דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 במאי 2010 | מהדורה 56

להפסיק להכחיש את חומרת המצב

התנאי לקיומה של הריבונות היהודית הוא אחזקה יהודית בקרקע – אחזקה ממשית לדורי דורות שאינה עוברת לסוחר, לא לסוחר יהודי ולא לסוחר אחר, אחזקה המושגת אך ורק על ידי עיבוד האדמה וחיים בממש עליה. דובי הלמן, לשעבר מזכ"ל התק"ם, מנתח את הצורך לבסס מחדש את הפרדיגמה הציונית על מעשה התיישבותי רחב

הריבונות המדינית היהודית עשויה להתפוגג אם יימשך התהליך של אובדן הריבונות היהודית הטריטוריאלית – ריבונות שיסודותיה הונחו במשך חמישים השנים הראשונות לקיומה של התנועה הציונית ואשר הושגה רשמית עם הקמת מדינת ישראל. מי שריבונות זו אינה מטרה עבורו, אינו נמצא במרחב הדיון הזה. אקדים ואומר, שהכשל המשמעותי ביותר של היהודים הוא היעדר ראייה מפוכחת של כללי ותוצאות המאבק הטריטוריאלי בינם לבין הערבים. מבחינה זו, גם תרומה להגדרה נכונה של המצב היא תרומה חשובה ויעד בפני עצמו.

מה מסכן את הריבונות

הריבונות היהודית מאפשרת ליהודים לחיות על פי המסורת ההיסטורית המשותפת שלהם, ועל פי ערכי התרבות, הלשון, המיתוסים, המסורת הדתית, הסמלים המשותפים וכל מה שמעניק להם זהות עצמית. פירושה של הריבונות הזאת הוא גם היכולת למנוע ניסיונות לפגוע ביהודים כפרטים וכציבור, והיכולת להנחיל את ערכי המסורת היהודית לדורות הבאים.

היהודים התגבשו כעם ללא ריבונות על ארץ משלהם. לאחר כאלפיים שנים באה התנועה הציונית ושללה את הרעיון שיש עתיד לעם היהודי, ואולי גם ליהודים כפרטים, ללא השגת ריבונות טריטוריאלית ליהודים. מול שאיפת היהודים להגיע לעצמאות מדינית עומדת שאיפת הערבים הפלסטינים להגיע אף הם לעצמאות. היהודים והערבים מתחרים על אותה פיסת ארץ.

רוב הציבור היהודי בישראל ובעולם סבור שהבטחת הריבונות היהודית תלויה בשאלה הדמוגרפית בלבד. דהיינו: קיום רוב מוצק של יהודים בתחומי מדינת ישראל מעניק לבני הרוב הזה (תיאורטית, מוסרית, משפטית, מדינית) את הזכות ואת היכולת לקיים את זהותם היהודית הלאומית העצמאית במדינת ישראל, אפילו על חשבון שאיפותיהם הלאומיות של בני המיעוט הערב החיים במדינה. את הרוב המוצק הזה ניתן להשיג באמצעות הצטרפות של מיליוני יהודים למדינת ישראל (עלייה), או (בהיעדר תוחלת לעלייה זו) באמצעות צמצום שטחה של מדינת ישראל למתחם שבו יש ליהודים אותו רוב מוצק. אילו, לשם הבהרה, שרטטנו את המתחם הזה על המפה, היינו מוצאים ששטחה של מדינת ישראל הזאת יהיה קטן ממה שהקצתה ליהודים החלטת החלוקה של האו"ם בשנת 1947. ואילו רצינו לבסס יותר את הרוב היהודי הזה, היינו מצמצמים עוד את שטח המדינה עד שהיתה מתקבלת מעין "מדינת עיר" המשתרעת בין חיפה, תל-אביב, ירושלים ובאר שבע.

הטענה העיקרית שלי היא שריבונות לאומית עומדת על שתי רגליים – הרגל הדמוגרפית והרגל הטריטוריאלית. במילים אחרות, צריך להסתכל לא רק על המספר המוחלט של היהודים והערבים החיים בתחומי מדינת ישראל, אלא גם על פריסתם. כך נראה שחלוקת ארץ ישראל המערבית בין מדינת ישראל היהודית למדינה פלסטינית עדיין עשויה להותיר בתחומי מדינת ישראל מתחמים גדולים מאוד שבהם יהיה רוב לאוכלוסייה הערבית. זהותם של הערבים הישראלים בתחומי הקנטונים תהיה פלסטינית, וזיקתם תהיה למדינה הפלסטינית. מאחר שתמונת המצב היא תוצאה של תהליכים דינמיים, גם בקרב היהודים וגם בקרב הערבים, יתכן מאוד, ובהמשך אנסה להראות שגם סביר מאד, שהקנטונים (או כל שם אחר שיינתן לאוטונומיות אלה) הערביים האלה ילכו ויתרחבו, וכך ילך ויצטמצם המרחב היהודי, עד לאותו מתחם של "מדינת עיר" שהוזכרה קודם.

אם כן, התנאי לקיומה של הריבונות היהודית הוא אחזקה יהודית בקרקע – אחזקה ממשית לדורי דורות שאינה עוברת לסוחר, לא לסוחר יהודי ולא לסוחר אחר, אחזקה המושגת אך ורק על ידי עיבוד האדמה וחיים בממש עליה.

אם אנו דבקים בהנחה שבבסיס התפישה הציונית עומדת הקביעה שזכותו של כל אדם לחיות בתוך עמו, ושזכותו של כל עם לקיים את זהותו הלאומית ולשמור על עצמאותו וריבונותו, השאלה הניצבת לפנינו היא מה נותן תוקף לריבונותו של העם היהודי, ומה מסכן את הריבונות הזאת ומאיים עליה.

האיום על קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הוא התביעה הערבית לריבונות ערבית-פלסטינית על ארץ ישראל. הסכסוך המאיים עלינו הוא סכסוך טריטוריאלי, לא רק משום שלֵב לבם של כל הסכסוכים בין בני אדם ובין עמים הוא השאלה הטריטוריאלית, ולא רק משום שהאדם הוא יצור טריטוריאלי על פי הצו הגנטי שלו, אלא גם משום שהערבים אומרים במפורש, במעשיהם ובדבריהם, שלבו של הסכסוך היהודי-ערבי הוא טריטוריאלי. נוכח סירובם של הערבים, גם הפלסטינים וגם הישראלים, להכיר בצביונה היהודי של מדינת ישראל או אף להסכים לקיומה של מדינת ישראל בכלל, יכולים היהודים לוותר על שאיפתם או על זכותם לעצמאות ולריבונות יהודית מלאה, ולבחור במשהו שהוא פחות מזה. הערבים מצדם מציעים פתרונות פשרה כמו "מדינת כל אזרחיה" ומדינה דו-לאומית. מקצת היהודים אמנם מוכנים לקבל פשרות אלה, אבל רוב היהודים מצדדים בקיומה של מדינה יהודית ריבונית, שפירושה שליהודים במדינת ישראל יש זכויות יתר, כל כמה שזכויות אלה נובעות או מאפשרות את צביונה היהודי של המדינה.

החזון הציוני של היהודים, והחזון הלאומי של הערבים הפלסטינים, אינם מתיישבים זה עם זה. על אותה פיסת טריטוריה, על אותה פיסת ארץ, לא יוכלו להתממש בו בזמן שני החזונות אלה (אף שעם הזמן, עשרות או מאות שנים, עשויה להיווצר קרבה תרבותית גדולה יותר, שהיא המפתח לפתרונות משולבים ומוסכמים). אין סיבה להאמין שהיהודים או הערבים יוותרו מרצון ומדעת על חזונם הנפרד, ולכן זרעי הפורענות יהיו טמונים תמיד בקרקע, ויחכו לשעת הכושר לנבוט. ללא הפרדה טריטוריאלית מלאה, במובן זה שבפיסת ארץ אחת, במדינה אחת, יהיה ליהודים זכויות יתר ואילו באחרת יהיו לערבים זכויות יתר, וללא קרבה מספקת בין הלאומים או העמים הללו כך שניתן יהיה לקיים שכנות טובה בין שתי המדינות, ללא התנאים האלה לא תרד שכינת השלום על ארץ ישראל.

מניתוח זה נובעת המסקנה שהסיכוי של היהודים לממש את החזון הציוני טמון בתוצאות המאבק בתחומי מדינת ישראל. מאבק זה הנו אטי (לפעמים סמוי מהעין) וניזון ממוטיבציות גלויות או מאילוצים, והוא מתאפיין בשלב זה בהיותו בעל כיוון ברור. מאז תום מלחמת העצמאות ב-1949 רוכשים הערבים בהדרגה בעלות בפועל על שטחים בתחומי מדינת ישראל הננטשים על ידי היהודים, או נמסרים לערבים בדרכים שונות. בסופו של דבר ייקבעו גבולות הריבונות היהודית בעיקר על ידי תוצאות התהליכים ההתיישבותיים הללו. אם לא ישנו היהודים את דרך חשיבתם ואת דרך פעולתם, תיוותר להם, במקרה הטוב, מדינה יהודית שאינה אלא מדינת עיר קטנה, או מדינת ישראל שלא תהיה בעלת צביון של מדינה יהודית.

מגבלות משפטיות

בשנים האחרונות נעשו בתי המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון, לזירה שבה נבחנת שאלת הקרקע הלאומית בישראל.

בפסק דין עקרוני אשר ניתן במרס 2000 בעתירתו של עאדל קעדאן נגד פסילת מועמדותו להצטרף ליישוב הקהילתי קציר, קבע הרכב מורחב בראשות נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק כי בדחותו ערבים מלהתיישב ביישובים יהודיים, מפר מנהל מקרקעי ישראל (המופקד גם על ניהול נכסי הקרקע של קק"ל) את השוויון בין יהודים לערבים. כמו כן קבעו השופטים, כי מכוחו של עיקרון זה לא יותר מעתה לממשלת ישראל ולמנהל מקרקעי ישראל להקצות קרקע להתיישבות לסוכנות היהודית, וזאת מאותה הסיבה (בג"ץ 6698/95, עאדל קעדאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, עמ' 272-271, 285-283 בפסק הדין).

בשנת 2006 שלל בג"ץ בפסק דין עקרוני גם את זכותה של ממשלת ישראל להגדיר אזורי עדיפות לאומית (בעיקר בנגב ובגליל) לעידוד התיישבות של אוכלוסייה היהודית (בג"ץ 11163/03, ועדת המעקב העליונה נ' ראש ממשלת ישראל). בית המשפט העליון אמנם הוביל את המגמה הזאת, אבל לא נותר בה לבדו. היועץ המשפטי לממשלה שותף למגמה זו בהנחיות שנתן לממשלה. בחודש ינואר 2005 הנחה היועץ מני מזוז את מנהל מקרקעי ישראל כי לא יותר עוד לקרן הקיימת לישראל לשווק את קרקעותיה ליהודים בלבד, אף שקרקעות אלה נקנו בכספם של יהודים, ותקנותיה אוסרות במפורש למסור אותן ללא יהודים. גם פרקליטות המדינה נוהגת ברוח הנחיות אלה, ומסרבת לייצג את הסוכנות היהודית או את קק"ל בבתי המשפט בעתירות מעין אלה.

כאשר בוחנים את המציאות המשפטית שבה פועלים בתי המשפט, קל לזהות שהעוקץ טמון בדילמה של הזהות הכפולה של מדינת ישראל. במשפט קעדאן שימשה מגילת העצמאות אסמכתא מרכזית לטיעון המשפטי. בהתייחס לשאלת הקרקע והקשר שלה לזהותה היהודית של מדינת ישראל, הכלילו מנסחי המגילה את כל התקוות שליוו את התנועה הציונית מאז היוולדה, ואף לא רמז להבנת הקונפליקט העומד לפתחה של המדינה הצעירה. ההנהגה הציונית האמינה כי ניתן לבסס את הזהות היהודית של מדינת ישראל, כבית הלאומי היחידי של העם היהודי, על בסיס הרוב המוחלט של היהודים שלהם תינתן הבכורה בזכות השבות, השפה, לוח השנה, הדגל, ההמנון, הנרטיב הממלכתי וכיוצ"ב עניינים. בו בזמן, הם האמינו, יהיו כל אזרחי מדינת ישראל שווים בזכויותיהם וחובותיהם, ללא שום צורה של אפליה. לערבים יהיו זכויות שוות כפרטים, וזכויות מינוריות לקיים את זהותם הלאומית אם בכלל. בכך קבעה המגילה שזכויות הקרקע ייכללו בנורמת השוויון בין יהודים לערבים. אם צריך לתקן מצב פרדוקסלי זה, לא בתי המשפט יכולים להביא את התיקון הזה לעולם, אלא המחוקק. השינוי החוקתי המתבקש, העולה בקנה אחד עם הפילוסופיה של חוק השבות ועם הצידוק המוסרי פוליטי של התנועה הציונית, הוא להכיר בכך שאדמות מדינת ישראל הן רכושו של העם היהודי כולו, המוחזקות בנאמנות של מדינת ישראל עבור העם היהודי.

שמיטת האחיזה היהודית בגליל ובנגב

בעשורים האחרונים הולך וגובר תהליך של תפיסת קרקעות פנויות בישראל בידי ערביי ישראל, בעיקר בגליל ובנגב. תהליך זה מתעצם במהירות, וכבר היום הוא מהווה איום אסטרטגי על אחיזתה של המדינה בטריטוריה שלה ועל הריבונות המעשית שלה עליה.

המניע המיידי להשתלטות על הקרקע הוא הצורך הבסיסי בשטח לבניית מגורים ולמקורות פרנסה, אך התהליך קשור גם בשאיפות הפוליטיות המתפתחות בקרב ערביי ישראל עם התחזקות התביעה לזכות השיבה בקרב הפלסטינים והעולם הערבי. מפת "השטחים התפוסים" מתארת את השטחים המוחזקים בידי ערבים אזרחי ישראל בגליל, בנגב ובגולן בשנת 2000. שטחים אלה, 2.8 מיליון דונם, הם 13 אחוז משטחה של מדינת ישראל (כולל הגולן). מלבד היותם הרחבה זוחלת של השטחים התפוסים בידי הערבים, שטחים אלה יוצרים רצף המזכיר את מפת תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. דהיינו, רצף של ישובים ושטחים ערביים המכסה את כל הרצועה המרכזית של ארץ ישראל המערבית מגבול לבנון בצפון, דרך מרכז הגליל, בואכה שדרת ההר המרכזי (ג'נין, ירושלים, חברון) ועד בקעת באר שבע בואכה שולי הר הנגב.

להלן פירוט הדרכים שבהן נעשית תפיסת האדמות:

תפיסה זוחלת: התחלת רעייה ללא היתר – הקמת אוהל – קבלת רשות זמנית בעל-פה – שדרוג האוהל לפחון – זריעה בחלקות קטנות – שדרוג הפחון למבנה קשיח – נטיעת זיתים – הקמת שכונה.

שותפויות: הקמת שותפויות עם חקלאים יהודים – ביצוע העבודות ללא מעורבות של היהודים – נטיעה של עצי-פרי (שקדים/זיתים) על בסיס הסכם ל-25 שנה – הרדמת היהודים על ידי תשלום שנתי קבוע.

בנייה ללא היתר: קבלת היתר מוועדות מקומיות לבניית מחסנים חקלאיים – שדרוג המחסנים ללא היתר למבני מגורים (שיטה זו נפוצה בעיקר באזורים שזרוע האכיפה חלשה בהם).

רכישת קרקעות פרטיות מיהודים: במחירים גבוהים מאלה שקק"ל או מנהל מקרקעי ישראל יכולים להציע. בשנים האחרונות מגלה התנועה המוסלמית בישראל מעורבות גוברת בתחום זה.

אלימות: גנבות וגרימת נזקים כלכליים חמורים לחקלאים יהודים – התשתם בדרך זו עד שהם נוטשים שטחים – הגשת בקשה למנהל מקרקעי ישראל לחכירת השטח ש"הוזנח" על ידי היהודים.

דמי חסות: הכנסת שומרים לשטחים חקלאיים – השומרים מתיישבים בשטחים עם משפחותיהם – ניסיונות לפטר אותם גוררים התנכלות לחקלאי ואילוצו להחזיר את השומר ומשפחתו לשטח.

תפיסה חקלאית: זורעים או שותלים שטח ללא זכויות מוסדרות. במקרים שהפיקוח אינו מפנה את השטח הזה בתוך פרק זמן סביר, הטיפול עובר למסלול משפטי שנמשך שנים אחדות שבמהלכן הפולשים מחזיקים בפועל בקרקע. הפולשים נעזרים ביועצים משפטיים מקצועיים.

חזרה לשטח לאחר פינוי: שיבה לשטח שפונה בצו או לבתים שנהרסו בצו. הממסד מתקשה לבצע שוב הליכי פינוי, הן מחוסר מוטיבציה והן מחוסר תקציבי.

שלא כמו ההתפשטות הזוחלת של הגוש הערבי במרכז הגליל, בנגב נושאת הבעיה אופי שונה. הבדווים תובעים בּעלוּת על שטחים נרחבים בצפון הנגב, לאורך רצועה רחבה המשתרעת בין בקעת ערד במזרח לאזור רביבים במערב, ובין הר חברון וחבל לכיש בצפון לבין הר הנגב בדרום. זהו המשכו של סכסוך מתמשך, שתחילתו עוד בתקופת המנדט הבריטי, וגם כאן קיימות אותן רעות חולות האופייניות להזנחת הבעיה בצפון: אוזלת יד של גורמי התכנון, היעדר אכיפה ובעיקר הקפאה של הרחבת ההתיישבות היהודית.

לשם המחשת ההכחשה העצמית של רשויות המדינה (ושל רוב האזרחים היהודים) נבחן את דו"ח "ועדת ההיגוי למדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים". את הוועדה הקימו ארגונים אחדים – ובהם קק"ל, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע ועמותת אדם טבע ודין – החוששים מאובדן השטחים הפתוחים בישראל והסבתם לבנייה ופיתוח. הוועדה פועלת בשיתוף עם משרדי הממשלה הרלבנטיים – מנהל מקרקעי ישראל, מנהל התכנון במשרד הפנים ובמשרד האוצר, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד החקלאות – וחברים בה גם מומחים מאוניברסיטאות ישראליות שונות. הוועדה הכינה דו"ח מפורט ועב כרס, אשר הוגש לגורמים הרלבנטיים בשנת 2002.

המסמך אכן מתריע על הכרסום הגובר בקרקע החקלאית והפשרתה למטרות בנייה עירונית. הוא מונה את כל הנסיבות האפשריות שבהן אובדים השטחים הפתוחים בישראל, ובוחן אותן מכל זווית אפשרית. רק אי-שם באמצע, בפסקה בת שורות ספורות, קובעת הוועדה כך: "מתרחש כל הזמן תהליך התיישבות ספונטני, בעיקר של בדואים ובמקצת גם אחרים. לתהליך זה השפעה גדולה מאוד על שטחים נרחבים בכל רחבי הארץ […] התהליך מאיץ צעדי-נגד של הממסד היהודי, כגון התיישבות יחידים, הקמת מצפים והקמת יישובים קהילתיים. המפסיד הראשי בתחרות זו הנם השטחים הפתוחים".

ומיד לאחר מכן: "מדיניות השטחים הפתוחים לא תוכל להתמודד עם תופעות אלה" ("מדיניות וכלים לשמירה על שטחים פתוחים: רקע להגדרת מדיניות", אפריל 2002, עמ' 35). מדברים אלה ניכר כי הרשויות המופקדות על קרקעות המדינה ועל תכנונן מודעות לאובדן השטח ולתפיסתו בידי ערביי הארץ, אבל מצניעות אותו ומתחמקות מטיפול בו. למותר לציין כי סוגיה זו איננה מופיעה כלל בדברי הסיכום של המסמך או בתמציתו.

הדו"ח מייצג היטב את הבעייתיות המבנית שיש ביחס אל בעיית הקרקעות: התחמקות מהודאה במרכזיותה של הבעיה עד כדי הדחקה והכחשה עצמית; כפירה באופיה הלאומי ובהשפעתה לטווח הארוך; הגדרתה כעימות בין "הממסד היהודי" לבין "האזרחים הערבים"; אובדן תחושת הצדק הציונית; והימנעות מופגנת (וגם לא מופגנת) מטיפול בה וממחויבות לה.

מ"דונם ועוד דונם" ל"דונם פחות דונם"

הגיאוגרף ארנון סופר מבחין בין שתי תקופות בציונות: את התקופה משנת 1882 עד 1975 הוא מכנה תקופת ה"דונם ועוד דונם", ואילו את התקופה משנת 1975 עד 1996 הוא מכנה "דונם פחות דונם". מגמה זו, העצימה עוד לאחר 1997.

סופר מציין גורמים פנימיים וחיצוניים למהפך הזה ובהם: התקווה (או האשליה) שהתעוררה כבר בשלהי מלחמת ששת הימים, ובעוצמה רבה לאחר מלחמת יום הכיפורים, כי ניתן להשיג שלום תמורת שטחים; המועקה המצטברת של שלטון צבאי על האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון ועזה (2.5 מיליון נפש בשנת 1996); האינתיפאדה הראשונה והשנייה; הסכמי אוסלו ונספחיהם כמו הסכם המים; השתלבות ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית ויצירת בריתות פוליטיות בין מפלגות יהודיות וערביות שבמסגרתן תמכו המפלגות היהודיות בתביעות הערבים לשטחים נוספים בתמורה לתמיכת הערבים בדרישות של המפלגות היהודיות (למשל, המפלגות החרדיות). גורמים נוספים להתרחקות מה"דונם ועוד דונם" הם המשבר בחקלאות, הכישלון הנמשך בתוכניות פיזור האוכלוסייה, ההתעלמות המוחלטת כמעט של קובעי המדיניות הממשלתית מהיות המרכיב הקרקעי-טריטוריאלי מרכיב עיקרי של מכלול היחסים בין יהודים לערבים בישראל, הטענה המחקרית והפוליטית כי העולם המודרני שם קץ לחלוקת העולם למדינות לאום, או הטענה שטריטוריה אינה מעניקה עוד ביטחון בעידן הטילים והחלליות. כל אלה הביאו לזילות מושג הקרקע ולירידה בערכו של מושג ההתיישבות.

לרשימה זו ראוי להוסיף גם את המחלוקת הקשה סביב שאלת ההתיישבות היהודית בתוככי האוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון ורצועת עזה, וההעדפה הברורה של היהודים לחיי עיר.

תפקידה של ההתיישבות

עד הקמת מדינת ישראל נתפשה ההתיישבות כערובה לאחיזה בקרקע – אחיזה שהיא התנאי לריבונות יהודית ולכל מה שמשתמע ממנה. ריכוז רוב היהודים בארץ ישראל ואחיזה באדמותיה, זו היתה בקליפת אגוז האסטרטגיה הציונית, והתוכנית הציונית היתה בנויה על שני נדבכים: ריכוז דמוגרפי, בעיקר ביישובים עירוניים, ואחיזה לדורי דורות במרחבים, בעיקר באמצעות יישובים חקלאיים.

על אסטרטגיה זו מעידים דבריהם של מנהיגי התנועה הציונית. מן הדברים הללו עולה כי היתה הסכמה רחבה כי כל ויתור על מדיניות ההתיישבות, או הליכה בדרך ההפוכה, משמעה צמצום החזון הציוני לגבולות מדינת כיס עירונית. יותר מכך: ניכר מן הדברים כי היתה הבנה שהתפקיד שממלאת ההתיישבות בהגשמת החזון הציוני לא יסתיים עם הקמת מדינת ישראל.

בפועל בתוך כמה שנים לאחר הקמת המדינה נעשה האתוס ההתיישבותי לזיכרון אנכרוניסטי, וחל תהליך שחיקה של כל כלי ההתיישבות הממלכתיים, ושחיקת המוטיבציה של המתיישבים להמשיך את המעשה ההתיישבותי כשליחות יהודית לאומית; וללא התמדה במעשה זה לדורות, תאבד יכולת האחיזה של היהודים באדמות מדינתם, ובכך תאבד להם המדינה היהודית שעליה חלמו הם ואבותיהם.

הקמת המדינה הביאה להיווצרותה של האשליה, שהתוקף לאחיזה בשטחיה ניתן מכאן ואילך לא מכוח ההתיישבות היהודית עליהם בפועל, אלא מכוח היבטים משפטיים, פוליטיים או צבאיים. יותר ויותר התפשטה גם ההנחה, שאם יש משמעות לשטחים, הרי שזוהי משמעות ביטחונית בלבד. דהיינו, אחיזה בשטחים שולטים, או שטחים המקנים יתרון הגנתי על הגבולות. מאחר שהערובה לביטחון ברמה גבוהה היא השגת הסכמי שלום עם הערבים, ומאחר שהערבים דבקים בדרישות הטריטוריאליות שלהם כתנאי לשלום, וליהודים השטחים החוץ-עירוניים אינם אלא אמצעי הגנה, המוצא הלוגי הוא להשיג שלום תמורת השטחים הללו. נסתרה הבינה מלהבין שהכרסום באחיזת היהודים בשטח שיישאר לאחר הסכמי שלום בתחומי מדינת ישראל, יימשך ויתעצם משום שתלך ותתפתח ישות ערבית-ישראלית לאומית בתוככי מדינת ישראל, והערבים הישראלים ימשיכו לתבוע ואף להשיג בפועל אחיזה בשטחי מדינת ישראל על ידי התיישבותם עליהם בפועל.

משבר ההתיישבות הוותיקה

משבר ההתיישבות הוותיקה, שתרם ועדיין תורם לירידת קרנה של ההתיישבות ולהאצת התהליך של "דונם פחות דונם", החל מיד לאחר הקמת מדינת ישראל. פעלה כאן תנועת מלקחיים, שריסקה את ההתיישבות מבפנים ומבחוץ.

מי שסברו (או מוסיפים לסבור) שכל תפקידה של ההתיישבות היה לסמן את גבולות המדינה העתידית, גרסו שעם הקמת המדינה לא תהיה עוד ההתיישבות בבחינת צורך לאומי, אלא עובדה של יישובים ושל אנשים שצריכים להמשיך לגלגל את חייהם הפרטיים ותו לא. מכאן חדלה החקלאות להיות אמצעי להחזקה באדמות של היהודים, והתחילה להימדד בתרומתה לכלכלה הלאומית ולתעסוקה.

כאשר רואים בחקלאות אך ורק אמצעי לאספקת מזון לאוכלוסייה, אין ספק שהיבוא הוא פתרון חלופי סביר, והפסקת פיתוח של מקורות מים שאינם מיועדים לשתייה ולרחצה היא בבחינת הפסקת בזבוז משאב יקר. הפגיעה המתמשכת והמכוונת בחקלאות גרמה לכך שרבים חדלו לראות בעבודת האדמה ובחיים בכפר את אורח החיים שלהם, והניעה את תהליך ההברה של האדמות החקלאיות ואת הנכונות של חקלאים רבים להמיר את המסורת החקלאית שלהם ברדיפה אחרי התועלות הנדלנ"יות של אדמתם.

הייעוד הלאומי של ההתיישבות החקלאית השיתופית היה סם חיים עבור המתיישבים, והוא שדחף אותם לקיים רמה גבוהה של שותפות וערבות הדדית. רמת השותפות הגבוהה היתה תנאי ליכולת לקיים כפר מודרני הרחק ממרכזי האוכלוסייה, ובמקומות כמעט בלתי אפשריים. להבנתי, הצורות השיתופיות בישראל (כמו הקיבוץ והמושב) לא היו מתפתחות אילולא התפקיד ההתיישבותי הלאומי שלמענו הוקמו. משפג תוקפו של סם השליחות הלאומית, משום שהמדינה לא הכירה עוד בשליחות זו, איבדה ההתיישבות הוותיקה את טעם החיים שלה. מיד לאחר הקמת המדינה נקלעה גם ההתיישבות הצעירה (שהוקמה בשלהי מלחמת השחרור) לקשיים של היעדר תגבורת אנושית, ואחר כך, בדרך של סיבה ומסובב, נקלעו למבוי סתום גם תנועות הנוער של התיישבות זו, שהן המאגר האנושי העיקרי לעתודת ההתיישבות. הניסיון לתגבר את ההתיישבות באמצעות תנועת משפחות מהעיר אל הכפר החליש עוד יותר את המוסכמה הפנימית והחיצונית שההתיישבות היא יעד וצורך לאומי ממדרגה ראשונה, ולא רק מקום לשפר בו את רמת החיים.

לחדש את העשייה ההתיישבותית

מדינת ישראל יכולה לנקוט דרכים אחדות כדי שלא לוותר על זהותה היהודית. נראה כי יש סיכוי נמוך שהפעלת אמצעי פיקוח ומניעת פלישה לא חוקית של ערבים לאדמות המדינה ישיגו את המטרה הזאת. עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית לחידוש העשייה ההתיישבותית היהודית. לשם כך דרושים כלים מדיניים וחינוכיים מובהקים. בין השאר יש לפעול לשינוי המעמד החוקי של אדמות מדינת ישראל, ולקבוע בחוקה או בחוק יסוד שאדמות אלה הן אדמות שהמדינה מחזיקה בהן בנאמנות עבור העם היהודי. בנוסף יש לשנות את התכנון הפיזי הלאומי ואת תוכניות המתאר הארציות, באופן שמדינת ישראל לא תיתפש כ"מדינת עיר" אלא כמדינה שבה הערים ממלאות את תפקיד ריכוז האוכלוסייה היהודית בישראל, ואילו בשטחים הפתוחים החוץ-עירוניים הכפרים ממלאים את תפקיד אחזקת האדמות באמצעות עיבודן.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 56 של "ארץ אחרת": והארץ תימכר – תחקיר: מדוע עבר החוק להפרטת קרקע הלאום. להזמנת הגיליון לחצו כאן

דובי הלמן הוא חבר קיבוץ יטבתה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה