דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

לדיוקן של מעשה האדם

על המודדים להכיר בגבול הנגלה המדיד, ואל להם לחקור במסתרי המופלא מהם. עלינו, לעומת זאת, מוטלת החובה להכיר בעובדה שהסמוי האינסופי יונק מן הנגלה הסופי, המדיד, שבתוכו הוא צפון, ואַל יהיה לבנו גס במדידה ובמודדים. בארי צימרמן צועד בעקבות חכמי ההלכה ומפעל המדידה המפואר שבנו

סנטוריון: מכשיר מעופף למדידת האטמוספירה המגיע

לגובה של 100,000 רגל, קליפורניה, 1998. צילום: AFP

"הדבר החשוב ביותר סמוי מן העין", אמר השועל לידידו הנסיך הקטן. לבי התכווץ. אז, לפני המון שנים, היתה זו אמת חדשה נוספת על אודות העולם הגדול שעל סִפּוֹ עמדתי. המתרגם אריה לרנר יצק את הנוסח העברי של דברי השועל על-פי המטבע התלמודי של "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין", אך זאת למדתי לדעת רק כשעקרתי, בבגרותי, מחצרו של סנט. אקזופרי אל בית-המדרש היהודי. אז גם למדתי על האופן שבו הסמוי מכתיב את סדר-היום התרבותי, למדתי עד כמה כל פסוק הוא בעיני הדרשן כחומה מאתגרת, שיש לפורצה כדי לגלות את החבוי מאחוריה, ועד כמה מקצינים בכך אלה השואפים להתוודע לא רק אל גלעין הסוד שהחומה היא כקליפה לו, אלא אף אל הסוד הנסתר בתוך-תוכו של הגלעין. מוטרפות-סוד שכאלה הן חבורות החכמים, המתרוצצות בין דפיו של ספר הזוהר ואינן מתעייפות מלהתריע שוב ושוב על אווילותם של הלומדים את חיצוניותה הגלויה של התורה, בלי שישתלשלו בחבל המדרש לקרוא בתהומותיה הכמוסים. הסוד, מלמדים אותנו בעלי הזוהר, אין לו שיעור, כי תמיד יהיה צפון בתוכו סוד נוסף, חשוב ממנו, ומשתמצא את זה מיד ייעשה לפחות חשוב ביחס לסמוי החדש שבא זה עתה במקומו. חייב אדם, אומר המקובל-השועל, שיהיה לו תמיד דבר-מה סמוי לחפש אחריו, שמא לא ייוותר דבר חשוב בחייו לחפשו.

ההלכה, גם ההלכה שנולדה מתוך ים המדרש, מכוונת אל מה שהוא לכאורה, אליבא דשועל, פחות חשוב: הסופי הנגלה, ולא האינסופי הנסתר. מבחינתה, גם מים "שאין להן סוף" (משנה, יבמות פט"ז, מ"ד ואותה מסכת בגמרא) הם מושג סופי. ההלכה מודדת את העולם הנראה לעין, המדיד, ובדרך-כלל מדירה רגליה מנתיבי העיסוק בנסתר הלא מדיד.

שלוש מאות ועשרה עולמות

המשנה, למשל, מכריזה על "דברים שאין להם שיעור" (פאה פ"א, מ"א): "הַפֵּאָה [פינת השדה שאיני קוצר, למען יתפרנסו ממנה העניים], והביכורים [שעלי להביאם לבית-המקדש], וְהָרֵאָיוֹן [הקורבנות שאני מביא לבית-המקדש בבואי לראות בקודש], וּגמילוּת חסדים, ותלמוד תורה". כל המצוות הללו אין להן מידה, אין לשער מראש את היקפן, אין מגבלה הֶחָלָה בהן. המשנה מגזימה, כמובן, במידה שבה היא משחררת את הדברים הללו משיעורם (והיא אף טורחת, במקומות אחרים, למתן זאת במפורש), אך לגוזמתה יש חשיבות רטורית: מי שהמדידה היא בשבילו דרך חיים, מכריז על הלא מדיד כעל בעל איכות יוצאת דופן ומציין שבכל שאר התחומים עניינו הוא אך ורק בדברים שיש להם שיעור, והוא בהחלט מתעקש לשער ולהשוות אותם, ולספק תשובות מדויקות לשואלים תאבי הדיוק.

המשנה – זה הסדן הרחב שעליו מרוקעת ההלכה בקורנסי דורשיה מאז ימי רבי יהודה הנשיא ועד היום – פותחת, במסכת "ברכות", במדידה של זמן ריאלי. "מאימתי קורין [אומרים] את [קריאת] שמע בערְבית" (פ"א, מ"א), ומסתיימת, במסכת "עוקצין" – על-פי כמה מכתבי-היד, וכנראה כתוספת מאוחרת – במדידה אגדית שמעבר לזמן: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות…" (פ"ג, מי"ב). בין לבין, אינה פוסקת מלמדוד. היא מודדת מרחקים – "מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה" (בבא בתרא פ"ב, מ"ח); יוצרת קִטלוּגים – "אבות מלאכות [שאסורות בשבת]: ארבעים חסר אחת…" (שבת פ"ז, מ"ב); מונה את הדיינים – "דיני ממונות – בשלושה [שופטים]" (סנהדרין פ"א, מ"א). מדי פעם אף מתפנה המשנה להעלות על נס את יצר המדידה המניע אותה, כפי שנאמר בהקשר של אומדן מס התרומה: "המונה [יבולו] משובח, והמודד משובח ממנו, והשוקל משובח משלושתן" (תרומות פ"ד, מ"ו). אכן, זוהי הכמיהה ההלכתית לשיעורו ולדיוקו של מעשה האדם בעולמו האינסופי של האלוהים, זוהי ההתעקשות על קוצו של יו"ד הכתוב כדי להצמיח, בתוך המים-שאין-להם-סוף של האי-ודאות, אי קטן של ודאות: כך עלי לפעול, זאת עלי לעשות, לשם עלי לפנות.

עם זאת, כשהמודדים ההלכתיים סוקרים את מפעלי המדידה הכבירים שלהם, הם באים לעתים לידי הרהור הלב, כפי שמתבטא הדבר במסורת התלמודית בנוגע לר' ירמיה, שנולד בבבל, עלה ארצה, פעל ונפטר כאן במאה ה-4 אחה"ס. ר' ירמיה היה מן הבולטים שבחכמי זמנו, ואף עמד כנראה בשנותיו האחרונות בראשה של ישיבת טבריה. הגמרא מתעדת או משחזרת דיון בבית-המדרש על אודות הלכה תנאית (בבא בתרא פ"ב, מ"ו), המובאת להלן: "ניפּוּל הנמצא בתוך חמישים אַמָּה, הרי הוא שֶׁלְּבַעַל השּׁוֹבָךְ; חוץ מחמישים אַמָּה – הרי הוא שֶׁלְּמוֹצְאוֹ".

ניפוּל בבית-המדרש

"ניפּוּל" משמעו גוזל שאין בכוחו לעוף והוא בגדר מדדה ונופל, ולא עוד אלא שבמקרה המתואר הוא אף נפל מן השובך ודידה כמיטב יכולתו הגוזלית אנה ואנה. הניפול, כמובן, שווה-כסף, כי על כן דנים בבית-המדרש בסוגיית הבעלות עליו, שאמורה להתבהר מתוך מדידה מדויקת של המרחק בין מקום הימצאו של הגוזל לבין השובך הקרוב. הגמרא מחרה-מחזיקה אחרי המשנה ומְדדה אף היא בתחומי המדידה, עד שבא ר' ירמיה ושואל (בבא בתרא כ"ג, ע"ב): "בעי [שאל] ר' ירמיה: רגלו אחת [של הניפול] בתוך נ' [חמישים] אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? [מה הדין בנוגע לבעלות על הניפול?] ועל זה הוציאוהו לר' ירמיה מבית-המדרש…".

ר' ירמיה נזרק מבית-המדרש, כשם שהניפול נפל מן השובך, ושניהם מדדים להם, נבוכים, הרחק מפינתם החמה. לפחות בכל הנוגע לר' ירמיה, הסירו דאגה מלבכם: בסופו של דבר הותר לו לחזור אל השובך.

מדוע נזרק ר' ירמיה מבית-המדרש? אולי מפני שערער בשאלתו הקנטרנית על עצם יכולתם של החכמים למדוד כיאות את העולם. אנחנו מודדים בְּאַמות, אמר לעצמו ולהם, במטרים, בדֶצימטרים, בסנטימטרים. ומה עם המיקרוֹנים? מדדנו סוכות, חצרות, תחומי שבת; האם יש באפשרותנו למדוד גוזלים מדדים? האין אנחנו עצמנו בגדר גוזלים מדדים ביחס לעולם הריאלי האינסופי? האין יצר המדידה שלנו דוחף עצמו אל תחומיו של הסמוי הלא מדיד, שרועד לו במסתרי הבוידעם של אלוהים, מחשש שנפתח כנגדו לפתע דלת סודית של שמש מכלה? הניפול המרעיד, שקו חמישים האמה מאיים לבתרו לשניים, כמו מלגלג על יומרתם המדדנית של יושבי בית-המדרש, חושף אותה ואותם לשמש הספק, מסבך את המורד השובב בהשעיה דרמטית מעולם המודדים.

עונשו של ר' ירמיה יש בו משום הד ללקח המקראי שלומד מי שֶׁמֵהין לָמוֹד את מספרם של בני ישראל, עַם השם, שבורך כידוע בברכת "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך יִימָנֶה" (בראשית, לך לך, י"ג, ט"ז). חכמינו גזרו את האיסור על מְנִייתם של בני ישראל ממדרש פסוקי מחצית השקל בפרשת "כי תישא" (שמות), ומיוזמות המדידה של שאול המלך (שמואל ב', פרק כ"ד). הצלחתו של משה בספירה עקיפה – על-פי מספר השקלים שתרם העם – זכתה למשוב חיובי מצד האל, ואילו שאול, שפקד את העם ישירות, נענש בהדחה משפילה. גם יורשו של שאול, דוד מלכנו, ההין לספור את עמו: "שוּט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר-שבע", הוא מצווה את שר צבאו יואב, "וִּפִקְדוּּ את העם וידעתי את מספר העם" (שמואל ב' כ"ד, ב'). גם הוא כמובן בא על עונשו, כשם שייווכחו לדעת אלה שימשיכו לקרוא שם. אך עיקר הלקח כאן הוא במה שקודם ליוזמת המִפקָד: "וַיוֹסֶף אף ה' לַחֲרוֹת בישראל וַיָּסֶת את דוד לאמור: לך מנה את ישראל ואת יהודה" (שמואל ב' כ"ד, א'). מסתבר שמניית ישראל ויהודה היא מלכודת פתיינית, שאֵל כועס פורש לרגליו של מלך פותה. דוד נופל בפח, מודד את מה שאסור במדידה, ונענש. אכן, מניית עבדיו של הקדוש ברוך הוא עלולה להתפרש כמדידת עוצם מלכותו, כלומר, כניסיון למדוד את האינסופי, שכן מידת המלכות ניכרת במידת הכפופים לה, ואל לו לדוד, ולנו על אחת כמה וכמה, לשער מידה זו. אל יחשבו עצמם כפופים לזקופים.

על המודדים להכיר, מחד גיסא, בגבול הנגלה המדיד, ואל להם לחקור במסתרי המופלא, שמא ייזרקו גם הם מבית-המדרש אל חוצות טבריה. מאידך גיסא, ייתנו השועלים הלוחשים לנסיכים לבם לכך שהסמוי האינסופי יונק מן הנגלה הסופי, המדיד, שבתוכו הוא צפון, ואַל יהיה לבם גס במדידה ובמודדים, בעיקר באלה מהם שיודעים להבחין בקו ההוא שעליו ניצב, כדגל, הניפול המרעיד, רגלו האחת בתחום חמישים אמה ורגלו האחרת מחוצה לו.

בארי צימרמן הוא משורר ומורה במכללת עלמא בתל-אביב

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: "הכל מדיד- על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה