דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
25 במרץ 2010 | מהדורה 55

ראובן פויירשטיין. צילום: איל יצהר

להאמין ברוח של כל אדם

ראובן פוירשטיין (1921), פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית, מייסד "מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה", סבור כי יכולת הלימוד וההשתנות של האדם היא בלתי מוגבלת. רבקה רוזנר שמעה ממנו תחזית מפתיעה באופטימיותה על עתיד המין האנושי

בסיום הריאיון, ואנחנו בדרך אל דלת הבית, פרופסור ראובן פוירשטיין מבקש לומר עוד דבר אחד. "פעמים רבות, במסעותי ברחבי העולם, שואלים אותי מה אני יותר, פסיכולוג או יהודי?" הוא אומר, "ואני תמיד עונה לכל מי ששואל שאני פסיכולוג-יהודי". דומה שאין דרך הולמת מזאת למצות את תפישת עולמו פורצת הדרך של פוירשטיין, שתשתיתה האנושית והמוסרית נובעת מעולמו היהודי, ואף על פי כן, וכנראה דווקא משום כך, היא משרתת עשרות אלפי בני אדם בני כל העמים והדתות בכל רחבי העולם.

לאורך הריאיון כולו הטלפון בביתו של פוירשטיין לא מפסיק לצלצל. פעם זאת חוקרת מצרפת, פעם בחור ממצרים, ופעם אֵם מארצות הברית. לכולם פוירשטיין עונה באותה סבלנות ומאור פנים. לכולם הוא משתוקק לסייע להיחלץ מתוך האין-אונים שעלול להתעורר מול ילד בעל קשיים. את כולם הוא מבקש להדביק באמונתו הבלתי מתפשרת באדם וביכולותיו, או, אם לקרוא לזה בשמה של התורה שפיתח, בכושר ההשתנות של האדם.

ראובן פוירשטיין (1921) הוא פרופסור לפסיכולוגיה חינוכית, חתן פרס ישראל למדעי החברה לשנת 1992. בחמישים השנים האחרונות, בעזרת התורה שפיתח, הוא רשם הצלחות רבות מספור בקידום בעלי קשיים, ובהם מפגרים, פגועי ראש, בעלי תסמונות דאון ואוטיסטים. בחלוף השנים, כדי לספק מענה לפונים הרבים אליו, הוא ייסד בירושלים את "מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה". המרכז, שכיום עומד בראשו בנו הרב רפי פוירשטיין ובו 160 עובדים, נותן מענה לאלפי בני אדם בארץ ובחו"ל, בעיקר באמצעות הכשרת מטפלים בשיטתו. השיחה עם פוירשטיין היא הזדמנות להבין את כוחה של העצמאות המחשבתית בגילוי כוחות חדשים באדם ובעולם, ובהעמקת האמונה באדם.

מה החידושים שהבאת לעולם?

השיטה שלי באה לעולם בשנת 1956, כשעבדתי עם ילדי מרוקו. הניסיונות שלי לבדוק את הילדים האלה בצורה שתעשה צדק ליכולות שלהם, ולכושר ההסתגלות שלהם, לא נשאו פרי. השתמשתי בעשרות מבחנים – מבחנים בינלאומיים ומבחנים תלויי תרבות – ואף אחד לא הצליח. בעקבות זאת ניסחנו עיקרון חדש כדי לאבחן את יכולת הלמידה של האדם. אנחנו קוראים לעיקרון הזה כושר הִשתנוּת, כי באמצעות לימוד אני משנה משהו בי… אני רואה את הכוס הזאת, הכוס הזאת אינה ידועה לי, זאת הפעם הראשונה שאני לוקח אותה, אני מתנסה בה, אני שופך את המים, אני מפיל אותה לארץ, היא נשברת. בפעם הבאה לא אעשה את זה. למדתי משהו. הכוס לא השתנתה. מי השתנה? אני. זהו העיקרון החשוב ביותר שלנו – כושר ההשתנות של האדם.

מה היו התוצאות של המבדקים הללו?

ראינו פתאום שכאשר לא בדקנו מה קיים – כאשר לא בדקנו מה האדם יודע ומה האדם זוכר ומה האדם מסוגל לעשות, אלא בדקנו באיזו מידה הוא יכול ללמוד אותו, כמה דרוש לי כדי ללמד אותו את זה ומה משמעות הלימוד הזה לגבי לימוד אחר – קיבלנו תמונה שונה לגמרי. גילינו יכולות בלתי צפויות באנשים שתפקדו כמפגרים מכל הבחינות. כלומר, הידע הנוכחי איננו אומר שום דבר על יכולתך ללמוד ידע חדש. להפך, לפעמים ידע טעון, ידע שהתרגלת בו, עשוי להפריע לך ללמוד דברים חדשים. שיטת האבחון שלנו היתה למעשה המקור לפיתוח תיאוריה שלמה שבבסיסה עומדת ההנחה הבסיסית – ואני לא קורא לה הנחה אלא הכרזה אמונית כמעט, פּוֹסטוּלַט – שהאדם ניתן לשינוי.

האם מדובר בכל אדם שהוא? אין מחסומים בלתי עבירים?

נהוג היה לדבר על שלושה מחסומים, והם האטיולוגיה (=חקר הנסיבות), הגיל וחומרת מצבו של האדם. אני הוכחתי שאף אחד מהדברים האלה איננו נכון.

כיצד?

בתחילת הדרך עבדתי עם ילדים שהוגדרו כמפגרים בלי שום אטיולוגיה מוגדרת, והצלחתי להביא אותם לידי כך שיגמרו בגרות, שילכו לאוניברסיטה וכך הלאה. אבל אז אמרו לי: "פוירשטיין, היתה כאן טעות דיאגנוסטית, אתה לא שינית שום דבר, הם פשוט לא היו מפגרים, אלא שהפסיכולוג היה אידיוט ואבחן אותם לא נכון". כששמעתי את זה החלטתי לקחת ילדים שהאלמנט הביולוגי שלהם כתוב בתוך האנליזה של הכרומוזום, ואז הוכחתי שילדים עם תסמונת דאון יכולים להגיע לרמות תפקוד גבוהות.

בנוגע לגיל: טענו שאדם שלא לומד עד גיל מסוים, שוב אין לו סיכוי. למשל, היתה הנחה שאם לא למדת לדבר עד גיל שבע, לא תוכל ללמוד לדבר לעולם. אנחנו טענו שהגיל איננו מחסום בלתי עביר. הוכחתי את זה גם עם מתבגרים מ"עליית הנוער" שהגיעו אלי מאוד מאוחר מכל העולם ומכל התרבויות, וגם עם ילדי שואה שהגיעו אלי בגיל חמש-עשרה ושש-עשרה אחרי שאיבדו את שנות הלימוד העיקריות. וברוך השם, העליתי אותם לרמות תפקוד גבוהות.

הגורם השלישי הוא חומרת מצבו של האדם. דהיינו, כמות המומים שלו. אם אדם הוא בעל מומים רבים – לא שומע, לא רואה, לא מפעיל את מוחו, אפילפטי וכן הלאה – בדרך כלל מרימים לגביו ידיים. מי יתקרב לזה? מי יחשוב שאפשר לשנות משהו? אני טענתי שגם זה לא מחסום בלתי עביר. אבל פה היה גם לי שיעור גדול.

מה הוא היה?

במשך הרבה שנים, כשהגיעו אלי ילדים כאלה, גם אני אמרתי: "מה אני יכול לעשות?!" הגיעה אלי נערה אחת בת שתים-עשרה, רוויטל שמה, עם פני ציפור, דהיינו מצב שבו האף כיסה את הפה. היד השמאלית שלה פעלה, אבל היא הצליבה בה את האצבעות וזהו. התחלתי לעבוד עם הילדה. היא לא דיברה, לא היה לה קול, היא היתה א-פונית.

נתתי לה חתיכת פלסטלינה כדי לראות מה היא יכולה לעשות וכך הלאה. כל עוד אני החזקתי את היד שלה, היא עשתה, אבל אחר כך היא נעמדה מול הקיר וזהו זה. שעתיים של ניסיונות בכל הדרכים להגיע אליה לא הועילו. האֵם ראתה את הייאוש בפני והתחילה לבכות. היא אמרה לי: "אם גם אתה מתייאש ממנה, מי יוכל לעזור לה?" ואחר כך אמרה: "אתה תלמד אותי לעבוד ואני אעבוד איתה. אני לא אקבל את העובדה שהבת שלי היא אידיוטית". הרמה שלה באמת היתה רמה של אידיוטית. איי.קיו בסביבות עשרים.

לא הבטחתי לעצמי ולה הרבה, אבל הזמנתי אותה. "בבקשה, תבואי, תִלמדי". היא התחילה בזה שבאה בכל שבוע וקיבלה מאיתנו הדרכה איך להתחיל לעבוד במה שנקרא למידה מתווכת. אחר כך היא באה פעם בחודש, אחר כך פעם בשלושה חודשים, ובכל פעם היא היתה מביאה לי בשורות טובות. האמת היא שאני לא רציתי לראות את הילדה, כי לא יכולתי לראות את ההוכחה לחוסר האונים שלי, כך שראיתי אותה רק פעמיים-שלוש. אחרי שלוש וחצי שנים האם הגיעה ואמרה לי: "רוויטל קוראת". היא באה עם רוויטל, הוציאה לוח מגנטי, פיזרה אותיות מגנטיות, אמרה לה שם ורוויטל הוציאה אות אות וכתבה את השם. אחר כך היא אמרה לה עוד מילים והיא כתבה הכול. נתנו לה תרגילים בחשבון, היא עשתה אותם. עבורי זאת היתה סטירת לחי מצלצלת. חשתי רע משום שהייתי עלול חלילה להביא על הילדה הזאת איזשהו גורל שאינו מגיע לה.

לאחר מכן רוויטל המשיכה לבוא אלי. לימדתי אותה להקליד על מחשב מותאם עבורה, עם אותיות גדולות, והיא למדה בצורה פנטסטית. לכתוב מילה לקח לה דקה וחצי או שתיים, אבל היא עשתה את זה. בסופו של דבר הבחורה הזאת כתבה אוטוביוגרפיה יוצאת מן הכלל. אני לא מופיע בספר הזה כגיבור גדול, כי היא ידעה שאני התייאשתי ממנה. זה היה שיעור חשוב בשבילי על האפשרות לעבור מחסומים גם של אנשים שהם בעלי נכויות מרובות, וזה בהחלט יוצר מושג על האוניברסליות של כושר ההשתנות של אדם.

מה אתה רואה באנשים האלה שגורם לך להאמין בהם? כשנכנס אליך ילד רב מומים, שאנשים ברחוב היו נרתעים ממנו רק בגלל המראה שלו, מה אתה רואה בו שאחרים לא רואים ויוצר בך את האמונה?

אני פשוט יודע שתחת כל אבן נמצא אוצר קטן, ועלי מוטל לחפש אותו. המאמצים שלנו הם לגלות תחת החורבות של התפקוד של האדם הזה כל סימן, ולו הקטן ביותר, של פעילות טובה יותר. יש אנשים שרואים אדם כזה וחושבים, "במה הוא נכשל", ואילו אנחנו חושבים "במה הוא מצליח". לכאורה, אמונה אינה מונח מדעי – מה למדע ולאמונה? – אבל אחרי עבודות רבות בכל העולם הגעתי לכלל מסקנה, שסיכויי ההשתנות הם פונקציה של צורך. כלומר, הצורך לראות את האדם כבעל סיכוי, הצורך לראות את האדם כמישהו שלא יישאר במצב שהוא נמצא בו היום, או שלא יידרדר עוד, והצורך הזה יוצר באדם אמונה. אתה מאמין, ואתה תחפש את הדרכים, ותבצע ותממש את הצורך הזה שלך.

איך נוצר אצלך הצורך החזק הזה?

הצורך הזה נוצר אצלי אחרי השואה. בתקופת השואה הייתי במחנה עבודה ברומניה, ולאחר המלחמה הייתי מורה בבית ספר לילדים שהוריהם נלקחו לטרנסניסטריה. הם היו ילדי רחוב ממש, ילדי שוק, שגרו ליד איזה בית חולים של מחלות גנריות. היו שם כמה ילדים בעייתים מאוד. אחת עם מומים קשים שההורים שלה כלאו אותה בעליית הגג, אחד שהיה בתוך בור מוות ובלילה טיפס בין הגופות וזחל החוצה, ועוד אחרים. עמדה בפני השאלה, האם תחיינה העצמות האלה? האם הילדים האלו, אחרי שראו מה שראו ועברו מה שעברו, עוד יאמינו במשהו, עוד יוכלו להתקשר עם מישהו, עוד יוכלו להסתכל אל מעבר למיידי וללמוד לתכנן, לחשב, לשקול צעדים. הצורך שלי אז היה ששום ילד לא ילך לאיבוד. לא חשוב מה מצבו, לא חשוב באילו תנאים הוא חי, הוא לא ילך לאיבוד, אנחנו נעבוד איתו, אנחנו ניתן לו מה שצריך. הצורך הזה יצר את האמונה.

אחרי שנולדים האמונה והצורך צריך גם להוכיח שזה באמת אפשרי. איך עשית זאת?

אחרי שחליתי בארץ בשחפת, התגלגלתי לשווייץ לצורכי ריפוי, ולאחר שיצאתי מבית החולים בחרתי מתוך שבע החוכמות השונות את הפסיכולוגיה, כי זה ענה אצלי כנראה על הצורך ועל האמונה. הגעתי לז'נבה ולמדתי אצל ז'אן פיאז'ה, ובתוך זמן עבדתי עם ילדים ממרוקו ועם ילדי השואה. הגדרנו את השינוי כאפשרי, וגם הגדרנו אותו כסטרוקטורלי, מבני. דהיינו, אני מלמד אותך דבר אחד ששייך לשלם, חלק מתוך שלם, ורכישת החלק תשפיע על השלם שאליו הוא שייך. בנוסף לכך טענו שהשינוי שנוצר באדם עקב התערבות, עקב התנסות מסוימת, איננו נשאר צמוד לדבר שהוא למד, אלא ילך ויגבר, יעמיק ויתפשט לתחומים נוספים עם השנים.

עולם הפסיכולוגיה, כולל פיאז'ה עצמו, התקשה בעבר לקבל את ההשקפה שלך. מדוע?

כל הסטטיסטיקה והפסיכולוגיה המדעית התנגדו לתפישה הזאת, ויש לכך הסבר. כל בסיסה של הפסיכולוגיה הטסטולוגית והפסיכומטרית הוא בכושר הניבוי שלה, וכושר הניבוי מותנה ביציבות של המסה האנושית. אם אדם משתנה, איך בכלל תנבא? הפסיכולוגיה הניחה שהאדם איננו משתנה, לכן היא היתה יכולה לנבא. אגיד לך אפילו יותר מזה: הפסיכולוגיה, בגלל זה ובגלל טעמים אחרים, הצליחה לנבא – את יודעת למה ואיך? היא עשתה הכל כדי שהנבואה שלה תתגשם. הוגדרת כמפגר? אתה מקבל מזון וטיפול ויחס של מפגר. הפסיכולוגיה קבעה שהאדם הזה הוא בחזקת שור? נתנו לו לאכול קש. מה יצא ממנו? באמת שור. אני סירבתי לקבל את ההשקפה הזאת, ועד היום אנחנו מסרבים לקבל אותה. חשוב לי לציין, שאנחנו משקיעים בכל אדם וילד כמויות עבודה שאיש לא יכול לשלם, גם לא הורים אמידים. אחד הכללים שקבענו לעצמנו הוא, שאין הכסף שיש לאדם קובע את מידת ההשקעה וטיב הטיפול שלנו בו.

אתה חושב שלתפישות האלה של ההשתנות וחוסר ההשתנות יש השלכות מעבר לחינוך מיוחד?

ודאי. לצערנו הרב, התפישות הקיימות על היציבות והקונסיסטנטיות של האדם גורעות מאותה הרוח הייחודית של האדם. יצרו הרי-הרים של כלים מדעיים כדי להוכיח את יציבות האדם. התפישה הפסיכולוגית הדטרמיניסטית הזאת חלחלה לתחום החינוך וגרמה נזק. המחנך העומד בפני ילד בעייתי שלא מסוגל ללמוד לקרוא, מה הוא עושה? מיד הוא אומר, "זה לא שאני לא יודע איך לעבוד איתו, הוא הבעיה", והאצבע של המורה מכוונת אל הילד, הוא הסיבה, הוא הקושי. אני טוען שכשאתה מפנה אצבע לשם, שלוש אצבעות מופנות נגדך עצמך. לך לבדוק את עצמך, מה עשית, איך עשית. על הדבר הזה היה מאבק במשך חמישים שנה. אבל ברוך השם, הדברים נעשו יותר ויותר מקובלים, לא כל כך בארץ כמו בעולם. ובואי נאמר ככה – התיאוריה הזאת היא היום בעלת השפעה רבה מאוד על תהליכי החשיבה ותהליכי הלמידה.

חלק מהותי בתיאוריה הזאת הוא הלמידה המתווכת. תוכל להסביר מה היא כוללת?

אנשים לומדים בדרך כלל תוך כדי חשיפה בלתי אמצעית לגירויים. דהיינו, הם נחשפים לדבר פעם-פעמיים-שלוש, והם לומדים אותו בלי צורך של מודעות ללמידה. אבל יש אנשים שאינם לומדים ככה. הם עוברים יום-יום ליד אותו הדבר, חווים יום-יום אותה התופעה, ואינם לומדים ממנה. אלה הם האנשים עם קשיי הלמידה, בעיות ההתנהגות ועוד. הגענו למסקנה שכדי שהם יוכלו ללמוד, הם זקוקים לכך שבין ההתנסות לבינם יעמוד אדם מתווך, שיגרום להם להסתכל על ההתנסות, להיות מודעים לה וללמוד ממנה.

איך עושים את זה בפועל?

ללמידה המתווכת יש שלושה קריטריונים בסיסיים. הראשון הוא הכוונה. כלומר, בניגוד לחשיפה הבלתי אמצעית, שהיא מקרית, כאן יש לי, לאדם המתווך, כוונה לכך שההתנסות המסוימת הזאת תקרה לאדם המתנסה כדי שהוא ילמד ממנה. אני אשתמש במגוון של אמצעים – צבעים, קולות, כל מה שנדרש – כדי שההתנסות המסוימת תגיע אל האדם המתנסה בהתאם למצבו הייחודי.

הקריטריון השני הוא המודעות. האדם המתווך יסביר כל העת לאדם המתנסה מדוע הם עושים את מה שהם עושים. אם צבעתי לילד את הקוביה בצבע מסוים, אני אסביר לו למה עשיתי את זה. אם הגדלתי לו תמונה, אסביר לו מדוע. זהו דבר שבדרך כלל לא עושים בפדגוגיה. אצלנו זה הפוך. אנחנו מציגים בפני הילד את המתודות שאנחנו מפעילים עליו, וזאת כדי שהוא ילמד כיצד הוא יכול להפוך למתווך של עצמו. הקריטריון השלישי הוא קריטריון המשמעות. הילד ישאל אותי "למה", ואני אסביר לו את השינויים שיתחוללו בו בעקבות ההתנסות הזאת. הילד יבין את המשמעות שיש לדבר עבורו, וכך הוא יקבל מוטיבציה להמשך העשייה.

גם אחרי ששכנעת את הילד בכל זה, נשארת הסביבה שממשיכה להתייחס אליו כאל בלתי מסוגל, ובוודאי מתקשה להכיל את השינוי.

זה נכון. עיקרון נוסף וחשוב מאוד הוא שחייבים לעצב את הסביבה כסביבה משנה. אני בודק אותך ומוצא שאת מתפקדת אמנם ברמה של פיגור, אבל כושר ההשתנות שלך טוב, יש לך פוטנציאל טוב. אני נותן לך אפוא העשרה אינסטרומנטלית, שהיא אחד הכלים שלנו, במשך שנה-שנתיים חמש שעות בשבוע וכך הלאה, ואת לומדת ומתקדמת ומגיעה אפילו לבגרות. האם זה מספיק? לא. אם לא תמצאי בסביבה משהו שידרוש ממך, שיגיד לך "המשיכי הלאה", את תעצרי. אם יגידו לך: "אֶה, תדעי את מקומך, תחזרי למקומך", אז שום דבר לא ישתנה. אני צריך סביבה שמאמינה בך, שרוצה בך, שזקוקה לך ושמוכנה לעשות את המאמץ לשכנע אותך באפשרות שלך ולתת לך את ההזדמנויות להשתמש בזה.

אפשר להפוך את החברה הישראלית לסביבה כזאת?

ההזדמנות שהיתה לנו עכשיו בצבא הוכיחה לי שאפשר לעשות את זה. בכל שנה הגיעו לצה"ל מאות צעירים בעלי דפ"ר [דירוג פסיכוטכני ראשוני – ר"ר] נמוך כל כך שהצבא לא רצה לגייס אותם. קמה מהומה וצעקה גדולה והזמינו אותנו לאבחן את המגויסים האלה. בדקנו אותם במבחן מוקדם, אחר כך נתנו להם ארבעים שעות של העשרה אינסטרומנטאלית, ואז בדקנו אותם שוב. הדפ"ר היה שונה לגמרי, עם שמונים ושמונה אחוזי הצלחה, והאנשים האלה התקבלו לקורסים הטובים והתובעניים ביותר. כך שיש הרבה אפשרויות לשנות. בתנאי שאפשר להוכיח ואפשר להביא למוּדעותם של האנשים את הצורך, את הכורח, לעשות את זה.

אולי התקווה הגדולה לשינוי, ולהכרה ביכולת ההשתנות של האדם, מגיעה מתחום מדעי המוח. בשנים האחרונות הם "התגייסו" לטובתך…

כשרק התחלנו, פה ושם הייתי אומר, במסגרות סגורות ולא לפרסום, שלא ייתכן שאדם שלא דיבר למד לדבר בלי שהמוח שלו השתנה; אבל מדעי המוח קבעו אז שהמוח לא מצמיח שום תא חדש, שום נוירון שלא היה קודם. כלומר, אנחנו ראינו שינויים פנטסטיים, אבל ייחסנו את זה לשינוי ההתנהגותי, המנטלי, החשיבתי, השכלי, הרגשי אפילו, אבל לא יכולנו לייחס את זה לכך שהמוח השתנה, כי על המוח אמרו ששָם אין מה לעשות. והנה זכיתי ומדע המוח עבר מהפכה קוּפֶּרניקית ממש. פתאום גילו שהמוח הוא החלק בגוף שלנו שמשתנה יותר מכל יתר חלקי הגוף. התברר שעוד יותר משפעילות פיזית מעצבת את השרירים, הפעילות השכלית מעצבת את המוח. כל אלה הם דברים שנותנים לי כיום אומץ גדול בהרבה לטעון שאין כל בסיס לכל התפישה הפסיכומטרית, למבחנים הקונבנציונליים, לקביעה הדטרמיניסטית על רמתו השכלית של אדם כעל דבר בלתי משתנה. והמדע מוכיח את זה. אנחנו יכולים לשנות את מוחו של האדם. לדבר הזה יש משמעות הרבה יותר רחוקה ממה שמעזים לומר. עדיין לא מוכנים לחשוב עד הסוף על ההשלכות של זה.

מה זאת אומרת?

במשך מאתיים שנה חשבנו שהמוח הוא חומר מקרין רוח. חשבנו שהרוח איננה אלא מה שקוראים אֶפּיפֶנוֹמֶנָה [תופעת לוואי], משהו שעובר את הפנומנה הספציפית, ושההקרנה הזאת של המוח נגמרת ביום שהוא מת. היום מתברר שהפעילות הרוחנית, השכלית והרגשית של האדם משנות ממש את המוח, יוצרות בו תאים חדשים, נוירונים חדשים, סינפסות חדשות, דברים שלא היה אפשר לחשוב עליהם לפני חמש-עשרה או עשרים שנה. האם זאת רק הקרנה חד-צדדית של המוח, או שמא הרוח כישות נפרדת, או לא נפרדת אבל בעלת קיום, משנה את המוח? זאת השאלה הקשה ביותר הקיימת. מהי למעשה הרוח? בכל מקרה, זוהי תמיכה נפלאה בכל ההנחות הבסיסיות שהיו לי, אבל הדבר המעניין הוא שיש עוד הרבה מאוד בעלי פרקטיקה רפואית, פסיכולוגית, אפילו סוציולוגית, שעדיין אינם לוקחים בחשבון את המהפכה הזאת.

איך אתה מסביר את זה? למה?

אָה, את שואלת שאלה טובה. הצורך.

אין להם צורך?

נראה שאין להם מספיק מחויבות כלפי הזולת. נראה שאין להם את המחויבות שגורמת לאדם שלא יוכל לישון בלילה כשהוא רואה תופעות מסוימות ואין ביכולתו לעזור. לפני כעשר שנים הופיע ספר של חוקר שטען כי האינטליגנציה היא הדבר החשוב שיש לאדם כדי להסתגל לעולם שמשתנה כל כך מהר. האינטליגנציה היא שיוצרת את כל כלי ההסתגלות, את המערכות השונות, את כל מה שצריך כדי להתקיים ולהסתדר. ולכן, מי שיוצר את תנאי החיים הדרושים להסתגלות הם האנשים האינטליגנטים, אלה הממציאים, אלה המבצעים בצורה טובה וכן הלאה. לעומת זאת, יש אנשים שאין להם אינטליגנציה כזאת, והאנשים האלה הם בחזקת חסרי תועלת, הם לא יכולים לתרום, כל מה שהם יכולים במקרה הטוב זה ליהנות ממה שהאינטליגנטים נותנים. את יודעת מה משמעות הדבר הזה? משמעות הדבר הזה היא – כשמתייחסים כמובן לקבוצות אתניות – שניתן לתת למיליוני בני אדם לתפקד ברמה הנמוכה הזאת, כי ככה זה נועד להיות, הם אינם אינטליגנטים מספיק.

אתה מאמין גדול באדם.

בואי נאמר כך: בכל פעם שאני רואה מה האדם עושה ומייצר, אני אומר "ברוך שחלק מחוכמתו לאדם". זוהי ברכה, כשאנחנו רואים חוכמה עליונה שנמצאת בידו של אדם. בו בזמן, לצד היותי מאושר להשתייך לגזע הזה, יש לא מעט הזדמנויות להתבייש, אבל לא בושה משתקת אלא בושה נאבקת. לא ייתכן שאותו אדם שממציא דרך לנתח לב, דרך לפתוח אותו ולסגור אותו וכן הלאה, לא ייתכן שהוא לא יוכל גם לפתוח את לבו הרוחני לקראת הצרכים הרוחניים של הזולת. ברור לי שהאדם נידון להיאבק על היותו אדם. זה לא בא מעצמו. יש אגדה שמספרת שכשמשה רבנו עמד לקבל את התורה, באו מלאכים ואמרו: "ריבונו של עולם, אוצר גדול כזה יש בידיך ואתה מוסר אותו לבני אדם?" אמר הקב"ה למשה: "משה, אחוז בכיסאי וענה להם". דהיינו, הוא היה מוכרח להיאחז באמונה שלו כדי שיוכל לענות להם בלי להישרף. ואז הוא ענה להם: "מלאכי היקרים, וכי גנבים אתם? וכי חשקה נפשכם לגנוב, שבשביל זה יהיה לכם ציווי 'לא תגנוב'? וכי בעלי קנאה אתם, שבשביל זה יהיה לכם את הציווי 'לא תחמוד'?" האדם, דווקא בהיותו רב פנים, צריך להתאמץ ולעמול על מנת לממש את הצד הנעלה שבו, ואני נכון להיאבק על כך. אני חושב שזהו חלק משמעותי מחובתנו כיהודים, ואני רוצה שהקול הזה והמאבקים הללו יֵצאו ממדינת ישראל.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 55 של "ארץ אחרת": הביקורתיים החדשים – עצמאות מחשבתית בעידן פוסט-אידאולוגי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רבקה רוזנר היא עיתונאית

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה