דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

יעקב דקל. צילום: מוטי רוזינסקי

להסתכל למציאות בעיניים

יעקב דקל, תושב המיצפה הגלילי אבטליון, כותב עדות אישית על החיים בגליל התחתון בחודשים האחרונים. את דבריו הוא חותם בהרהורים נוקבים על החברה הערבית והיהודית

אני יהודי ישראלי בן 55 שנה. לפני כשנתיים זוגתי, אני ושני ילדינו, בן חמש ובת שנתיים, עקרנו מירושלים לגליל. אנו גרים עכשיו במיצפה אבטליון, השוכן בשיפולי רכס יודפת-הררית, בלב הגליל התחתון. לאחר שנים בחרנו לעזב את יופיה ומכאוביה של ירושלים מתוך כמיהה לחיים שקטים בחיק הטבע.

עד שעקרנו לגליל היו לי ידידים פלסטינים אחדים, אך היחסים התנהלו מתוך מרחק מסוים, שיחות וחילופי דעות לעתים, ללא כל עשייה משותפת. מאז שבאנו לאבטליון הפך המגע עם ערביי ישראל למגע יומיומי ומעשי. נרקמו בינינו יחסי ידידות והחל שיתוף פעולה בעשייה. את בננו בן החמש צירפנו לגן-ילדים יהודי-ערבי במיצפה הררית (40 אחוז מילדי הגן הם מן הכפר עראבה). נוצרו יחסי קירבה והחלה פעילות ענפה סביב הגן ובתחומים אחרים. עקבתי בחדוות לב ובהתרגשות אחר היחסים הטבעיים והחופשיים שנרקמו בין ילדי הגן והידידות והכבוד ההדדי שהתפתחו בין המבוגרים. קיימנו בביתי, במשך שנה תמימה, מפגש שבועי קבוע שיוחד ללימוד משותף בנושא "ידיעת עצמו של האדם". נפגשנו פעמים רבות מספור עם אנשי עראבה וסכנין בענייני עבודה ובשעת קניות. החיים הללו והמגע הפשוט והיומיומי עם ערביי ישראל המסו בי, בהדרגה, התניות ורתיעות קדומות. מכוח ההיכרות האישית והבלתי אמצעית נעשיתי אופטימי מאי-פעם באשר לאפשרות של דו-קיום ערכי בין יהודים וערבים בישראל.

באחד באוקטובר, ביום החג השני של ראש-השנה, ירדתי עם משפחתי לביקור ידידים בעראבה. לקראת הצהריים הבחנו לפתע בתמרות עשן שחור מכיוון הכניסה הראשית לכפר. איש לא נראה ברחוב, והחנויות היו מוגפות כולן. לא ידענו במה מדובר, אך מיהרנו לאסוף את הילדים וחמקנו הביתה לאבטליון מבעד ליציאה הדרומית של הכפר, שעדיין היתה פתוחה. השארתי את משפחתי בבית והלכתי רגלית אל קצה הרחוב שבו אנו גרים, מקום שניתן לצפות ממנו על הכפר עראבה ועל צומת מסלחית, שדרכו עברנו זה עתה. הצומת היה מכוסה בעשן צמיגים שחור וסמיך. עמדתי על ההר וצפיתי במתרחש ממרחק של כמאתיים מטר בקו אווירי. הכביש העולה מערבה מן הצומת היה חסום באבנים גדולות שדורדרו מן השוליים הגבוהים. במרכז הצומת, מבוצרים מאחורי שני ג'יפים, ניצבו ארבעה שוטרים. ממול, במטעי הזיתים שלצד הכביש, ראיתי עשרות דמויות, ואולי אף מאה, מסתערות בריצה שפופה לעבר השוטרים. פני המסתערים היו מכוסות בפיסות בד לבנות והם יידו אבנים לעבר השוטרים. כאשר התקרבו ועמדו במרחק של כמה עשרות מטרים מהשוטרים, נראו "פופים" לבנים בין עצי הזיתים, אך הגז המדמיע לא בלם את ההסתערות. הדמויות המשיכו במרוצתן לעבר רכב המשטרה, ואז שמעתי צרורות ירי מנשק אוטומטי.

יהודי או ערבי

שלושת היישובים הררית, יחד ואבטליון, הנמצאים על רכס יודפת-הררית, ממזרח לצומת מסלחית, מונים יחדיו כ-500 תושבים. אין כל דרך לבוא או לצאת מהם אלא מצומת מסלחית. הכפר עראבה, המונה 17 אלף תושבים, נושק בפאתו הדרומית לצומת מסלחית אף הוא. מאז אותו היום הפך הצומת למוקד טרור. אני מכיר לפחות ארבעה מקרים נפרדים שבהם הותקפו מכוניות מן היישוב שלנו ומיישוב שכן. הם אולצו לעצור במחסום האבנים, ולאחר בירור קצר בשאלת הזהות, "יהודי או ערבי", נשלפו מתוך מכוניותיהם והוכו. באחד המקרים (בכפר מנדה) המכונית הוצתה ונשרפה כליל, במקרים האחרים הושחתו המכוניות באבנים. באחד האירועים הללו היו ברכב אב ובתו בת השבע, שצפתה במחזה מן המושב האחורי.

שגרת חיי ביישוב מחייבת אותי לחצות את הצומת עם שני ילדי לפחות פעמיים ביום. בכל התקרבות לצומת, גם היום, אנו חשים עדיין מתח, אי-ודאות וחרדה. מרגע שאנו מבחינים במחסום, כבר מאוחר להימנע ממנו, מאחר שהמארב מורכב משתי קבוצות, אחת גלויה, ליד המחסום, והאחרת סמויה, הרחק ממנו. קבוצה אחרונה זו גולשת לכביש לאחר שחלפת על פניה, ואתה לכוד בינה לבין המחסום. גם אם אתה חמוש אין בכך הגנה מן הדאגה העיקרית, והיא הפגיעה בילדים, גופנית ונפשית. בשום נקודת זמן עד לרגע שבו נסגר הטווח בינך ובין הפורעים אינך יכול לדעת אם חייך בסכנה או שכל זה עתיד להסתיים בחבלה במכונית בלבד. הדינמיקה היא של אספסוף משולהב, משולח רסן לחלוטין.

כל המחשבות והספקות הללו מתרוצצים בקרבי יום-יום כשאני קרב לצומת שעל כביש יודפת-הררית, בלב הגליל התחתון, בתחומי מדינת ישראל הריבונית, בלב לבו של הקונסנזוס. ואני מביט לאחור על חיי. חמישים שנה אני בארץ, הורי הגיעו לכאן כפליטים מיד לאחר מלחמת השחרור. הם נאלצו לעזוב בחיפזון את לוב מחמת פרעות קשות ומעשי רצח שנעשו ביהודי טריפולי, השאירו את רכושם ועקרו לאיטליה, וממנה עלו בתוך שנה לישראל. בביתנו מיעטו מאוד לדבר באירועים ההם, ניסו למחוק אותם מן התודעה. הורי שיקמו את עצמם, ועד שלא בגרתי מעולם לא שמעתי דבר על השנים ההן.

גדלתי בארץ, זו מולדתי האחת. זהו ביתי. כדרך מרבית בני דורי השתתפתי בשלוש מלחמות ונטלתי חלק, כמיטב יכולתי, במאבק לשלום. האמנתי שבנינו מדינה ריבונית ואיתנה – בית לעם היהודי. והנה דווקא כאן, מכל המקומות שבעולם החופשי, מתגשמת בפני האפשרות הקשה הזו, שבה מישהו עוצר את רכבי, מברר את זהותי ופוגע בי אך ורק בגלל שאני יהודי. מלותי דלות מלבטא את תחושתי בעניין זה. כל אדם מישראל, ולא רק מי שטעמו את החוויה, ראוי לו שיביט נכוחה בעובדה הזו ויפנים את משמעותה, ללא כל ריכוך של מנגנוני הדחקה. זו מציאות!

לכל אורך התקופה הקפדתי לשמור על קשר טלפוני עם ידידי בעראבה. ראיתי חשיבות רבה בהמשך קיום הקשר. ערכנו פגישות אחדות, חלקן מאוד אישיות, ואחרות ב"סוכת השלום" של המועצה האזורית משגב, בחברת עשרות משתתפים. הפגישות היו מורכבות, ניכר בהן הבדל בין דוברים הנושאים תפקידים פוליטיים לבין אנשים פשוטים. לעתים נשמעו, מפי האחרונים בלבד, התבטאויות אמיצות שגילו אמפתיה עם נקודת המבט היהודית. אבל התחושה הבסיסית מן המפגשים היתה של מבוי סתום. שתי טענות עיקריות הושמעו שם: "גל האלימות לא היה מכוון כנגד האזרחים היהודים, אלא אך ורק כנגד המימסד: הממשלה והמשטרה"; "לא היו מניעים לאומניים-דתיים מאחורי ההפגנות, אלא רק מחאה כנגד קיפוח ואפליה אזרחיים".

לטענה הראשונה אשיב בפשטות כי האלימות הופנתה ישירות אל התושבים היהודים. זה היה ישיר ואישי נגדי ונגד משפחתי. היו לפעילות הזו נפגעים רבים. פעולות מחאה נגד המימסד הן לגיטימיות, ותדיר אף ראויות, אך ישנן לכך דרכים אפקטיביות וחוקיות. ובאשר לטענה השנייה: השימוש בביטוי "הפגנות" הוא מטעה ואפילו מופרך. לא היו הפגנות. היה טרור! עם זאת, עם טענות האפליה והקיפוח איני מתווכח. אכן, היו וישנם אפליה וקיפוח של אזרחי ישראל הערבים, והדבר טעון תיקון ענייני ואמיתי מצד המשטר. בד בבד דרושה הסכמת המגזר הערבי ליטול על עצמו התחייבות מקבילה לאיזון חובותיו האזרחיות באופן מלא.

האמנם הקיפוח לבדו

השאלה החשובה מכולן נשארת פתוחה: האומנם הקיפוח והאפליה לבדם הם-הם עילת גל המהומות ששטף את הגליל? או שמא קיים בעומק מניע לאומני-דתי? האם יכול מוסלמי לראות עצמו כמוסלמי שלם כאשר הוא חי על אדמת ארץ-ישראל, אכן כאזרח שווה זכויות מלא, אך תחת ריבונות יהודית?

מה שהתרחש בגליל, ובישראל בכלל, מהווה בתמצית אזהרה, איום על כל אושיות קיומנו כאן. מה חלקנו אנו בגורמים שהובילו לכך? ראוי להרים את אלומת האור ולהפנותה הרחק מעבר למעטפת האירועים האחרונה.

מזה שנים שבות ועולות בתודעתי מישנותיהם של הרדר, ג'מבטיסטה ויקו וכמובן הגל, ובמידה מסוימת – על דרך היפוך ההחלה – מישנתו של רבי נחמן קרוכמל (ב"מורה נבוכי הזמן"). אומות עולות על במת ההיסטוריה מכח עיזוז רוחני-ייחודי. הן מתגלמות בו, מבשרות ומנחילות אותו לרוח הכללית. לאחר מכן, אם אין התחדשות רוחנית, בא דקדנס; שקיעה בחומרנות נהנתנית, התפרקות מערכים וחוצפת אנוכיות עיוורת והרסנית. החמלה והחוכמה נאספות, והקריסה והאובדן לא יאחרו לבא גם הם. זו דרכה של המציאות להתנער מלפיתת אשליותיה.

ואני מתבונן בעצמנו.

אני מתבונן בבחירה המחרידה שעשינו כחברה. הבחירה ההיפר-חומרנית והכוחנית הרואה בגופני את חזות הכל.

כיצד הרשינו זילות כזו של השפה העברית, שפה מדויקת ובוראת, שפת נביאים, שהוזנתה אל הוללות המסחר והג'ינגלים?

כיצד הרשינו לבעלי הממון לשלוח אצבעות חומדות אל כל קודשי חיינו, אל נשמות ילדינו ואל לבותינו?

כיצד הרשינו לפתוח פערים סוציו-אקונומיים אדירים שכאלה בחברתנו?

כיצד הרשינו למערכות החינוך והבריאות להידרדר לשפל שבו הן נמצאות?

כיצד הרשינו לתגרנים וחרזנים – אלילי התדמית והאשליה מן הטלוויזיה והעיתונות המסחריים – לקבוע ולעצב את מעטפת נוף חיינו ואת תוכנה?

כיצד הרשינו כ-600 רציחות בשנה בכבישי הארץ?

הורינו עשו הכרעה ציונית ובאו לכאן, ואנו קיימנו אותה בפעולת המשך. תדיר אני חש כי ההכרעה הציונית האמיתית שלי נדרשת דווקא עכשיו. לא עוד כהכרעת נעורים, אלא הכרעה של תודעה בוגרת ומנוסה של אדם שעבר מכבר את תחנת הביניים. פתאום אני רואה ומבין כי לא יהיה שום תיקון שריר ותקף במציאותנו, לא מצדו הזה ולא מצדו האחר של הקו-הירוק, קודם שלא נידרש ונתחיל לנוע באמת בנתיב התיקון הפנימי של עצמנו.

לא נוכל להמשיך במערכת מקפחת. לא נוכל להמשיך לשלוט בעם אחר. לא נוכל לתבוע כבוד והכרה מבלי שניתן כבוד והכרה. נהיה מוכרחים להעתיק את האנך מן התרבות התדמיתית אל הדמויות שבמציאות. הבעיות לפתחנו הן עצומות, אני יודע, אבל כאשר נתקדם אל תוך המהלך העצמי הזה, תצטמצם הבעיה האחרת, ואולי, למרבה הפלא, יימצאו לנו כיווני פתרון שעכשיו הם סמוים. כי הא בהא תליא.

מוחמד המאוחר

הנביא מוחמד, כדרך בעלי שיעור הקומה, היה דמות מורכבת. אני בוחר להתבונן בו, לעת הזאת, לא מבעד לעדשת “הסכם חודייבה", אלא דווקא בתקופת חייו המאוחרת. לא בישיבתו על אוכף הסוס, אלא דווקא כשפסע בראש גלוי תחת הגשם באותה לאות השמורה למי שהשיגו את יעדיהם החיצוניים וראו את הפער שעוד נותר אל לב המציאות.

מוחמד הנביא, הלוחם המניח את חרבו, זה הניצב בפני לוחמיו הנאמנים קודם שהוא משחרר אותם ממלחמת הדת. וכך הוא אומר ללוחמיו:

"סיימתם את הג'יהאד הקטן, נסתיימה המלחמה בכופרים. עתה הניחו את חרבכם ושובו איש לביתו ולמשפחתו. שם מצפה לכם הג'יהאד האמיתי, שעניינו המאבק וההתגברות של כל אחד ואחד מכם בנפשו וביצרו… וזהו הג'יהאד הגדול".

ראוי לכולנו – יהודים כערבים – לעשות את המעתק הזה.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

יעקב דקל הוא ישראלי תושב הגליל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה