דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 במרץ 2006 | מהדורה 32

לבקר אצל האמהות והאבות

מתל-אביב, מרעננה, מכפר-סבא, מירושלים, מצפת, מבני-ברק, מהכנסייה הנוצרית-האורתודוקסית, מחברון העיר, מאינדונזיה, מהודו, מתורכיה ואפילו מדרום-אפריקה. מוסלמים, יהודים ונוצרים נוהרים למערת המכפלה לבקש רחמים, זיווג, ילדים, פרנסה וישועה. מיכה אודנהיימר בילה שבוע עם הבאים להתפלל ועם המג"בניקים השומרים עליהם

צילום: מיכה אודנהיימר

מתחת לפני האדמה, במקום קריר, עמוק ולח, חבוי ומחכה אור גדול, אור מסנוור, עטוף בחשיכה. מתחת לפני האדמה מערת המכפלה מערסלת את הגופות העתיקים של אבותינו: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה.
אבל הקבר הוא גם רחם, וסדק בין העולמות הוא חבל הטבור. אור מסתנן דרך הסדק, מן המעמקים, ומזין את הישנים. ניחוחות משכרים מרחפים ועולים מגן-עדן מבעד לסדק, ממתיקים את המוות לכלל תרדמה ספוגת חלומות. חלומותיהם של האבות והאמהות נישאים מעלה; ההיסטוריה כמו נוצרת סביב קווי המתאר שלהם. ובכל זאת אפשר לחוש בזיע כלשהו בתוךמערת המכפלה התת-קרקעית, כמו עובר המתהפך מצד אל צד. אולי משהו מתעורר שם…

הנסיעה

האוטובוס לקריית-ארבע יוצא מהרחבה שמחוץ לתחנת הרכבת החדשה בירושלים, שרכבת מבהיקה וחדשה מחליקה ממנה בכל שעה, מלאה בנוסעים, לעבר העיר העברית הראשונה, תל-אביב. האוטובוסים הנוסעים אל הגדה המערבית הם ישנים ומרופטים, ומתאימים באופן כלשהו לנוף שאליו הם נושאים אותנו: עצי זית וטראסות, דרכים עירומות משלטי פרסומת ומתחנות דלק. דלתות האוטובוסים צרות, וגון החלונות הממוגנים חלבי ואטום.

מולי, בקדמת האוטובוס ליד הנהג, יושבות שתי נשים, אחת מבוגרת והשנייה בגיל העמידה, אולי אם ובתה. ראשיהן מכוסים מטפחות, הן קוראות בספר תהילים המודפס באותיות גדולות, ואינן חדלות מקריאתן גם כשהאוטובוס מקרטע בסיבובים החדים, יורד ועולה, עובר ליד כפרים ערביים והתנחלויות יהודיות, נוסע ונכנס בשערי קריית-ארבע, ומתפתל ברחובותיה חסרי הייחוד שלאורכם ניצבים בתי דירות כמעט זהים. האוטובוס שלנו לא ימשיך עד חברון, ואנו יורדים במרכז המסחרי של היישוב על חצי תריסר חנויותיו, ובהן בית-מרקחת ומסעדת שווארמה. האישה הצעירה יותר מבטיחה למבוגרת: "תכף נתפוס טרמפ, את תראי".
הצדק אתה. אישה מקריית-ארבע, לבושה בהידור, נוהגת בוואן מיצובישי מהדגם האחרון, עוצרת לנו. עד מהרה אנחנו כבר מיטלטלים בכביש הצר בפאתי חברון, בדרך למערה. "את רואה", אומרת האישה מהאוטובוס לבת-לווייתה המבוגרת, "נסים ונפלאות! לא חיכינו אפילו דקה. צריך לבטוח באלוהים. הוא עוזר תמיד". "כן, בטח", מתערבת הנהגת ופונה אל הנשים שפגשה זה עתה בדברים שמתייחסים, כך נדמה לי, לנסיגה האחרונה מעזה ולחשש מנסיגות נוספות בעתיד. "אני לא רואה שהוא עשה הרבה בשבילנו בזמן האחרון". הנשים שקראו תהילים באוטובוס מנענעות בראשן ומחייכות. "חכי ותראי", אומרת אחת מהן, "ישועת השם כהרף-עין".

דמותו של אדם הראשון

המערה-מערת המכפלהומערות אחרות – היתה קדושה עוד לפני תחילת ההיסטוריה. מערות, לדברי אנתרופולוגים ומומחים לתולדותיהן של הדתות הפרימיטיביות, הן המקומות הקדושים הקדמוניים ביותר, ואבותינו, בני-האדם הראשונים, הכירו בכוחן. סברה זו תואמת את הנאמר בספר הזוהר: אדם בחר בַּמערה כמקום קבורה לחוה – וגם לעצמו – מפני שהיא שכנה כה קרוב לכניסה לגן-עדן עד שיכול להריחו. כשניסה לחפור עמוק יותר, מלאכים חסמו את דרכו. "עד כאן ולא יותר!", הם אמרו לו. אברהם, מספֵּר הזוהר, נתקל בַּמערה כשמיהר אחרי עגל צעיר שביקש להכין ממנו סעודה לאורחיו, המלאכים אשר באו לבשר לו על הולדת יצחק. הוא ראה את אדם וחוה ישנים במערה, נרות דולקים למראשותיהם. היה עליו למות, ממשיך הזוהר, מפני שדמותו של אדם הראשון מופיעה לפני כל בן-אדם ברגע מותו. אבל אברהם ראה את פני אדם וחי. כשמתה שרה, קנה אתמערת המכפלהואת השדה שסביבה וסירב להצעת בעליה לתת לו אותה כמתת חינם, כאילו ביקש לעקור אותה במודע מהמעמד האמורפי של מיתוס ולהפוך אותה למטבע קשה בהיסטוריה.

שעתיים אחרי תחילת הביקור שלי אני מבחין בשתי נשים שנסעו איתי באוטובוס. הן התפללו ואמרו תהילים ליד ציון הזיכרון המסומן בשם "לאה". עיניה של האישה הצעירה מבין השתיים אדומות: היא בכתה. "אני באה לכותל כל יום", מספרת לי המבוגרת, בתשובה לשאלתי. "לכאן אני משתדלת להגיע בימי שישי ובערב ראש חודש, ולפעמים במשך השבוע אני הולכת לקבר רחל"

אגדות איסלאמיות ויהודיות מספרות על אנשים שנכנסים למערה ומתעוורים, או מתים. ב-1967, מיד לאחר שכבש צה"ל את המערה, ביקש משה דיין מילדה בת שמונה בשם מיכל ארבל, בתו של אחד מחייליו, להשתחל למטה דרך פתח עגול וקטן, כמו מחילת הארנב ב"אליס בארץ הפלאות". את הפתח הזה עדיין אפשר לראות באולם יצחק ורבקה. את הסיפור הזה שמעתי בחצר המשתרעת לפני מערת המכפלה. המספר, מורה בכיתה ד' בבית-ספר ממלכתי-דתי באשדוד, הוסיף שאביה של מיכל, אשר מיהר לחזור לירושלים כדי להביאה לעיר חברון, הבטיח לבתו הצעירה והאמיצה שהסיפורים על עיוורון ומוות עסקו כולם בערבים: הוא היה בטוח שליהודי לא יאונה במערה כל רע. הילדה הקשורה בחבל מצאה מעבר שהוביל לגרם מדרגות.

נועם ארנון, שהוא כיום דובר המתנחלים היהודים בעיר חברון, גילה בשנות השבעים כניסה סודית מתחת לשטיחי התפילה והאריחים, בקצה השני של האולם. גרם המדרגות של מיכל הוביל מהכניסה למטה. ארנון ומניין מחבריו הרחיבו את הכניסה הזאת וירדו במדרגות. "אני ריאליסט, לא פנטזיונר", אומר ארנון כשנשאל על החוויה שחווה. "אבל אני יכול לומר דבר אחד והוא, שהזמן שונה שם למטה. היינו שם כמה שעות אבל זה נראה כמו כמה דקות. לא הגענו למפלס של האבות – אדמה חסמה אותו – אבל ירדנו לאזור שהיה בשימוש בתקופה של בית ראשון, לפי החרסים שהבאנו משם, ושהארכיאולוגים בדקו".

ר' מויש גלר, חסיד של רבי שלמה קרליבך, מקשיב לארנון בתשומת-לב. הוא מנענע בראשו, כאומר, "זה הכול? היית שם למטה ולא היתה לך חוויה מיסטית?". ואז הוא בכל זאת אומר: "כל פעם שאני כאן, אני מרגיש כאילו לקחתי איזה קילו של ל.ס.ד". ארנון בוחן את ר' מויש לרגע, ואז מתוודה: "מאז שהייתי שם למטה במערה, אני לא יכול לעזוב את המקום הזה. אני מתפלל פה לפחות פעם ביום".

כרגע אין גישה למערה עצמה. הוואקף אטם את הכניסה שארנון השתמש בה במלט, והפתח שמיכל השתחלה דרכו מכוסה בלוח מתכת ועליו מתנוסס מנעול, אף על פי שלפעמים הוואקף מסכים לפתוח אותו ולהוריד נר אל המעמקים, כדי שמבקרים מיוחסים יוכלו לראות את החלל המאובק שלמטה. מעל למערה ניצב מבנה מאסיבי מרובע, שנראה כמו מצודה או מבצר – הבניין היחיד בעולם שעדיין עומד על תלו מאז זמנו של המלך הורדוס, לפני אלפיים שנה. אבנים גדולות, זהות לאלה שבבסיסו של הכותל המערבי, מתרוממות מתוך האדמה לגובה של עשרה מטרים לערך. שיחים ירוקים-כהים, גם הם מזכירים את הכותל, פורצים מתוך הבקיעים בין האבנים. יונים נחות על האבנים ועפות מדי פעם מאבן לאבן, ממש כמו בכותל. מעל לאבנים הגדולות נחלק הקיר לסדרה של עמודים. בראש הקיר מזדקרים צריחים שהוסיפו הצלבנים שכבשו את חברון במאה ה-11, והשתמשו במערה כמבצר ואחר-כך ככנסייה. אחר-כך כבשו המוסלמים את חברון. משני צדי הבניין, זה מול זה באלכסון, מתנשא צריח המואזין – והופך אותו, בעיני המוסלמים, למסגד. תוסיפו את המחסומים של צה"ל בכניסות, וקיבלתם אלפיים שנות היסטוריה מזרח-תיכונית מגולמות בבניין אחד.
"אתה רואה את השפיץ הזה שם, בקצה הקיר?", אומר אלדד, בן 25 בערך, שבא למערה כמעט בכל יום וחובש כיפה צבעונית ענקית על רעמת שיערו הבלונדיני, שפאות ארוכות ועבות משתלשלות תחתיה. "יונה לבנה שמנה באה עם שקיעה ויושבת שם כל הלילה, כל לילה". "אה", אני חושב, "השכינה".

ללא חציצה

בשנה שלפני טבח גולדשטיין, 1993, אני זוכר שעמדתי והתפללתי בבניין, באולמות המקומרים שקירותיהם קרירים למגע. האם רק דמיינתי לעצמי, או שמא באמת יכולתי לחוש בנוכחותם של האבות והאמהות בעודי עומד ליד ציוני הקבר שלהם? מאוחר יותר למדתי שנוצרים בימי-הביניים הם שקבעו – ככל הנראה באופן שרירותי – את מיקומם של הקברים: אברהם כאן, לאה כאן וכן הלאה; והמוסלמים הם שבנו את מצבות הזיכרון: קשתות עץ מגולפות, בערך כגודלו של חדר קטן, שמהן משתלשלים בדים עשירים. כל מבנה כזה מוקף אף הוא חדר מרובע, מואר באור עמום, שניתן להציץ לתוכו דרך חלונות קטנים שסורגי ברזל סוככים עליהם. וכך אנו מביטים במצבת זיכרון גדולה מכוסה, חסרת דלת, בתוך חדר בלתי נגיש, שנבנה בתוך אולם גדול יותר. מבנים בתוך מבנים. האם הפך הבניין באופן כלשהו, כשהחליף ידיים ותקופות, לייצוג של המערה החתומה, אטומה ומסוגרת בתוך עצמה?
ב-1993 לא היתה חציצה בין ערבים ליהודים; המבנה ההרודיאני שימש בו-בזמן כבית-כנסת וכמסגד. כאילו המגנטיות של המקום הקדוש משכה אותנו אל מעבר להיסטוריה, מעבר לאלימות, מעבר לחילוקי הדעות.
אבל זאת היתה, כמובן, אשליה.

כל צד מתלונן

כמו בהסדרי משמורת שלאחר הגירושים, הכול נפרט לפרוטות. ובכל זאת נותרו קצוות לא סגורים, עניינים לא פתורים שהשאירו את שני הצדדים לא לגמרי מרוצים. שלוש מאות ארבעים וחמישה ימים בשנה המערה מחולקת, יהודים בצד אחד, מוסלמים בצד השני. כל דת מקבלת לרשותה את המתחם כולו למשך עשרה ימים בשנה, ואז הצד שכנגד מפנה את הספרים שלו, את חפצי הקודש, כל מה שניתן לנשיאה. המוסלמים מקבלים את ימי השישי של הרמדאן ואת החגים החשובים ביותר שלהם, דוגמת עיד אל-פיטר, עיד אל-אלא'דחא; והיהודים, את ראש השנה, יום-הכיפורים, היום הראשון של סוכות, היום הראשון של פסח ואת שבת חיי שרה, כשקוראים את הפרק מספר בראשית שמספר על מכירת המערה לאברהם.

ובכל זאת, למרות הנוקדנות הזאת, כל צד מתלונן על העוולות שנגרמו לו. החלק המוסלמי גדול יותר, ויש גג מעליו. אולם יצחק ורבקה, שתופס את רוב החלק המוסלמי, הוא גדול: מאות של מאמינים יכולים להתכנס בו. הישראלים הקצו למוסלמים את החלל הגדול שבתוך הבניין, כדי שיהיה להם מקום לכרוע בו בזמן התפילה. היהודים מתלוננים שהמוסלמים, השומרים בקנאות על הסטאטוס-קוו, אינם מאפשרים ליהודים לבנות מעל לחלל הגדול ביותר שנמצא ברשות היהודים, וגובל בחלל המוקצה למוסלמים, קורת-גג ממשית יותר מרשת-צל, שאינה סוככת מפני הגשם.

יתרה מזאת, לפי המלצות הוועדה בראשותו של שופט בית-המשפט העליון מאיר שמגר, ההסכם שנעשה ב-1994 השאיר למוסלמים גישה כלשהי, מוגבלת אמנם, לצד היהודי. המואזין, שהחוק האיסלאמי מחייב אותו להתפלל בירכתי האולם, מורשה לחצות את החלל המוקצה ליהודים ולהיכנס לעמדתו דרך דלת מיוחדת, מה שעשוי להפריע ליהודים באמצע התפילה. כשחציתי את האולם היהודי בשעה מוקדמת של אחר-הצהריים, ראיתי את המואזין, אדם מודרני למראה בשנות השלושים שלו, בעל שפם עבה והתחלה של כרס, יוצא דרך דלת קטנה – אחת מני רבות שמחברות בין שני הצדדים. לוואקף הוענקה גם זכות להחזיק משרדים בצד היהודי, אף על פי שהוא משתמש בהם רק לעתים רחוקות, בעוד ליהודים אין היתר גישה רשמי לאזורים המוסלמיים.
לא חסרות תלונות גם מהצד הפלסטיני. אחרי הכול, הם תחת כיבוש. יחידת מג"ב חונה באופן קבוע בצד שלהם של הבניין, וחיילים ישראלים קובעים מי יוכל להיכנס אל המסגד ומתי.

לשמור על פתח הר הגעש

סגן ניצב גידי עובדיה ממשמר הגבול הוא המפקד החדש של המערה. הוא גבוה, מחוספס ונאה, ויש לו קול עמוק וצרוד שמתאים לפניו: יש בהן הרמוניה, על אף הקשיחות. גידי מרגיש שהתפקיד שהוטל עליו היא משימה מקודשת: "לשמור על השקט, הביטחון והפולחן במקום הקדוש הזה". הוא נוהג בכולם בכבוד, הוא אומר, במאמינים הערבים, בנציגי הוואקף, במתנחלים. גידי הוא יהודי בן להורים יוצאי תימן ומדבר ערבית, אף כי פחות טוב מאחדים מהחיילים הדרוזים והבדואים שלו. נראה שהוא דפלומט מלידה: חם אבל סמכותי, כן ובו-בזמן מקצועי ונמרץ.

ר' שלום אברג'ל מתפקע מאסטרטגיות להבאת הגאולה: "התלמוד מספר לנו איך אליהו בא למערה והעיר כל אחד מהאבות בתורו. כל אחד מהם נטל ידיים, התפלל וחזר לישון, לפני שהבא בתור התעורר. זה הסוד, מי שיצליח להעיר את כל שלושת האבות בבת-אחת, יביא את הגאולה. אבל זה לא אהיה אני, ניסיתי, אבל לא הצלחתי"

באחת וחצי אחר-הצהריים, ביום שמשי של חודש מארס, גידי ואנשיו משתתפים בתרגיל אימונים: אדם חמוש ברובה חדר לצד היהודי של הבניין והתחיל לירות. יש נפגעים, כולל שני חיילים בכניסה שנפצעו אבל לא נהרגו. אמבולנסים וכוחות תגבורת מגיעים למקום: חיילים נושאים אלונקות, יחידות משטרה וצבא רצות הלוך ושוב. אני שומע דיבורים על "מלוכלכים" – קוד צבאי למחבלים – במכשירי הקשר. בינתיים שני החיילים בכניסה מייבבים ונאנחים מכאב מדומה, כדי להמחיש שהם פצועים. שני ילדים חסידים בני חמש או שש שוטטו והגיעו למקום. הם מתבוננים בחיילים, ולא יודעים מה לחשוב. אנשים מבוגרים משחקים? אנשים מבוגרים בוכים?

באותו הערב מספר לי גידי, שפחות משעה אחר-כך התגלה פלסטיני שניסה להבריח סכין יפנית ומיכל גז מדמיע לצד המוסלמי של המערה. התוכנית שלו, כך התוודה בחקירה, היתה לעוור חייל בגז המדמיע, לחתוך בסכין היפנית את רצועת התת-מקלע שלו ולשחרר אותו. אחר-כך, הוא אמר, היה משתמש ברובה נגד החיילים. זוהי התקרית העשירית במהלך שלושת החודשים האחרונים, שבה נתפסו פלסטינים המנסים להחדיר סכינים לתוך מתחם המערה. מאז טבח גולדשטיין היו במערה שתי תקריות אלימות עם נפגעים: בסוכות לפני מספר שנים היו יריות מאבו-סנינה שפצעו מספר אזרחים במתחם המערה ובתקרית אחרת נפצעו מדקירות סכין מספר שוטרי מג"ב.

"אנחנו לא מאפשרים שום פוליטיקה במערה", אומר גידי, "כרזות פוליטיות או אסיפות פוליטיות או דברים כאלה. לפני שבועיים קרה משהו בכל זאת: שיח' תמימי דיבר במסגד בצד המוסלמי, אחרי שהקריקטורות על מוחמד התפרסמו בדנמרק. הקהל מאוד התלהם. הם זרמו החוצה מהמסגד אל הכיכר שלידו, והתחילו לצעוק אללה אכבר". "ומה קרה?", שאלתי. "המשטרה הצליחה לנתב אותם בלי אלימות אל מחוץ למתחם המערה".
רוב האנשים בצד היהודי – וכן גם בצד המוסלמי – לא חושבים על פוליטיקה בבואם למערה. הם באים להתפלל, ורוצים שהמקום וההילה שלו ייגעו בהם. שעתיים אחרי תחילת הביקור שלי אני מבחין בנשים שנסעו אתי באוטובוס. הן התפללו ואמרו תהילים ליד ציון הזיכרון המסומן בשם "לאה". עיניה של האישה הצעירה מבין השתיים אדומות: היא בכתה. "אני באה לכותל כל יום", מספרת לי המבוגרת, בתשובה לשאלתי. "לכאן אני משתדלת להגיע בימי שישי ובערב ראש חודש, ולפעמים במשך השבוע אני הולכת לקבר רחל".
באולם שרה, מיד אחר-כך, אני רואה את האישה שהסיעה אותנו מקריית-ארבע: זאת שהשיבה על ביטויי האמונה של הנשים בנזיפה מרירה מעט, שהופנתה כלפי אלוהים. היא יושבת במעגל עם עוד חמש נשים, וכל אחת מהן מחזיקה דפים מצולמים, בכל דף רשימה של שמות: אנשים שזקוקים לרחמי שמים. מעל לכל רשימה מופיע סימון: "חולים", "חולים מאוד", "זיווג" ו"זרע של קיימא" – הקטיגוריה האחרונה מתייחסת לזוגות חשוכי ילדים. "אנחנו נפגשות פעם בשבוע, בימי שני", אמרה לי. "כל שם נשאר ברשימה למשך חודשיים, אם הם רוצים חידוש הם צריכים להתקשר אלינו".

אין נחמה בלי נקמה

"אתה יודע מה זה נקודות בונוס?", שואל אותי חסיד ברסלב גבוה וכהה-שיער, אחרי שאני שואל אותו למה הוא בא למערה. "אתה יודע מה זה לקבל משהו חינם? יש דבר כזה גם ברוחניות. כשאתה בא לאבות ולאמהות, אתה מקבל זכויות חינם. זכויות של האבות. זה כמו כרטיס חופשי". "כל ילד רץ לאמא ולאבא כשמשהו כואב לו", אומרת לי אישה בשנות העשרים שלה, בלבוש מתנחלי-היפי; גם היא בכתה. "זה הכי טבעי בעולם". "להתחבר אל האבות והאמהות, זה מקור הכוח שלנו", מוסיף זוג מאפרת. לדבריהם, הם מבקרים במערה עם ילדיהם כל כמה חודשים. "זה הקשר שלנו עם הארץ".

העולים-לרגל מגיעים במשך היום כולו. שני נזירים רוסים-אורתודוקסים ונזירה, שמרכיבים משקפי שמש; הם הביאו אתם כריכים לארוחת צהריים וספר הדרכה קטן. ר' דב שוורצמן, תלמיד-חכם ומקובל זקן, מלוּוה בשני תלמידים צעירים בני עשרים ומשהו, מהדס מאולם לאולם. לפנות ערב מגיע אוטובוס מלא גברים, נשים וילדים – הם מרעננה וכפר-סבא, הם אומרים לי, ובאים למערה בכל ראש חודש.

גם בלילה, אחרי תשע, כשהבניין נסגר, ממשיכים העולים-לרגל להגיע.
בקצה הבניין, כשני מטרים מהקיר, על פיסת עשב לא מעובדת ולא ישרה, עומד מבנה קטן מזכוכית ומתכת שנפתח כמו ארון: בתוכו יש מדף, נרות וגפרורים, והאנשים יכולים להנציח בו את ביקורם באתר הקדוש בלהבה מהבהבת. זו הנקודה שעד אליה הורשו היהודים להגיע במשך 700 שנה, כל תקופת שליטתם של המוסלמים באתר: המדרגה השביעית בגרם המדרגות. יהודים לא הורשו להיכנס לבניין עצמו. כשרחבעם זאבי היה אלוף פיקוד המרכז, הוא הורה לפוצץ את המדרגות, כיוון שראה בהן סמל להשפלת היהודים.

אף על פי כן, יש יהודים שמעדיפים להתפלל כאן גם היום. "המקום הזה קרוב יותר לקברים עצמם מכל מקום בתוך הבניין", אומר לי חסיד צעיר אחד, שזקנו ושפמו מבצבצים על פניו בקווצות רכות דמויות עשב. "כאן זה בסיס הקיר, סמוך למערה. אבל זו לא הסיבה העיקרית להתפלל פה", הוא אומר. "הסיבה העיקרית, כך שמעתי, היא שכל-כך הרבה יהודים התפללו כאן במשך 700 השנה שבהן היה מותר להם לעלות רק עד כאן. הכוח של התפילות שלהם עדיין אצור פה, זה מה שעושה את המקום הזה קדוש במיוחד". מיתוס יוצר היסטוריה, ואז ההיסטוריה יוצרת מיתוסים משל עצמה, קרבה משל עצמה לגן שהשקו והרוו דמעות, געגועים אנושיים לאלוהים ולישועה. כל הלילה, מכונית מלאה בכל פעם – ארבע נשים מתל-אביב, בבגדים אופנתיים, קבוצה של חסידים מבני-ברק ואפילו מצפת – אנשים באים אל המדרגה השביעית ההרוסה ומקדשים את מקום ההשפלה היהודית, כי הם יודעים שהנפשות שסבלו אותה ועמדו בה הן נפשות יקרות, ומרגישים קרובים יותר לאלוהים בחורבן ולא בכוח.

למרות מאמציו של גידי, המערה בכל זאת אינה נקייה מפוליטיקה. על מדפי הספרים שלאורך אחד המסדרונות בחלק היהודי אפשר למצוא את כל כתביו של מאיר כהנא. ר' משה לוינגר, שהיה מנהיג זרם המתנחלים הקיצוני ביותר, מלמד שיעור תורה במערה בכל שבוע; אני שומע אותו מעיר הערות חמוצות על עמיר פרץ במהלך שיעור על הכבוד שהעבודה מביאה לבעליה. באחד הבקרים ראיתי דף מודבק לקיר בית-הכנסת המרכזי בבניין; כותרתו "ערב-רב". באותיות שחורות דהויות הודפסו עליו ציטוטים מספר הזוהר, מדברי ר' אברהם יצחק קוק והגאון מווילנה על הסכנה הנשקפת לעם היהודי מיהודים מזויפים, אלה שהדיחו את העם לעבוד את עגל הזהב במדבר. ברגע הזה בהיסטוריה של ישראל מתמקד זעם הימין ביהודים: אלה שייסוגו מארץ הקודש. "תראו מי מונע מאתנו להיכנס לאולם יצחק ורבקה", ממלמל אדם בעל רעמת שיער לבן, שמבלה את רוב יומו במערה. הוא מצביע על החיילים. "זה לא הערבים", הוא אומר. חבר לוחץ את ידו לברכה: "שיהיה חודש של ישועה ונחמה". "לא", הוא מתקן את חברו. "ישועה ונקמה! אין נחמה בלי נקמה".

איך היה בא המשיח

מאוחר יותר אני יושב עם ר' שלום אברג'ל, מפתח-תקווה. ר' אברג'ל, בחליפה מקומטת ובעניבה שראתה ימים טובים יותר, בן קרוב לשבעים, בא למערה שלושה ימים בשבוע. הוא בטוח שהמפתח לגאולת ישראל חבוי כאן, ובקבר יוסף בשכם. אנחנו יושבים בחצר המערה; כבר כמעט ערב והאוויר נעשה קר, אבל אנחנו ממשיכים לדבר: ר' אברג'ל מתפקע מאסטרטגיות להבאת הגאולה. הוא מדבר תחילה על קבר יוסף בשכם: אילו הרשויות היו נותנות לו לפתוח שם ישיבה, "עם הרבה אנשים", המשיח היה בא. ואז חוזרות מחשבותיו אל המערה. "התלמוד מספר לנו איך אליהו בא למערה והעיר כל אחד מהאבות בתורו. כל אחד מהם נטל ידיים, התפלל וחזר לישון, לפני שהבא בתור התעורר. זה הסוד", הוא אומר לי. "מי שיצליח להעיר את כל שלושת האבות בבת-אחת, יביא את הגאולה. אבל זה לא אהיה אני", הוא מוסיף. "ניסיתי, אבל לא הצלחתי".
אברג'ל שואל אותי אם ראיתי את הכְּרוּז על ה"ערב-רב", ורומז שהוא קשור להפצתו, אם אינו המחבר שלו בכבודו ובעצמו. ה"ערב-רב" היום, הוא אומר לי, אלה שמונעים את הגאולה, כולל רשימה ארוכה של פוליטיקאים ישראלים, החל ביוסי שריד, שמעון פרס ואריאל שרון, ועד ה"טמא לפיד". גם משה דיין נמצא בה. "הילדה ההיא שהוא שלח למטה לתוך המערה, מיכל, יכלה למות, אבל היא היתה רק בת שמונה. אז במקום זה דיין מת. הוא קיבל סרטן ומת אחרי שבועיים". "אני לא חושב", קטעתי אותו. "דיין מת די הרבה שנים אחר-כך". אבל רבי אברג'ל בשלו.

להחמיץ את התפילה בגלל הכיבוש

בלילה שאחרי התרגיל ליוויתי קבוצה של מג"בניקים בסיור בקסבה של חברון, הקרובה למערה. הרחובות סביב המערה הם חלק מהשטח שגידי, מפקד המערה, חייב לאבטח. השעה רק שמונה וחצי בערב, אבל סמטאות האבן דוממות כמו קבר, ריקות לחלוטין, חוץ מעוברי אורח מזדמנים; החיילים עוצרים וחוקרים כל אחד מהם. לצעירים שבהם עורכים חיפוש יסודי, ומוסרים את שמותיהם למפקדה במכשירי קשר. לא עובר זמן רב ואנו נתקלים בצעיר שמבוקש על-ידי השב"כ; שני חיילים שומרים עליו, בעוד חבריהם עוצרים אנשים נוספים ועורכים עליהם חיפוש. רק חנות אחת פתוחה בכיכר מחוץ לקסבה; אני משוחח עם בעליה, שמדבר עברית טובה למדי. "מה שלומנו? אנחנו תחת כיבוש, איך זה כבר יכול להיות?", הוא אומר. "היום הלכתי לתפילת ערב במסגד במערה. החיילים חיפשו עלינו ביסודיות, החמצנו את שעת התפילה". אני מספר לו על מה שקרה קודם, האיש עם הגז והסכין היפנית. "ובכלל, כשהמסגד היה בידי המוסלמים, לא נתתם ליהודים להיכנס. במשך 700 שנה". "לא נכון", הוא אומר לי, "זה היה רק תחת הממלוכים".

להסתכל, לא להתפלל

כמה ימים אחר-כך, באחר-צהריים שטוף שמש אחד, אני יושב עם אבו-סננה חיג'אזי, הממונה הרשמי על הצד המוסלמי של המערה, ועם ג'אבר מוחטסיבה, אדם בן 76 שמדריך תיירים בחברון מאז 1947: האנגלית שלו קשה להבנה ועדיין נושאת שמץ של מבטא בריטי. "כן, מוסלמים באים לכאן מכל העולם", הוא אומר לי. "מאינדונזיה, הודו, תורכיה, דרום-אפריקה. הם באים במיוחד כדי לבקש ילדים, מפני שהאבות התפללו לילדים ונענו". "האם המוסלמים מפחדים לבוא לכאן בגלל מה שקרה עם גולדשטיין?". "לא", עונה חיג'אזי, "אנחנו לא מפחדים". משה, אחד המתנחלים ההיפים, אמר לי קודם לכן שהוא מאמין שהפלילו את גולדשטיין, ושיותר מאדם אחד – אולי גם חיילים – היה מעורב בטבח. "אתה חושב שזה היה גולדשטיין, או שהיו גם אחרים?", אני שואל את מוחטסיבה. הוא לא בדיוק מבין את שאלתי, אבל עונה בכל זאת. "אנחנו מבינים", הוא אומר, "שיש יהודים טובים ויהודים רעים. ממש כמו אצל הפלסטינים". "ואם המוסלמים יחזרו לשלוט על המערה כולה, האם תיתנו ליהודים להתפלל שם?". "אתם תוכלו להיכנס לעשר דקות-רבע שעה", אומר חיג'אזי. "אבל רק להסתכל. לא להתפלל".

תהילים בכל בוקר

בנסיעה האחרונה שלי באוטובוס מהמערה אני יושב ליד יוסף נג'ר, גבר כבן שבעים החבוש טורבן תימני מסורתי; זקן ופאות מסולסלות מקיפים את פניו. נג'ר גר בקריית-ארבע; עד לפני שנים אחדות היה נוסע לירושלים בכל יום, לעבוד כסדרן ומדריך במנהרות הכותל. ב-17 השנים האחרונות הוא גם חבר בקבוצה של עשרה אנשים שמתאספים במערה בכל בוקר כשהיא נפתחת, בארבע, ומתחילים לומר תהילים. הם מפסיקים לתפילת שחרית ואז חוזרים לומר תהילים עד שהם מגיעים לסוף הספר – בדרך-כלל בשבע וחצי בבוקר בערך. "זה מדהים", אני אומר לו, "אתה ודאי מכיר את ספר תהילים כאת כף ידך". הוא מחייך. "מישהו משלם לנו", הוא אומר. "כאלף שקל לחודש. יהודי עשיר שרוצה שזה ייעשה. אנשים זקוקים לַכֶּסף".

נג'ר היה שם בבוקר הגורלי של פורים 1994. הוא הכיר את ד"ר גולדשטיין, שהיה שכנו; נג'ר אומר שהוא היה איש נעים, אף על פי שזמן לא רב לפני כן רגז מאוד על העניין של הערבים שמשליכים אבנים. בלילה שלפני הטבח המוסלמים לא גמרו עדיין את התפילות, כשגולדשטיין לחץ שיתחילו לקרוא את המגילה; היו צעקות ודחיפות וכמה ערבים נעצרו. בבוקר גולדשטיין שאל שוב ושוב, למה אולם יצחק עדיין לא נפתח. "ראיתי אותו יוצא החוצה, ולא ראיתי שהוא נכנס שוב. כנראה הסתתר מאחורי אחת הדלתות ואז התגנב פנימה". נג'ר שמע את היריות וניסה להגיד לחיילים, אבל היה רק חייל אחד בתפקיד – "בחור בשם רותם. רותם המסכן" – מישהו שכח להעיר את היתר. בהתחלה נג'ר לא היה בטוח מאיפה נשמעו היריות, מבפנים או מבחוץ. עד שידע לבטח, הערבים כבר התחילו לגרור גופות מדממות החוצה.

"ואיך אתה מרגיש עכשיו בקשר למערה?", אני שואל אותו. "לפעמים אני מגיע לשם בבוקר ומרגיש כאילו אני חולה, כאילו אני מפתח מחלה. אבל יש שם אנרגיה. יש משהו. כשאני יוצא, אני מרגיש הרבה יותר טוב".

המאמר פורסם בארץ אחרת גיליון מספר 32: "חברון – תשוקות דתיות ונרטיבים סותרים". לחצו כאן להזמנת הגיליון

הרב מיכה אודנהיימר , עיתונאי ומרצה ליהדות הוא המייסד והמנכ"ל של עמותת "תבל בצדק" להתנדבות של צעירים ישראלים ויהודים במדינות העולם השלישי ובאזורי אסון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה