דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

להמשיך את שרשרת הזהב

"שני האבות לוקחים את החתן עם נרות דולקים ומכניסים אותו לחופה. אחר-כך שתי האמהות לוקחות את הכלה עם נרות. למה נרות? להזכיר מעמד הר סיני, שהיה החתונה של הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל". הרב צבי כהנא, בנו של האדמו"ר מזידיצ'וב, ואשתו לאה, סיפרו למורן פלד כיצד הם מחתנים את ילדיהם

שרה מלכה באולם הנשים

"אחרי החופה האדמו"ר הזקן מנדבורנֵה, שהכלה היא הנכדה שלו, בירך את כל הקהל, כל אחד מה שהוא זקוק", מתארת לאה כהנא (43), אשתו של הרב צבי כהנא, את אחד מרגעי השיא בחתונת בנם השני, יוסף מאיר (19). שבוע וחצי לאחר החתונה הם ישובים בחדר האורחים של דירתם, הסמוכה לכביש בר-אילן בירושלים. הרב צבי כהנא (43), בן האדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) מזידיצ'וב, יושב בראש השולחן לבוש בגלימה שחורה ומבריקה (קפוטה). אשתו תפסה גם היא מקום ליד השולחן, מול המראיין: זאת, לא לפני שהביאה סודה קרה לאורח וכוס נס קפה לבעלה. 22 שנה הם נשואים ויש להם שלוש בנות ושני בנים (לאה: "יש לי בגן-עדן עוד שישה שלא הצלחתי ללדת אותם בריאים. בעזרת השם, כשהמשיח יבוא, אני מקווה שהם יקומו לתחייה"). במהלך השיחה הם קוטעים זה את דברי זה בלהט מאופק, כמו מתחרים על הצורך להציג את תפישת העולם החרדית במלואה. אבל מעבר לכך, ניכר בהם גם עניין אמיתי וכן לספר בגילוי לב על החוויות הקשורות לחתונה של בניהם. "החתונה נערכה בחצר נדבורנה בבני-ברק", ממשיכה לאה בתיאורה, "והיה קהל עצום, בערך אלפיים איש, ואני לא ראיתי אבל חברות שלי סיפרו לי שראו אנשים עומדים וזולגות להם דמעות. ואחר-כך הם התחילו לשיר שיר מאוד יפה, שמתחרז ביידיש: 'שהאבות הקדושים יתאמצו בשבילנו בשמים, ששרשרת הזהב תימשך מעתה ועד עולם' ('די הייליגה זיידעס זולן זיך מיען/ ביים בוירא עוילם/ די גולדענע קייט זול זיך ווייטער ציען/ מעתה ועד עוילם'). אנחנו ההמשך של השרשרת, כן, אנחנו מקימים דור חדש".

"שרשרת הזהב" שלאה מדברת עליה נוכחת באופן סמוי בשיחה כולה, כמו גם נוכחותם – כפי שמציג זאת ר' צבי – של האבות הצדיקים מהדורות הקודמים בחופה, "שזו עת רצון להבעת משאלות שיתגשמו בזכותם". העבר הקדוש, המנכיח את עצמו בהווה מתוך שאיפה להתממש בעתיד, עולה שוב ושוב במהלך השיחה כאחד היעדים המרכזיים של החיים החרדיים. בתוך אותה מסגרת מחשבתית, השידוכין והחתונה, אליבא דלאה, הם תחנות מרכזיות בתהליך של יצירת "המשכיות לַתורה עד שהמשיח יבוא בסוף כל הדורות". תחושה זו אף שובה למשך שעתיים וחצי את המראיין עצמו והופכת אותו לחלק מאותה שרשרת. כל זאת, עד להתפוגגותה הצפויה, עם החזרה לעולמו החילוני המפורק יחסית.

מסכת שידוכין

חסידות זידיצ'וב, שמקורה בגליציה (אוקראינה של היום), מורכבת כיום ממנהיג חסידי (אדמו"ר) ללא מונהגים (חסידים). כל שיש לה זה בית-כנסת בשכונת מקור-ברוך בירושלים, ללא בית-מדרש, ישיבה או כולל, כמו לשאר החסידויות, דוגמת גור, ויזניץ', בעלז, נדבורנה וכו'. אפילו האדמו"ר מספינקא, אחיו של האדמו"ר מזידיצ'וב ויורש השם ספינקא מאביהם, מקיים בירושלים מוסדות חסידיים כבית-מדרש וישיבה. למרות זאת, לרבי מזידיצ'וב יש עדיין מעמד של אדמו"ר בכל הנוגע לקשרי נישואים. בנו, המיועד לתפוס את מקומו ביום מן הימים, הרב צבי כהנא, השתדך לבתו של האדמו"ר מטשאקעווע (צ'אקווה), רבי נפתלי הלברשטאם, המכהן כיושב-ראש ועד הכשרות של העדה החרדית. נכדו, בנם של ר' צבי ולאה, יוסף מאיר, זכה להשתדך לשרה מלכה (19), נכדתו של האדמו"ר מנדבורנה ונינתו של האדמו"ר מנארול.

השידוך של יוסף מאיר, ששמו כשם האדמו"ר הראשון מספינקא, בן המאה ה-19, מחבר הספר "אמרי יוסף", החל כחצי שנה לאחר חתונתו של הבן הבכור, יעקב שלמה. "היו לי במחברת בשביל יוסף מאיר קרוב ל-300 שמות", מתארת אמו את תחילתו של התהליך, "הצעות לאו דווקא דרך שדכן, אלא גם של שכנים, קרובים, ידידים. חלקם שמות שאנשים הציעו ואני רושמת לעצמי אותם, כך שאם יבוא מישהו מחר ויגיד, 'אני הצעתי – תני לי כסף', אדע אם זה נכון לפי הרשימה".

ר' צבי: "כל שדכן מקצועי שמשיג שידוך מקבל מכל צד אלף דולר. הרבה רוצים להיות שדכנים, כי הם חושבים אולי לעשות מזה קצת פרנסה. אבל זה רק חלק מהעניין: מי שמשדך רוצה לשמח אנשים, לקרב אותם, רוצה לבנות פה משהו יצירתי. חוץ מזה, יש פה עניין של מצווה וכתוב בספרים שזה עוזר בתיקון הנפש של המשדך".

מהו שידוך מתאים בעיניכם?

לאה: "צריך שהמשפחה תתאים מבחינת הערכים, מבחינה מנטלית, מבחינה כלכלית ומבחינת המעמד החברתי. אבל עיקר-העיקרים: מבררים מי היא הכלה וזה תהליך די מתיש, למצוא חברים או חברות שיוכלו לתת עליה אינפורמציה. על כלתי הנוכחית לא רציתי להתעניין כי היה נראה לי לא מתאים. הרב (בעלי) אמר לי, 'תתענייני', ואני אמרתי, 'לא מתעניינת!', והוא אמר, 'תתענייני' ואני אמרתי, 'לא מתעניינת! לא רוצה!', ועד שיום אחד הוא כבר כל-כך אמר, 'תתענייני תתענייני'. אז אמרתי, אני אתחיל להתעניין, אמצא משהו שלא מוצא חן בעיניי ואנפח את זה ואגיד לרב שהתעניינתי וזה לא מתאים לנו. אבל התעניינתי ומה ששמעתי עורר בי תיאבון".

מה קורה אם הורי החתן והורי הכלה לא מסתדרים ביניהם?

לאה: "השם ישמור".

אמות-המידה שבהן מעריכה משפחה חסידית חתן או לכלה פוטנציאליים נבדלות מאוד מאלה של משפחה מהזרם הליטאי (המתנגדים). בניגוד לחברה הליטאית, החסידים מדגישים במיוחד את עבודת השם. הם מקפידים בתפילות, בטבילות, ובקשרים חברתיים בתוך קהילתם. הליטאים שמים את הדגש על לימוד ובקיאות. האידיאל הליטאי הוא להיות בן-תורה ואילו האידיאל החסידי הוא להיות יהודי נאמן, שומר תורה ומצוות, המחנך את בני-ביתו לאור המסורת החסידית.

מידת החסידות של החתן לעתיד נוטה להשפיע גם על הליכות השידוכין שלו: בחברה הליטאית, שהיא חברה ששמה יותר דגש על אינדיבידואליות, בחור הישיבה יכול להיפגש עם בת-הזוג המיועדת לו כמה פעמים כדי לבחון את טיב הקשר ביניהם, ואילו הבחור החסידי מכפיף את עצמו כמעט לגמרי לרצונם של הוריו. "אני יודע שיש כאלה ליטאים שנפגשים ונפגשים ונפגשים, אבל לא רואים שיש אצלם פחות גירושים מאצלנו", מצדיק ר' צבי את הנוהג החסידי. "זה לא אומר שברגע שאתה הולך ודש עוד פעם ועוד פעם, אתה כבר מכיר את כל הבן-אדם. אי-אפשר באמת לדעת בן-אדם: זה בכיסו, בכוסו ובכעסו… הם יכולים בסך-הכול לדעת את הקליק ביניהם, מה שהדליק אותם אבל לא את המהות".

לאה: "הבן הבכור שלי, יעקב שלמה, אמר: 'תחסכו ממני את הפגישה. אני בחור חסידי, אם את ואבא תאמרו כן אני לא אגיד לא. אני לא מבין בנערות וגם אם אני אראה שלדעתי האף שלה עקום מאוד, בתור בחור חסידי אני לא אספר לכם מה אני חושב'. ואני אמרתי לו שאני לא מסכימה, כי גם אם הנערה מוצאת חן בעיניי הוא חייב לראות אותה, אם היא בטעם שלו. אנחנו רצינו שתהיה יותר מפגישה אחת אבל הם פשוט התיישבו שעה, שעה וחצי והשיחה זרמה. בדרך-כלל ההורים באים להפריע להם בפגישה כי הם קצת נבוכים עדיין, אבל הם פשוט קמו ובאו החוצה ואמרו: 'חבל על הזמן. אנחנו עוד היום רוצים לשבור צלחת'. זה הווארט, מפגש האירוסין, ולשבור צלחת זה לזכר החורבן. אז שברנו באותו היום צלחת".

ר' צבי: "אחרי הווארט הם לא נפגשים עד החתונה. אצל הבן הראשון זה היה חצי שנה, ופה זה היה קצת יותר. אנחנו לא רוצים לגרות את היצר לפני הזמן. אנחנו לא רוצים לעורר את האהבה עד שתֶחפָּץ, כמו שכתוב בשיר השירים".

אפשר לומר שאתם לא מחשיבים את הרגש בין בני-הזוג?

לאה: "כשזוג שאינו שומר תורה ומצוות נפגש הרגש עובד, וכשהרגש עובד קשה שגם השכל יעבוד. הרגש הרבה פעמים מכסה על השכל ומה שקורה אצל אלו שבוחרים בני-זוג לפי הרגש, הרבה פעמים הם שוכחים גם לחשוב על הצדדים האחרים. מה שקורה אצלנו הוא שאנחנו קודם בוחנים את המצב, אם אכן זה יכול להתאים מכל הבחינות".

ר' צבי: "הרי לנו, להורים, אין פה את היצר של הרגש".

לאה: "אני זה לא הזוג. יש לי רגש של אחריות כלפי הבן שלי, אז אני עובדת עם שכל וקובעת על-פי השכל אם יש לזה סיכויי קיום, ואז אנחנו מנסים להפעיל את הרגש של בני-הזוג, דרך הפגישה".

אז זה נכון שבחברה החרדית לא מתחתנים מאהבה?

ר' צבי: "אין להתחתן בלי אהבה. זה באמת היסוד של החתן והכלה. אנחנו יודעים שחז"ל אמרו שצריך לאהוב אותה יותר מגופו, והברכה הראשונה בחופה היא: 'שמח תשמח רעים האהובים'".

לאה: "זה לא נכון לחשוב שהאהבה נוצרת מעצמה. בן-אדם יכול לשלוט על כך מי הוא רוצה לאהוב, כמו שהורים מאמצים אוהבים את הילד. האהבה היא לא אוטומטית".

תהליך השידוכין, כפי שמציגים אותו בן האדמו"ר ואשתו, מעלה שאלות. אפשר להבחין מיד בסתירה הפנימית שבדבריהם. לבן שלנו אין ניסיון עם בנות, הם אומרים, וכיוון שהיצר שלו מיועד רק לאשתו, עליו לסמוך על הוריו כמעט באופן עיוור בבחירת הכלה. יחד עם זאת, טוען האב: "אנחנו לא מחליטים בשביל הבן, אנחנו אומרים לו מה שלפי דעתנו מתאים ובוא תסתכל אתה ותחליט". אבל איזו הכרעה אינדיבידואלית יכול הבן לעשות, אם אין בידיו כל המידע ומושא ההכרעה כה זר לעולמו? מעט המידע שקיים מתווך בידי ההורים, וגם כאשר מדברים על אהבה, זהו ההפך הגמור מאהבה ספונטנית.

סתירה פנימית נוספת מתעוררת ערב החתונה, בשעת ההדרכה המינית הניתנת לחתן המיועד. ההדרכה נעשית סמוך לחתונה, כדי שיצר המין לא יתעורר לריק. "אין לנו דבר כזה, חינוך מיני", מציין ר' צבי. "יש לנו רק חינוך שלילי שאסור, ומה אסור. הסיפור המיני זה דבר מכוער לפני החתונה, אבל פתאום בחתונה החתן מבין שעל-ידי הקידושין עם האישה המותרת זה הופך לדבר קדוש".

בניסיונו של העלם הצעיר לפתור את הקונפליקט יש מורכבות רבה: איך דבר שהיה עד עתה טמא ואסור נעשה פתאום קדוש והכרחי. לאה: "הוא אמר לי: 'אני מבין שכשיהיה לי זמן אני אתעמק בספרים ואדע את העניינים הקדושים, הגדולים והנשגבים, איך ככה בונים עולמות בעזרת השם. אבל כרגע אין לי זמן ואני יודע דבר אחד, שכנראה יש פה דברים מאוד-מאוד גדולים, כי לא ייתכן שביום כל-כך גדול של מחילת עוונות, יום החופה, שאני יכול כל-כך הרבה לפעול לישועות ואני מקבל מחילת עוונות, בדיוק באותו הלילה יעמידו אותי בניסיון כל-כך קשה, אלא אם כן זה משהו מאוד גדול וגבוה'".

חתונה חסידית

האמונה, שיש בחתונה כדי לכפר על חטאים, קשורה למצוות נוספות שהזוג הצעיר צריך לקיים אותן ביום חתונתו. "יש הרבה הלכות חתונה שקשורות ליום-כיפור", אומרת לאה, "תשובה, תפילה וצדקה. בני-הזוג צמים כל היום של החתונה ואומרים את התפילות של ערב יום-כיפור, אומרים וידוי וגם מבקשים מחילת עוונות. הכלה שלנו, למשל, כשהיא הדפיסה הזמנות קטנות לחברות שלה, ביקשה בצד מחילת עוונות מכולן. את הצדקה אנחנו נותנים בסעודה לעניים, וכולם מאחלים איחולים לחתן ולכלה".

ר' צבי: "החתן גם לובש לבן בחופה, שזה עניין של כיפור. כתוב בירושלמי במאמר חז"ל, שמי שנושא אישה מוחלים לו עוונותיו. רש"י מביא את זה כבר בפרשנות שלו לחומש. כמו שיש כיפור פעם בשנה, אז יש גם עניין של כיפור כשנושאים אישה. זה ממש מציאות חדשה, כמו בן-אדם שנולד מחדש".

אחרי קבלת הפנים שנערכת בנפרד לחתן ולכלה (אצל החתן שרים החברים ניגוני דבקות) חותם החתן על הכתובה. מהכלה מורידים את כל התכשיטים. לאה: "את התכשיטים מורידים כדי לא להזכיר את חטא העגל ולהזכיר להם את יום המיתה: שכשהם ימותו, לא ייקחו איתם שום דבר". ואז מגיע החתן ומכסה את פני הכלה בהינומה העשויה מבד לבן אטום. ר' צבי: "הכיסוי של הכלה בהינומה קשור לעניין הקניין שבחופה. יש שלוש דעות היכן מתבצעת החופה: בעת כיסוי פני הכלה בהינומה, בחופה עצמה או בחדר הייחוד".

"ואז לוקחים שני האבות את החתן", מוסיפה לאה, "עם נרות דולקים ומכניסים אותו לחופה. אחר-כך שתי האמהות לוקחות את הכלה עם נרות. למה נרות? להזכיר מעמד הר סיני, שהיה החתונה של הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל. החתן צועד לקראת הכלה כמה צעדים, ואז נהוג שהוא עומד באמצע החופה והכלה מסתובבת סביבו שבע פעמים".

טקס חשוב בחצרות החסידיים הוא הברכות שנותן האדמו"ר לחסידיו לפני החופה. הוא מוציא מכיסו את הקוויטעלך, הפתקים שנתנו לו חסידים ובהם בקשות מיוחדות, מזכיר את שמם בפומבי ומברך אותם. האמונה שהאבות הצדיקים של הדורות הקודמים נוכחים בטקס מחזקת את תחושת החסידים, שיש מי ששומע את בקשותיהם ומעביר אותם אל יעדן.

מיד אחרי החופה האמהות משלבות את ידיהם של בני-הזוג, והם נכנסים לחדר הייחוד. בחדר הייחוד הם קודם-כל שוברים את הצום. לאה: "ואז הם גם מברכים זה את זה. יש נוסח שהמדריכות של הכלות מלמדות, ויש כלות שסתם מברכות מכל הלב. הכלה גם מניחה כיסוי ראש בחדר ייחוד. אחרי חדר הייחוד יש סעודה שנקראת סעודת מצווה, שמתקיימת באולמות נפרדים לנשים ולגברים. במהלך הסעודה יש ריקודים ואחרי זה מברכים ברכת המזון ושבע ברכות. אצל החסידים יש דבר נוסף, שנקרא ריקוד מצווה: מצווה טאנץ".

המצווה טאנץ

"העניין של הריקוד זה כל-כך מרומם", נוצצות עיניו של ר' צבי כשהוא מגיע לדבר על המִצווה טָאנְץ, "וזה לא עניין של התפרקות, זה מין עדינות וקדושה, אני לא יכול לתאר לך את זה. אנחנו מרגישים מין התעלות. אומרים על צדיקים, שנוהגים לטבול כל בוקר במיקווה, שהם לא הלכו לטבול בבוקר שלמחרת שימחת חתן וכלה". רחל אשתו מהנהנת בראשה ומספרת כיצד חוותה מחדש דרך המצווה טאנץ של בניה את הריקוד שלה, שרקדה לפני 22 שנה.

המצווה טאנץ הוא שאלה גדולה בעיני כל מתבונן חיצוני. מה הופך את הריקוד לפני הכלה, שמצוּוים עליו בכל הקהילות הדתיות, לכל-כך מיוחד עבור החסידים, עד שהם מתארים אותו כשיא הקדושה בחתונה?

אל החלק הזה, האחרון בחתונה החסידית, מגיעים בעיקר בני המשפחה, מפני שהוא מתרחש בדרך-כלל אחרי חצות ומפני שיש בו רכיב משפחתי מובהק. בחתונתו של יוסף מאיר, שהיתה חתונת אדמו"רים מובהקת בזכות עליונותם המספרית של חסידי האדמו"ר מנדבורנה, נשארו חסידים רבים בטריבונות לחזות בנעשה (לפי המנהג, הבחורים הלא-נשואים עוזבים את האולם). כשניתן האות מתיישבים הנשים והגברים באותו אולם, במין חי"ת שצלע אחת שלה היא גברים והצלע השנייה – נשים. יש חסידויות שבהן החתן אף מתיישב ליד הכלה בחלק של הנשים. עכשיו מחמם את האווירה הגראמר, החרזן, אשר מתמחה בשירה בחרוזים (גראמן) לכבוד אירועים חגיגיים. לאה: "בחתונה שלנו אבא שלו, האדמו"ר מזידיצ'וב, עשה את הגראמן כי הוא ידע לעשות את זה בעצמו ורצה להכניס את כל הרגש". כעת רוקדים בני המשפחה המכובדים, אבי החתן ואבי הכלה – האדמו"רים. בכל פעם שאחד מבני המשפחה אמור לעלות ולרקוד, שר לו הגראמן בחרוזים את שבחו ואת מעלותיו. בשלב זה או אחר מתקבצים כמה מכובדים יחד ואז הריקוד נעשה יותר סוער. כשמישהו רוקד לבדו עם הכלה, הוא נע בעדינות-מה.

"זה למשל סבא של החתן, אבא שלי, האדמו"ר מטשאקעווע, רוקד עם הכלה", מסבירה לאה את סרט הווידיאו שאנחנו רואים. "הוא רוקד לפניה כששניהם אוחזים כל אחד בקצה אחר של הגארטל (חגורת חוטים לבנה וארוכה, שהחסידים קושרים אותה סביב הגלימה שלהם). ואז הוא לוקח את החתן ועוד אנשים, היא יושבת והם רוקדים לפניה. אבא שלה רוקד איתה כשהוא מחזיק בידיה, וגם החתן מחזיק בידיה. וזה החתן וכלה רוקדים ואוחזים הידיים".

ואכן, בסרט נראים החתן והכלה, עומדים במרכז האולם לצלילי שירת "אשת חיל" בוכייה של הגראמר, ואוחזים ידיים. הוא כבר חבוש שטריימל (כובע פרווה) מפואר המסמל את הצטרפותו לעולמם של הגברים הנשואים, והיא בכיסוי ראש לבן המסתיר את כל שערה. ראשיהם מורכנים, עיניהם עצומות, והם מתנועעים ימינה ושמאלה בעדינות ובאטיות. אין כל קשר עין ביניהם, כל אחד מהם מרוכז בעולמו. "אל תחשוב שהחתן רוקד ריקוד", מסבירה לאה, "הוא תופס בכלה ועומד כמו שהוא עומד בכותל. הוא יודע שהוא צריך לרקוד, אבל הוא לא ממש רוקד. הוא מרגיש שזה הרגע האחרון לפני נעילת השערים, והוא מנסה למצות אותו עד תום".

דומה שגם כאן, כמו במקרה של האיסור על המין לפני החתונה וההיתר ה"מוזר" שלאחריה, מתקבלת חוויית הקדושה מתוך שבירה של טאבו מרכזי: באופן חד-פעמי בהווי החרדי, נשים וגברים נמצאים ביחד באותו אולם וגברים מכובדים רוקדים עם אישה כאשר גארטל מחבר ביניהם. החתן והכלה נוגעים זה בזה בפרהסיה, כפי שלא יעשו גבר ואישה נשואים כל ימי חייהם לאחר מכן. כמו היה זה תהליך הסמכה אחרון על-ידי הקהל, זוכים החתן והכלה לאינטימיות קדושה; אבל זו אינטימיות אל מול עיניהם של אנשי הקהילה הקרובה והאדמו"רים. גם בתחום האינטימי ביותר תלויה הקדושה במחויבותם של בני-הזוג לערכי הקהילה, המשגיחה עליהם ומעורבת בחיבור בין השניים.

צריך לעשות השתדלות

"זה תפילות", עונה לאה כהנא על השאלה כיצד אפשר לדעת אם השידוך יצליח או לא, "היינו יכולים גם ליפול בפח, חס וחלילה. זה תפילות, זה זכות אבות. יש הרבה פעמים שבני-אדם מתעניינים ולא שומעים את מה שהם רוצים לשמוע. שומעים שקרים או לא מוצאים את הבן-אדם הנכון, ואז ניגשים לאותו שידוך לא בלב שלם. השידוך הוא הרי מהשמים, כי כך כתוב בשמים עוד לפני שנולדו. השאלה היא באיזה מצב-רוח אנחנו ניגשים לזה. אז ברוך השם, אנחנו צריכים להודות לקדוש-ברוך-הוא שזיכה אותנו שאנחנו שמחים על השידוך. אבל אני מכירה די הרבה משפחות ששידוכים יוצאים לפועל והם מסתובבים די לא מרוצים: המשפחה לא תואמת, הנערה לא תואמת, וגם הבחור לא בדיוק".

בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, שני בני-הזוג מחסידי זידיצ'וב טוענים שגם בחברה החרדית אי-אפשר לדעת אם זוג שהתחתן באמת נועד זה לזה מלכתחילה. "או שמישהו אחר זכה יותר בגלל המעשים שלו, או שאתה לא זכית בגלל המעשים שלך", מוסיף ר' צבי את דעתו, "אנחנו רואים את זה בגירושים. אם אני רואה שהם חיו 120 שנה על מי מנוחות, היתה להם נחת ובנים ובני-בנים, אז אנחנו יודעים שבאמת הזוג היה נכון. כל התכלית של הזוג זה דור ההמשך. אם זה מביא לדור ההמשך, זה סימן טוב".

"אפשר גם לעשות השתדלות. צריך לעשות השתדלות!" מתעקשת אשתו. אף שהיא מתכוונת להשתדלות של ההורים למציאת השידוך המתאים, אפשר להסכים איתה על המובן הרחב יותר של המילה השתדלות. כולנו בעצם זקוקים להשתדלות יומיומית, כדי ששרשרת זהב ערכית זו או אחרת תעבור מאיתנו לילדינו, שרשרת המכילה בתוכה את הקיום שלנו ואת קיומם של הדורות שקדמו לנו, ונמשכת אל צאצאינו ואל הדורות הבאים.

מורן פלד הוא עורך המגזין "קו-האופק"

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

מורן פלד הוא מפתח תוכניות לימודים ביהדות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה