהבנתו הרגישה למהלכיה של התרבות היהודית ולקשיי התחדשותה היה בכוחו לסמן כבר אז, בתקופת ההתהוות, את בעיות העומק העומדות לפתחה, והשוני העצום בטמפרמנט הרוחני שבינו לבין החלוצים אף הוליד לא אחת חוסר הבנה וכעס גדול.
באביב תרצ"ג (1933), כחצי שנה אחרי הרצאתו בנהלל, התוודע ביאליק להווי החלוצים בשבת. תוך כדי עיון ב"ניב הקבוצה", עיתונה של תנועת "חבר הקבוצות", צדה עינו מאמר קצר של יוסף ברץ מדגניה א' המתאר את הווי החלוצים העובדים בשבת:

  • איזו סתירה בולטת לעין בין חגיגת הילדים ויחס המבוגרים – ההורים – לשבת ולחג! קבלת-שבת על-ידי הילדים וכל הכרוך בזה, ולמחרת לבושים ההורים בגדי-עבודה לאסיף ולקציר, גם יוצאים לחרישה בטרקטור וגם לעידור. אכן הדוחק הוא גדול, "לא מספיקים" (ומתי מספיקים אצלנו?). והמוצא הוא: גזילת מנוחת השבת – "שבתון"! חילול שם שבתון בצורה כה לא יפה! כשמעירים על התקלה הזאת לחברי קבוצות עונים בלגלוג ובזלזול – "הלוואי וילדינו ירצו לעבוד בימי החול"… האומנם חוששים אנו ברצינות שילדינו לא ירצו לעבוד, או פליטת פה היא?…

ביאליק מיהר לכתוב למערכת "ניב הקבוצה", שישבה בקבוצת גבע, ומכאן התפתחה חליפת מכתבים שנימתם הלכה והחריפה:

  • תל-אביב, 9 אפריל 1933 [י"ג ניסן תרצ"ג]
  • […] ולא אכחד מכם, חברי, כי המאמר על שבת ושבתון לי' ברץ במחברת האחרונה גרם לי צער מרובה. האומנם עד כדי כך הגיעו הדברים אצלכם? הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה גסה ופרועה כזאת, כמו שמספר עליה מר ברץ, עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם ידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דיה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים? הטרם יבינו, כי השבת היא הסמל המזוקק והצרוף ביותר של הרעיון הסוציאלי ושוויון ערך האדם? האם לא הפועל עצמו צריך להתעורר ראשון להילחם מלחמת המוסד הנפלא והקדוש הזה, שבעיקרו לא נוצר אלא בשבילו? אין לי אלא להתפלא על סכלות האנשים ההם ועל בערותם.
  • האומנם אין תקנה להם?
  • בכבוד רב
  • ביאליק

ביאליק ראה בשבת אושיה תרבותית בולטת, "המתנה הגדולה שהביאו היהודים לעולם", נכס תרבותי מקורי שהפך לנכס כלל אנושי. השבת היא הלכה ישנה-חדשה, הבולטת מעבר לכלל מנהגי היהודים ועל קיומה בישראל הציונית חייבת להיות הסכמה רחבה. כאב לו במיוחד חוסר הרגישות של החלוצים לממדי הצדק הסוציאלי הטמונים בשבת. אלה שנותנים את נפשם לעיצוב חברה צודקת, שוויונית, מבזים את השבת, שבמהותה מעלה על נס, בהפסקת המלאכה, את שוויון ערך האדם ואת ממדי ה"קדושה" – הבאים יחד לבטל את היחס האינסטרומנטלי לאדם.

מרדכי קושניר: בצעירים האלה מת כל רגש באותה הנקודה, שבה היה קרנם ועוזם של ישראל בדורות הקודמים. ולא שיש מלחמה בדת בקרבנו, או כפירה לשם מצווה. לא מניה ולא מקצתיה. אין כפירה בעיקר. כי אין זה עיקר כלל עוד. יש אטרופיה [=התנוונות] מוחלטת ועורקים נובלים בנפש בגנזים האלה. ואולי שום דבר גם לא גנוז עוד. זהו סוד השבת המחוללת

מרדכי קושניר, חבר מערכת "ניב הקבוצה", מיהר להשיב. במכתבו עמד קושניר בעדינות ובנימוס על אי-ההבנה של ביאליק את הלך הרוח של חברי הקבוצות, וטען שזהו המצב השולט בציבור הפועלים כולו:

  • לח"נ ביאליק, שלום וברכה
  • אודה לך כי דברי מכתבך פוגעים קשה. ומשום שחסתי על כבודך ועל כבוד אותו דבר שבשמו באת לכתוב לא הראיתי את דבריך אלא ליחידים. וצריך להוציא מלבך קודם כל את הטעות שאלה הם מעשים של יחידים אי פה ואי שם. "אותם האנשים" שאתה מכנה אותם בכינויי זלזול רבים ושונים במכתבך הם הם רוב בניין ורוב מניין של ציבור הפועלים, ממיטב צעירינו. ולא מהתנשאות וזלזול בזולתנו והחזקת טובה לעצמנו אבל עובדה היא, כי בחלק הזה מרוכזת שארית האחריות בעד מעשה התקומה והתחייה הישראליים בפועל ממש והדבר נעשה לטבע-שני כמעט לבני הדור הצעיר שלנו לתת את הנפש במעשה הזה מבלי שיור; והנה בהם, באותם האנשים, ובצעירים האלה מת כל רגש באותה הנקודה, שבה היה קרנם ועוזם של ישראל בדורות הקודמים. ולא שיש מלחמה בדת בקרבנו, או כפירה לשם מצווה. לא מניה ולא מקצתיה. אין כפירה בעיקר. כי אין זה עיקר כלל עוד. יש אטרופיה [=התנוונות] מוחלטת ועורקים נובלים בנפש בגנזים האלה. ואולי שום דבר גם לא גנוז עוד. זהו סוד השבת המחוללת.
  • […] בצד להט המעשים הדוחקים ויצר הבניין המתמיד מתגלה פה איזה חרבה בנפש ותוגה כוססת לאלה הכואבים את הכאב הזה מבית. כי סיבת חילול השבתות והמועדים בתוכנו – לא עונות העבודה הבוערות בשדה בלבד הן הן הגורמות, וגם לא המאמצים הבלתי פוסקים לחלץ את המשק ממצוקותיו ולקיים אותו ולהוציא לחם מן הארץ וכלכלה לעובדיו כדי סיפוקם וברווח – כי אם אין יכולת לקיים את השבת אין מנוחה לנפש לקבל אותה. אין מעמד לנפש. מין הרגשת קרקע בל ימוט תחת הרגליים בלתי אם בשעות הפעולה, המעשה והעבודה. בכל שאר השעות, בשעות הפנאי הכל עוד נע ונד בין תהייה לתוהו. בכל השאר אין הכרת ערך מוחלט וטעם-חיים מוחלט לשום דבר. עמוק הכאב וממנו ניתן להתפרש בדברים הרבה. ואתה בא ובכינויים של זלזול למכביר אומר להעביר את ההופעה הזו מעולם חיינו? צר ביותר שאין בידך לקיים אותו פסוק של "נלינה בכפרים", ולבוא ולראות ולהאזין, אתה לנו ואנו לך, בפרשות אטומות לנו ממבועי הדורות. אולי היתה נגולה האבן הכבדה במשהו.
  • […]
  • מ' קושניר
  • גבע, י"ח ניסן תרצ"ג

במכתבו הנוגע ללב בתיאורו המדויק, התהומי, של קושניר, מובעת הזדהות עם הבעיה שהציג ביאליק, אבל הוא כתוב בטון של חסד. קושניר מגלה כאן שההתמסרות הטוטלית לעבודה על חשבון השבת מאפשרת מנוסה מרגעי מנוחה שבהם התוהו הנפשי האישי מבצבץ מאליו. אותו הנהי החלוש של סבתי שרה, שהיה מתגלה לי באנחותיה, ושהיו מבצבצים בו קולות של אין-ספור מחירים אישיים שהודחקו בכוח רב ופינו מקום בלעדי כמעט להתמודדות העמל היומיומית המפרכת – מתגלה במכתב זה כהלך רוח של ציבור שלם. נדמה לי שאת ספר "סוד הגעגועים" הזה איש עוד לא כתב. ספר ניגוני האנחות של סבתי ושל בני דורה החלוצים ראוי להיכתב או אולי להתנגן.

אכזרי וחד כסכין

מכתב זה, העשוי לעורר בקורא רגשות הבנה לעולמם הרוחני הסבוך של החלוצים, עורר בביאליק משנה כעס. נדמה לו שכל נימה של חסד אינה ראויה במקרה זה משום הסתרת הדין הקשה והחד. כעסו של ביאליק הוליכו אל מעבר לדיון הענייני, עד לשאלת כדאיותו של המפעל הציוני כולו:

  • דבריך הגיעוני, ואין בהם אפילו כדי מקצת נחמה. לחינם חסת "על כבודי ועל כבוד אותו דבר" ולא הראית את דברי אלא ליחידים. אדרבה ואדרבה, דברי לא נכתבו לשם גניזה. מן הצורך לצווח ככרוכיה יום יום על סילוק השכינה וסילוק הדעת מצעירי ישראל. ועד שאתה חס על כבודי, מוטב לכולכם לחוס על כבוד קונכם ועל כבוד ארץ-ישראל המחוללת בידכם. ואם כדבריך כן הוא, שהמעשים נעשים "לא רק על-ידי יחידים, אלא על-ידי רוב מניין ובניין של הצעירים בקבוצות", הרי אוי ואבוי לכולנו שבעתיים. ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה – הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי-זהב או תפוחי-אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
  • […] בלי שבת אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך. ואולם מחוץ לכל זה איכה לא יבינו צעירינו, כי עם ישראל ברוב מניינו ובניינו, זה שעל אדמתו אתם יושבים ובכספו אתם יושבים ובכספו אתם נתמכים, נתן את ידו לבניין הארץ על דעת כך שתישמר השבת בשלמותה, ועל דעת כך שולחתם הנה. הטוב, הנכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם? לבי אומר לי, כי לא יארכו הימים וסערה גדולה, סערת התמרמרות, תתפרץ מלב כל העם, ואת תוצאותיה מי ישורן?
  • בכבוד רב, ביאליק

ביאליק ידע להתרתח ולהיות אכזרי וחד כסכין. בכעסו הרב על חלוצים מחללי שבת הוא הזכיר שוב את מה שנראה כקוד הסודי של כעסו על הפועלים: "לא התרבות של תפוחי הזהב… היא ששמרה…" ביאליק היה מוכן לפגוע בקודשי החלוצים – העבודה ויצירתה – לטובת קדושה של נכסי הרוח היהודיים ובראשם קדושת השבת.

"ואל תתחכמו הרבה"

על אף אהבתו הגדולה לעשייה של החלוצים לא העמיק ביאליק להבין את מחירי החלוציות בתקופה הזו. משימתו התרבותית, שהיה מסור לה בכל נפשו, באה לביטוי שלא יכול היה להישמע אלא לבודדים כמו ברל כצנלסון. ולכן, למרות שצדק מאוד בטענותיו, דבריו מזומנים לדור שלנו, נכדי החלוצים, הרבה יותר מאשר לסבתי שרה ולבני דורה.

בהגותו היהודית, שעדיין לא זכתה למחקר המקיף הראוי לה, הוא תבע את השלמת מפעלם של הפועלים חלוצי ההתיישבות:

להעמיד את ארון הספרים היהודי, "מפעל הכינוס" שהוא התחיל בו ושנמשך אחריו עד ימינו, כתשתית עברית משותפת ועממית לכלל היהודים. להיזהר בעבודת ה"ישן והחדש" כך שהתחדשות תבוא תמיד אחרי שהישן נספג עמוק ובטבעיות בנקבוביות הדור. "ואל תתחכמו הרבה" – זו הצעתו לכל המחדשים שפוחדים שמה שנאמר אתמול ישעמם היום, ולאלה הדואגים שאנו חייבים להסכים ולהזדהות בכל רגע עם כל מילה. לחדש את ה"צופן הגנטי" של "הלכה" ו"אגדה", ולהיזהר שלא לעצור את מובנם ב"שולחן ערוך". להעז לחיות את החיים עכשיו ולא להיגרר בעזרת קדושתם של הספרים העתיקים לניסיון פאתטי לחיות חיים של דורות עברו. לחפש את ה"עצמיות" ולא רק את הרעיונות – כל הרעיונות אמורים לבוא לביטוי בכלי התרבות הפרטיקולריים "שלנו" בלשון העברית (במובנה הרחב). להניח "אבנים כבדות" (אבני הדורות שעברו את מסננת הזמן ושרדו) כמסד לבניית הבית הרוחני המתחדש. להקשיב לשיח הדורות וללמוד להיות חלק ממנו תוך שחיים את חיי הזמן הזה.

בעידן שלנו, הרווי כל כך פינוקי נפש וטיפולים ("תרפיות") מכל הסוגים, והמאופיין במבוכה ובצמא רוחני שיש בו מגמות לחיפוש קהילתיות, ראוי שנקשיב בעת ובעונה אחת למפעל הבנייה החלוצי, למחיריו המתחבאים מתחת לאנחותיה של סבתא שרה, ולחוכמת התרבות הגדולה של ביאליק.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 47: "למה ביאליק: לחזור לשאלות הגדולות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

שי זרחי הוא מורה לספרות עברית במדרשת אורנים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה