דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

משחק ריכוז משנות ה-40', מוצג בתערוכה מ"יבנה לירושלים" במוזיאון חצר הישוב הישן. באדיבות הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני

להימנע מדיון ערכי

מעצבי הכלכלה הישראלית כיום אינם מעוניינת ביעדים מוסריים ולכן מייבאים יועצים שהשיח שלהם חף מדיון ערכי. נעמה צפרוני מנתחת את המסמך "מערכת אינדיקטורים למדידת מצבו ורווחתו של העם היהודי" שכתב מנכ"ל ראנד בישראל, סטיבן פופר, עבור המכון לתכנון מדיניות עם יהודי. היא קובעת שהדבר הבולט לעין במערכת המדדים שנבחרו להצביע על מצב העם היהודי הוא שאף אחד מהנתונים המוצגים בו אינו עוסק במשבר החברתי והמוסרי בישראל

נראה כי בגלל המשבר החברתי והרוחני שעובר על מדינת ישראל, או אולי בגלל המשבר הכלכלי שפוקד את ארצות הברית ואירופה, הגיעה הנוסחה הכלכלית הניאו-ליברלית שבה החזיק ראש הממשלה למבוי סתום. אחרת אי אפשר להבין מדוע העביר ראש הממשלה את הצבת היעדים של ממשלתו (פרויקט התכנון הכלכלי-חברתי של מדינת ישראל לחמש-עשרה השנים הקרובות) להכרעתו של צוות של מכון ייעוץ. פרופ' סטיבן פופר, ראש הצוות של תאגיד "ראנד", הוא גם עמית בכיר במכון לתכנון מדיניות העם היהודי שמרכזו בירושלים. בהערכה השנתית של המכון לשנת 2010 אנו מוצאים את הפרק "מערכת אינדיקטורים למדידת מצבו ורווחתו של העם היהודי" אותו בנה ותיאר פרופ' פופר (זמין ב-http://jppi.org.il/he/news/95/58/). לטענתו "'לוח מחוונים' של אינידיקטורים שנבחרו בקפידה יספק לנבחרים ולמנהיגים מקצועיים כאחד מדדים להערכת מצבו של העם היהודי בקהילותיו השונות. פירות המחקר יספקו את התשומות ולוח המחוונים יוסיף ערך על ידי צבירת התובנות הטובות ביותר שיש לנו אל מקום אחד, שם יהיו זמינות יותר לציבור הרחב" (עמ' 21).

ובכן, מה ניתן ללמוד ממערכת האינדיקטורים של פופר למכון לתכנון מדיניות העם היהודי, ומה אפשר להקיש ממנו על החזון הכלכלי-חברתי ל-15 השנים הבאות שאנו עתידים לקבל באביב 2012?

הפופולריות של "תיקון עולם" גואה בשש או שבע השנים האחרונות בשל הרצון שמתעורר בקרב צעירים לחזור לחיים שמונעים על ידי אידיאלים. את צמיחת תנועת ההתנדבות בארץ – צמיחה שבאה לידי ביטוי בעלייה במספר המתנדבים, עליה בקרב הצעירים שפונים לשנת שירות ובהתנדבות של קבוצות ויחידים בעולם השלישי – יש לראות על רקע תופעת החומרנות וכאלטרנטיבה לשיח שעוסק ברווח והפסד, במושגים של בורסה ועסקים וניזון משטיפת מוח בתקשורת על אושר שמושג באמצעות צריכה

הדבר הבולט לעין במערכת המדדים שנבחרו להצביע על מצב העם היהודי הוא שאף אחד מהנתונים המוצגים בו אינו עוסק במשבר החברתי והמוסרי בישראל. מאזן הביטחון נבחן באמצעות מספר חללי הטרור ומספר הטילים שבידי חיזבאללה, הזהות היהודית בתפוצות נמדדת באמצעות מספר התלמידים בתוכנית מלאה בבתי ספר יהודיים פרטיים ושיעור הנישואים בין יהודים, ועוצמה רכה נמדדת באמצעות מספר פרסי נובל שהוענקו ליהודים. הפרק כולל גם מיפוי של האוכלוסייה היהודית בישראל, בארצות הברית ובשאר התפוצות, והאינדיקטורים המשמעותיים לקביעת מצבה של כלכלת ישראל בשנת 2010 הם מספר הפטנטים שהוענקו בארצות הברית לממציאים ראשיים ישראלים ופריון העבודה בישראל בהשוואה לממוצע של ה-OECD. אפשר להעריך את המשימה היומרנית לבנות מסגרת שתספק מבנה מאחד לכל הנתונים. עם זאת ההצלחה של הדו"ח להימנע מדיון ערכי היא כישלונו.

שני אינדיקטורים

אבקש להדגים זאת בבחינת שני נושאים מתוך מערכת האינדיקטורים. הראשון הוא חוסר היכולת של האינדיקטורים להצביע על ניצני המחאה הציבורית שהתפרצה בקיץ האחרון, והשני נוגע להתהוותה של תנועת "תיקון עולם".

אמת המידה הראשונה במעלה שנבחנת כאן היא "עוצמה קשה ורכה". מדובר במרכיבי הכוח של מדינה כשהם מחולקים ל"קשים" (יציבות הכלכלה, הכוח הצבאי, ההישגים בחינוך) ול"רכים" (היתרונות הנובעים מכוח המשיכה של המדינה ושל האידיאלים המדיניים שלה). כלומר, בזכות האטרקטיביות של אמריקה והיותה מודל לחיקוי ואבן שואבת למשאבי אנוש מוכשרים ויצירתיים, ארצות הברית משיגה את כוחה הקשה: עוצמה כלכלית וצבאית.

האם ניתן ליישם את האבחנה הזו, שהיא כה מתאימה לעידן הפוסט-תעשייתי של החברה האמריקאית, על מדינת ישראל? על פי מערכת האינדיקטורים שלפנינו, העם היהודי אטרקטיבי (יש לו עוצמה רכה) בגלל המספר המצטבר של זוכי פרס נובל יהודים. לעומת זאת, אין שום מרכיב במערכת – לא ברשימת הממדים החיצוניים ולא באלו הפנימיים – שמטפל באופן שבו החברה או המדינה אטרקטיבית בעיני אזרחיה. ולכן, אף על פי שאחת מיומרות המחקר היא "לספק התרעה מוקדמת יעילה יותר לסוגיות המתהוות" (עמ' 21), ניצני המחאה הציבורית לא יכלו להופיע על המצג של מערכת האינדיקטורים.

פופר שואל אמנם "מה מגלים לנו הנתונים הסטטיסטיים בענייני דיור לגבי רגישותה של ישראל לשינויים במצב רוח פנימי וחיצוני", את הנתונים האלו הוא צובר את הנתונים האלה כדי להצביע על השפעת המצב הביטחוני והאנטישמיות בתפוצות על קניית דירות בארץ. ייתכן שאם היה עוקב אחר מחירי שכר הדירה במרכזי הערים, ואם היה לומד איזה אחוז הם מהווים ממשכורתו של מורה, הוא היה תופש את אי שביעות הרצון העמוקה.

ייתכן שאם היועץ היה משיל מעליו את אידיאל "הלוח החלק", זונח בשלב מסוים את המספרים והעקומות, ויוצא כמו המלך בסיפורי "אלף לילה ולילה" מחופש לאיש פשוט לשוטט ברחובות הערים, היה עולה בידו להרכיב מערכת אינדיקטורים מדידה ובעלת יכולת ניבוי טובה הרבה יותר. שהרי כל נהג מונית היה יכול לספר לו: אנחנו מרגישים את המשבר באוויר כבר שנים ארוכות, והוא אינו מתפוגג גם אם תשובה מצא גז בתמר 1, מכבי תל אביב ניצחה בכדורסל ועוד ישראלי זכה בפרס נובל.

נושא בעייתי נוסף במערכת האינדיקטורים של פופר הוא האופן שבה היא מציגה את "פרויקט תיקון עולם". המערכת מציגה אותו כאחד מחמשת הפרויקטים העיקריים של העם היהודי! (האחרים הם: תרבות יהודית, קהילות יהודיות, ישראל והדת היהודית). המחקר מסביר שגידול בשימוש במושג תיקון עולם "מסמל, אולי, את רצונם של יחידים למצוא דרך להגדיר את ייחודם כיהודים, תוך השלמתו עם האידיאל האוניברסלי שהפך נורמטיבי בחברות מערביות". הדו"ח מעיר כי "הדבר מוצא הד ביצירותיו של אחד ההוגים המובילים של האורתודוקסיה המודרנית, הרב יוסף סולובייצ'יק, שמוצא בשני הפרקים הראשונים של התורה בסיס גם לחיים של מבט אינטרוספקטיבי וגם לחיים של עיסוק פעיל בעולם". ייתכן שהיהודים בארצות הברית מוצאים בתיקון עולם מיזוג של ייחודם היהודי עם תפישות אוניברסליות אך ספק רב אם הספר "איש האמונה הבודד" שיצא בשנת 1965 הוא זה שהשפיע על מגמת ההתנדבות העכשווית בקרב ישראלים. הפופולריות של "תיקון עולם" גואה בשש או שבע השנים האחרונות בשל הרצון שמתעורר בקרב צעירים לחזור לחיים שמונעים על ידי אידיאלים. את צמיחת תנועת ההתנדבות בארץ – צמיחה שבאה לידי ביטוי בעלייה במספר המתנדבים, עליה בקרב הצעירים שפונים לשנת שירות ובהתנדבות של קבוצות ויחידים בעולם השלישי – יש לראות על רקע תופעת החומרנות וכאלטרנטיבה לשיח שעוסק ברווח והפסד, במושגים של בורסה ועסקים וניזון משטיפת מוח בתקשורת על אושר שמושג באמצעות צריכה. הרצון לראות ברב סולובייצ'יק את שורשי התנועה מצביע על העובדה שהמערכת האינדיקטורים שמציג פופר אינה יודעת הרבה על החברה הישראלית ולכן מתעלמת מכך שתנועת ההתנדבות ניזונה מהתחושה כי הממסד החברתי והכלכלי הישראלי מזניח מזה זמן רב את משימותיו ולכן איבד את האמון שנתן בו הציבור בעבר.

ההימנעות מדיון ברעיונות

אין שום מרכיב במערכת – לא ברשימת הממדים החיצוניים ולא באלו הפנימיים – שמטפל באופן שבו החברה או המדינה אטרקטיבית בעיני אזרחיה. ולכן, אף על פי שאחת מיומרות המחקר היא "לספק התרעה מוקדמת יעילה יותר לסוגיות המתהוות" (עמ' 21), ניצני המחאה הציבורית לא יכלו להופיע על המצג של מערכת האינדיקטורים

מדוע בעצם נמנע הדו"ח מלדבר על רעיונות? בהסבר שנלווה למערכת האינדיקטורים מצוין שמטרות הליבה של עם ישראל הם נושא נפיץ כל כך, שעדיף "לעקוף אותו ולצפות, במקום זאת, במה שיהודים עושים בתור פרטים ובתור קהילות… בדומה למושג הכלכלי של 'העדפה גלויה', יהודים מגלים מה חשוב להם באמצעות הקצאת המאמצים שלהם". ספירת היהודים כצרכני חינוך יהודי ו/או קנייני "תיקון עולם" מתיישבת עם המודל העסקי שעומד בתשתית המערכת הנבדקת, אבל מחמיצה את ההתבוננות ברעיונות המתרוצצים בבטנה של החברה היהודית והישראלית ואשר יולידו בסופו של דבר את הכיוון שישפיע באופן דינמי על אותה הקצאת משאבים.

העם היושב בציון יודע שהדרכים להגיע למטרה אינן אך ורק חברתיות וערכיות, וכי הן כוללות גם את המרכיב הכלכלי. גם דוד בן גוריון ידע שיש לגייס משאבים וליצור כוח צבאי כדי להציל את העם היהודי (העובדה שלא כל עם ישראל רצה שיצילו אותו באמצעות ההגמוניה והנחות היסוד של התנועה הציונית הסוציאליסטית התגלתה רק דור או שניים לאחר מכן). באותן שנים ממש, בארצות הברית, ראה הרב מסאטמר הרב יואל טייטלבאום את צאן מרעיתו הדל, אודים מוצלים מאש, וציווה עליהם לפתוח עסקים ולהרוויח הון. הוא, שראה במו עיניו לא רק את השואה אלא גם את הסחף של היהודים במזרח אירופה לציונות, לסוציאליזם, לקומוניזם, להגירה ולהתבוללות, מצא בעוני המנוול את הסיבה לכך שיהודים רבים נטשו את קיום המצוות ואת הדבקות בקהילות הוותיקות. למעשה, הרבי מסאטמר חילק את המשימה לשניים: לדחוף את חסידיו להרוויח הון לרווחתם שלהם, ולהשתמש בעוצמה הכלכלית של חסידיו כדי להקים מדינה בתוך מדינה, אימפריה של חינוך ושמירת מצוות שאינה מושפעת מהתרבות האמריקאית.

אך כיום השאלה שעומדת מולנו היא פחות או יותר זו: כיצד ישרוד העם היהודי וכיצד תשרוד מדינת ישראל בעולם שבו חוזק כלכלי והשתלבות במרחב הגלובאלי היא תנאי הכרחי, ובו בזמן כיצד והאם עם ישראל יכול בתנאים אלו לשמור על לכידות מסוימת שלו.
מנגד – החברה היהודית בישראל נמצאת בהתגוששות אידיאלים שמתנהלת בכל תחום כמעט. ולכן מעצבי הכלכלה הישראלית מייבאים יועצים שהשיח שלהם חף מדיון ערכי ומניחים שניתן לשכלל את הכלכלה בצורה "אובייקטיבית" ובתוך כך לבנות את החזון הישראלי. אך מאבק האידיאלים הישראלי מתנהל כרגע בשדה הכלכלה עצמה. ולכן, ללא דיון ערכי-כלכלי אי אפשר להגיע לידי גיבוש החזון. אם הכלכלה האמריקאית בדורות האחרונים ראתה את המשתתפים בחברה כשחקנים במשחק לוח המונעים משיקולים (רציונלים או אי-רציונלים) של רווח והפסד, הרי שברגע זה בישראל המודל הזה אינו עובד (ואף בוול סטריט בוקעים הסדקים). מעל ללוח המשחק חוזרת השאלה המטרידה: אבל לשם מה? כל עוד שררה הגאות הכלכלית בבורסות של המערב, היתה התשובה המקובלת שהכלכלה משרתת את כל השחקנים ולכן היא "טובה" או "ראויה לאמון", אך מאז המשבר ב-2002 וביתר שאת מאז המשבר שפרץ בסתיו 2008, כאשר התגלה שמטרת הכלכלה העולמית היא לעשות את החזקים לעשירים מופלגים ולהותיר את השאר עניים ומדולדלים, הדיון הערכי שב וחוזר אל הכלכלה.

כמעט מיותר לומר שמין הראוי הוא להמליץ למשרד האוצר שלא לבזבז את כספנו היקר על תקציבי ייעוץ, ולהמליץ ליועצים היקרים המצוידים בערכות של מודלים כלכליים-מתמטיים לחזור לבתיהם ולהשאיר למקומיים לדון בנושאי הליבה שלהם בעצמם.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 63 של "ארץ אחרת": שלטון היועצים – חברות הייעוץ האסטרטגי מעצבות אותנו מחדש. להזמנת הגיליון לחצו כאן

נעמה צפרוני היא עורכת משנה של "ארץ אחרת" ומורה לצ'י קונג

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה