דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
26 באוקטובר 2013 | / / מהדורה 66

לבלוע סוד

הסרט "דומא" (בובות), של התסריטאית והבמאית עביר זייבק חדאד (عبير زيبق حدّاد), מצליח לטפל בתחכום בסוגית גילוי העריות בחברה הפלסטינית. אלטייבּ ע'נאים מתפעל מהאומץ והכישרון לגעת באחד הנושאים הטעונים ביותר בחברה המסורתית

היסטוריה הנקרעת בגופה של אישה [שיר מרובה קולות]

אישה והטף שלה, גבר, מספֵּרת, להקה
(המקום: צחיח, הזמן: שעת דמדומים)

המספֵרת:
בדרך כלל
לרקיע יש שתי ידיים, אך הנה הוא מעלי כעת חסר ידיים,
והנה הוא קבצן, פניו שופעות אֲבַעְבּוּעות
כהן סוחב אותו.

(מצביע על האשה וילדהּ)
זוהי אשה: פעם מגבלתה ילדהּ. פעמים
מגבלתה אישהּ
יסופר לכם
מה שסופר עליה, מה שמשייכים המספרים אליה.
כך,
מה שייאמר אינו הצהרה או תיאטרון.
הוא אשה חיה-מתה.

(הקול נעלם)

עלי אחמד סעיד [אדוניס] 2007, תרגום: אלטייבּ ע'נאים

גוף האישה הוא שטח הפקר שמשמש בין השאר כאתר פסולת לאחסון מלאי התסכולים הבלתי נדלים של הזכרים. מהיסטוריה אלימה זו קבלנו מפה מטושטשת, מעוותת, של יחסי נשים וגברים. בעידן הקדמה המדעית והפוסט-נאורות, שיח נוטף שוביניזם עדיין מוטמע ברבים מהשיחים שבהם אנו נוטלים חלק. למרבה הצער, בתחום משחקי הכוחות הלא הוגן והמטופש המתחולל בין גברים לנשים, הגבר עדיין הוא השליט המכתיב את כללי השיח בעוד שנשים נאבקות על הישגים נקודתיים.

לאורך השנים תויגו הנשים כחסרות, תלותיות, לא יעילות, לא ישרות, מטופשות, או חסרות שיקול דעת. ההיסטוריה של הנשים בחברה עוד לא נכתבה, וכדי לשחזר אותה יש צורך במאמצים רבים ובחפירות ארכיאולוגיות בכל התרבויות.

האישה הערבייה בת ימינו עדיין נאנקת תחת עול השיח הענף והמסועף, שסב סביב הגבר השולט. עם זאת אין להמעיט בחשיבותם של נשים וגברים הנאבקים כדי לשנות את מעמד האישה בחברה המסורתית וכדי לתקן את שיח המינים.

האישה הערבייה בת ימינו עדיין נאנקת תחת עול השיח הענף והמסועף, שסב סביב הגבר השולט. עם זאת אין להמעיט בחשיבותם של נשים וגברים הנאבקים כדי לשנות את מעמד האישה בחברה המסורתית וכדי לתקן את שיח המינים.

דומא (دُمَى) – בובות

בסרטה הנוגע ללב עד כאב, "דומא" (בובות), מצליחה התסריטאית והבמאית עביר זייבק חדאד (عبير زيبق حدّاد), לטפל בתחכום בסוגית גילוי העריות, נושא מורכב וקשה שבדרך כלל מוצנע מאחורי מנעולים של שתיקה. בסרט זה, הראוי להערכה רבה, מראה הבימאית כיצד גברים מתנקשים בנשמתה של בת משפחתם. הסרט מתחקה אחר קורבנות של תקיפות מיניות פְּנים-משפחתיות: אח ואחות, אב ובתו, דוד ואחיינית. דוגמאות לתקיפות אלו נפרשות לאורך הסרט, המציג נשים שמבקשות להשתחרר מהדחקה רבת שנים.

עצם הטיפול בנושא מצביע על תעוזה לא רגילה. חברות מסורתיות אינן מעודדות, בלשון המעטה, תחקירים וחקירות שעלולים להפוך עולמות ולפתוח תיבות שעלולות לפזר רעלים שקשה יהיה לטפל בהם.

"איני רוצה לשחק את המשחק הזה"

בסצינת הפתיחה של הסרט מופיעה בובה של גבר מקריח, שהבעה חמוצה שפוכה על פניו. כמו חיה האורבת לטרף הוא מביט על בובת ילדה שיושבת על קרוּסלה בגן שעשועים. לפתע, הוא מתרומם מהכיסא, ניגש אליה ומתחיל לסובב בכוח את הקרוסלה. "איני רוצה לשחק את המשחק הזה", אומרת הבובה בקול אינפנטילי, ומתחילה לבכות ולגמגם בקול רם. ברקע אנו שומעים מוזיקת דאגה מתפקעת מפסנתר, הנדנדה מסתחררת, הילדה נבלעת.

עתה עובר המסך אל רכבה של הבמאית, עביר חדאד. היא נוהגת, ולידה יושבת אישה צעירה אלמונית ולראשה מטפחת. האישה אוחזת באחת הבובות שיצרה הבמאית עבור "שוקולאטה", מחזה מאת זייבק חאדד ורונית חכם. עביר מספרת לאישה על מחזה הבובות שדן בסוגיות של תקיפה מינית, ומספרת לה כי העלילה עוסקת בגבר התוקף ילדה על קרוסלה. בקול סדוק ובגמגום אומרת הבחורה הערבייה שליד עביר שזה "מזכיר לה משהו", משהו שקרה לחברה שלה. "מי שקרה לה הדבר הזה, היא האשמה, אותה רוצחים". היא משחקת בידיה עם הבובה, מסרקת את שערותיה, ומפטירה בקול חנוק: "אהבתי את הבובה הזו". היא מוסיפה: "משהו קושר אותי אליה". אחר כך היא שותקת, מתכרבלת בתוך עצמה, וחותמת את השתיקה שהשתררה במכונית בהצהרה דרמטית: "הילדה שסיפרתי לך עליה היא אני, אני זו שחוויתי את כול הדברים האלה. מסע חיי ארוך, אני מרגישה". עביר מורידה אותה לבקשתה ליד בנין בית הספר. הייתכן שהיא מורה?

חברה מסורתית בדרך כלל אינה מוכנה לעמוד מול הקורבנות שחושפים את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. גם החברה המסורתית הערבית אינה בשלה לחשוף את מערומיה. היא מעדיפה לטמון את הראש בחול, לשתוק, לכאוב בשתיקה, לצעוק, ליילל, להמשיך ולרמוס עוד – ולחיות עם תופעות בלתי נתפשות אלו. חברות מסורתיות לא באות חשבון עם התוקף, הן באות חשבון עם הנתקף, הקורבן, חסר האונים והחלש. שוב אנו מגלים כי קל לרמוס חלשים, וקשה ביותר לעמוד מול חזקים. במקרים כאלו המסורת הופכת לכלא. המסורת מתהדרת בקדושה, בכבוד שאופף את המנהגים העתיקים ואינה מאפשרת פתחון פה לקורבנות שעלולים לנתץ את מראית העין.

קטע מתוך הסרט מבטא את ההכחשה של החברה הערבית המסורתית ואת פחדיה מפני סוגיות קשות אלו. בדרך להופעה, הבמאית מתקשרת לעדנאן, האחראי על המתנ"ס של אחד הכפרים הערביים. עדנאן אומר לה שההופעה שלה התבטלה. הוא מסביר: "אולי הנושא לא מעודד אנשים לקנות כרטיסים ולבוא, לא יודע". תשובתו מעוררת חשד, אך יש לשער שהוא אמר את האמת – מישהו לא עודד את אנשי הכפר לראות על הבמה סצנות שהם מעדיפים לשמור בחדרי חדרים.

לפסֵל את הכאב

"משרבייה", מנאל מורקוס

מנאל מורקס, אישה בשנות הארבעים לחייה, פסלת מוכשרת, מעמידה במרכז עבודותיה את התמה של האישה כטרף. מנאל, בשונה מיתר המרואיינות, מצטלמת בסרטה של חדאד כשהיא בעלת שם ופנים. עצם הצעד יוצא הדופן דורש מהצופים הערכה כבירה לאישה שמעזה לצאת כנגד זרם. העובדה ששאר הנשים מסוות את עצמן מצביעה על האיום העקבי והכבד שמפעילה החברה.

רוב הריאיון עם מנאל מורקוס מתרחש בסטודיו המרווח שלה. מנאל מפסלת איברי מין נשיים, ומניחה אותם על מזבח. תמצית גוף האישה כחלק מריטואל חברתי? האם המזבח כאן מייצג את אותו שטח הפקר שבו חיה האישה? מנאל מורקס: "אני ואחותי תמיד מנסות לדחוק את אמא שלנו לפינה ולגרום לה לדבר. שתספר את מה שיש לה בלב. יום אחד דיברנו על הנושא והיא מאוד נלחצה. היא אמרה לנו, 'תסגרו את הנושא, אתן חושבות שאתן היחידות שחוויתן דברים כאלה?". מנאל מספרת על תגובתה לדברי האם: "לא רוצה לשתוק. אמשיך לדבר על זה עד שאפתור את התסביך הזה". נדמה כי חדר העבודה שלה מלא בישויות שותקות-מדברות.

בהמשך מתברר שהיצירה של מנאל מורקוס נבראה למטרת ריפוי. היא מבקשת לנתק את שרשרת העריות, להפסיק את שרשרת הפגיעות המיניות. היא מספרת שחוותה תקיפה מינית בילדותה, בתוך המשפחה. גבר פלש לפרטיותה בכך שנגע בחזה שלה. כתוצאה מכך, היא מספרת, לא היתה מסוגלת להניק את בניה התאומים. היא לא יכלה להסכין עם המגע. כשבן זוגה, נבִּיל, ניסה לשכנע אותה שעל אף מה שקרה היא מלומדת ומשכילה ושהיא צריכה להתחזק ובכל זאת לנסות להניק, היא אכן עשתה מאמצים, אך גופה סרב. הווידוי האינטימי של מנאל שלא חוסך בפרטים משאיר רושם חזק על הצופים.

איך תופרים את הפצע?

עוד שני מקרים בולטים בסרט "בובות". אַמַל נאנסה על ידי קרוב משפחה, שנעלם מחייה אחרי שאנס אותה בעזרת חומר מרדים. היא מספרת שצעקה "אל תבעל אותי" כשהתעוררה ומצאה את עצמה ערומה בחדר עמו, תוך שהוא מנסה לשכב עמה בכוח. אמל נראית ונשמעת כאישה פצועה אך חזקה. אמל הוא שם בדוי ופניה מוסווים כמובן. האונס החריב את עולמה, ומאז היא מנסה לאחות את שבריה. בסרט אנו רואים אותה מתקשרת לתוקף, ושואלת אותו אם הוא מזהה אותה. היא מבקשת ממנו להיפגש אתה. היא קובעת אתו פגישה בבית קפה, כמה ימים לאחר שיחת הטלפון. היא מעוניינת בחשיפה ובעימות עם האיש שתקף אותה. אנו רואים אותה מחכה בבית הקפה עם עביר חדאד, לבה פועם בחוזקה והיא מבולבלת. האנס לא מגיע. "הוא לא בא", היא אומרת, "שיחיה עם הקללה הזו".

מקרה קשה שני, הוא המקרה של מיי. דודהּ מצד אימה נהג לאנוס אותה מאז היותה בת חמש עד לגיל חמש עשרה, כשהגיעה לכיתה י'. פעם הסבתא ראתה ושתקה. "ציפיתי שתשאל אותי " היא מספרת, "אך זה לא קרה". פעם הוא אמר לה "לא רוצה, בסדר. אני הולך לאחיותיך". היא נתקפה חרדה וכדי להגן על אחיותיה, כנועה, הלכה אחריו לחדר. היא שונאת אותו. עתה היא רוצה להגיש נגדו תלונה. היא כבר התייעצה עם עורכת דין. דירתה משקיפה על הים. אנו רואים אותה צועדת על המרפסת ומדברת עם חברה: "הייתי אצל עורכת הדין, אני הולכת להגיש תלונה נגדו". מצדו השני של הטלפון, חברתה שואלת "את מי, את דודך?". "כן", עונה מיי. "טוב, היית צריכה לעשות את זה מזמן", מגיבה החברה.

הסרט ננעל באותו בית קפה שבו ישבו אמל ועביר חדאד, אחרי שהתוקף לא בא כמו שהבטיח. מבטי הערצה ברקו בעיניה של עביר שאמרה לאמל "כל הכבוד… לא כול אחת מסוגלת לעשות את זה".

הסרט מסתיים כשחדאד מצלמת את מנאל מורקוס מדליקה סיגריה ומתבוננת בפסל קטוע ראש בעל שדיים בצבע אש. המצלמה עושה תנועה סיבובית חצי מעגלית על אותו כפר הניצב על הר, מואר באורות ליליים, מעין עין בוחנת הרואה את מה שרבים לא רואים, ואלו שרואים – מעדיפים להכחיש.

אלטייבּ ע'נאים הוא סופר, משורר ומתרגם

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה