דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 בדצמבר 2001 | / מהדורה 07

מחכים בתור למרק בגטו וארשה, פולין. 1941. באדיבות בית-התפוצות

לא שעת רצון

ועד ההצלה החרדי, שהוקם בארצות-הברית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להציל בני תורה מצפורני הנאצים, היה הראשון להבין את חומרת הידיעות שהגיעו מאירופה הכבושה. אף שהועד ניסה לארגן פעולות להצלת כל היהודים באירופה, הוא המשיך בה-בעת להזרים סיוע מיוחד לרבנים ולתלמידי ישיבות שלא היו כלל בסכנת השמדה

אחד מהישגיו הבולטים של העם היהודי ביובל שנים האחרונות היה הפיכתה של הטראומה הלאומית הקשה ביותר שלנו למקור עוצמה. במשך חמישים שנה, ובייחוד בשלושת העשורים האחרונים, השקיע העם היהודי משאבים עצומים בחינוך בנושא השואה ובטיפוח תודעת השואה בקרב ציבורים רחבים בעולם, בייחוד בקרב היהודים בישראל והקהילות היהודיות ברחבי העולם. אלה הניבו תוצאות חיוביות מאוד. כך, למשל, ניתן לזהות שינוי מהותי ביחסו של העולם הנוצרי בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, כלפי העם היהודי וכלפי האנטישמיות. אם בעבר הטיפה הכנסייה לרעיון שהיהודים כבר אינם בעלי-ברית עם אלוהים ועליהם לסבול בשל חטאותיהם, הרי שכיום חלקים נכבדים בעולם הנוצרי מתייחסים אל היהודים כאל אחים בעלי קשר מיוחד עם הבורא. אם בעבר היו הכמרים בין המפיצים העיקריים של האנטישמיות, היום רבים מביניהם התגייסו למאבק פעיל נגדה.

גם בעולם היהודי אנו עדים להשפעה חיובית שהיתה להעמקת תודעת השואה, וזאת למרות מהותה הטראומטית. בשנים האחרונות משחקת השואה תפקיד מרכזי בחיזוק התודעה היהודית, ומשמשת כגורם מלכד בציבור היהודי בארץ ובקהילות היהודיות בחו"ל. כמו כן, היא מחזקת את יחסי ישראל והתפוצות. בהעדר הקונצנזוס באשר למהות היהדות בימינו, הפך זכרון השואה למכנה יהודי משותף, כמעט היחיד שאינו שנוי במחלוקת. אך לקביעה זו יש בכל זאת יוצא מן הכלל. היא אינה נכונה בכל הנוגע לציבור החרדי, שם נעשתה השואה במרוצת השנים לאבן נגף ולסלע מחלוקת בינו לבין כל שאר העולם היהודי בארץ ובתפוצות. וזאת לא רק ביחס ללקחי השואה, אלא גם ביחס לדרך שבה מציינים אותה ואפילו ביחס ליום שנבחר להתייחדות עם קורבנותיה. הציבור החרדי מתנגד לציון יום השואה בכ"ז בניסן, שכן בחודש ניסן אין מספידים; הוא מתקומם נגד טקסי אזכרה והתייחדות בעלי אופי חילוני; ומסרב באופן נחוש לקבל כמובנות מאליהן את המסקנות המקובלות על כל שאר העולם היהודי, בדבר צדקת האידיאולוגיה הציונית שקראה ליהודי הגולה לעלות ארצה טרם פורענות, ונחיצותה של מדינה יהודית חילונית.

עמדות אלה אינן מפתיעות. מראשית התארגנותה של היהדות החרדית כתגובה לצמיחתן ולהתפתחותן של תנועות חילוניות בעם היהודי, היא חרתה על דגלה את ההתנגדות לציונות ונאבקה נגד כל תופעה, גוף או אדם שלא היו מוכנים לחיות את חייהם על-פי ההלכה, כהגדרתה של המנהיגות הרבנית החרדית. דווקא לאור מאורעות השואה, היה סיכוי שיחול שינוי בגישתה של היהדות החרדית לשאר העם היהודי, אך לצערנו שינוי זה לא התרחש.

שאלות נוקבות

עד לאחרונה לא נחשף הסיפור המלא, כי ההיסטוריוגרפיה החרדית עסקה רק באותם רכיבים שהחמיאו ליהדות החרדית, ובעיקר למנהיגיה, והתעלמה לחלוטין מכל מה שהיה עלול לעורר ביקורת ותמיהות. היסטוריונים אחרים מעולם לא התעמקו בסוגיה. כמי שנולד בארצות-הברית וגדל והתחנך שם בשנות השישים – תקופה של אקטיביזם פוליטי ששינה את פני החברה האמריקאית – ובתורת סטודנט לתואר שני בתולדות השואה באוניברסיטה העברית בירושלים, שמתי לב להעדרו של מחקר בנושא זה. תמיד תהיתי מה עשו יהודי אמריקה למען אחיהם באירופה בתקופת השואה, ושאלה זו סקרנה אותי בפרט ביחס ליהדות הדתית שהשתייכתי אליה ושבמוסדותיה התחנכתי. ולכן, כשנודע לי שבתקופת השואה פעל ועד של רבנים אורתודוקסים אשר הוקם במיוחד כדי לעסוק בנושא ההצלה, החלטתי לחקור את תולדותיו וזאת, אני מודה, מתוך תקווה לגלות הישגים של ממש.

מאז עבר יותר מחצי יובל שנים, וככל שהתעמקתי במחקרי התחולל שינוי בסיסי בגישתי לנושא. מה שהתחיל כניסיון לזהות כל פעילות חיובית מטעם הציבור הדתי כדבר שנוכל להתגאות בו – מעין מקבילה לחיפוש הנואש של שאר הציבור היהודי אחר מקרי התנגדות מזוינת של יהודים תחת הכיבוש הנאצי – הפך במרוצת השנים למשימה מחקרית מסובכת מאין כמוה, שהעלתה שאלות נוקבות יותר מאשר סיבות לגאווה. ככל שחשפתי יותר ויותר פרטים בנוגע לפעולותיו של ועד ההצלה הבנתי שלוש נקודות בסיסיות, שהן קריטיות להבנת הפעילות של היהדות החרדית בשואה והפוטנציאל לשינוי שהיה גלום בפעילות זו.

  1. מדיניות ועד ההצלה של הרבנים נקבעה בעיקר על-פי תפישת עולמם ואמות-המידה של רבנים חרדים.
  2. ועד ההצלה הוקם במטרה יחידה – להציל בני תורה – והעניק עדיפות מוחלטת לרבנים ולתלמידי ישיבות, מדיניות שעוררה ויכוח נוקב בקרב הקהילה היהודית האמריקאית.
  3. לאחר היוודע דבר הפתרון הסופי ניסה הוועד לארגן פעולות להצלת כל היהודים באירופה הכבושה, אך בה-בעת המשיך להזרים סיוע מיוחד לרבנים ולתלמידי ישיבות שלא היו כלל בסכנת השמדה.

נקודה אחרונה זו היא החשובה ביותר אם ננסה להבין מדוע, לפחות בתיאוריה, היתה תקווה שהיהדות החרדית תשנה באופן מהותי את התייחסותה ליהודים שאינם חרדים, בעקבות השואה. כדי להסביר נקודה זו, עלינו להציג ביתר פירוט את תולדות הוועד ואת נפתולי מדיניותו והישגיו. הוועד הוקם בנובמבר 1939 במטרה אחת ויחידה – להציל את אנשי האליטה של הישיבות הליטאיות (מיר, קלצק, ראדין, קמניץ וכו') אשר ברחו ממזרח פולין לליטא בעקבות כיבוש האזור על-ידי הסובייטים – ונעשה במרוצת המלחמה ארגון סיוע והצלה שפעילותו היתה חובקת עולם ותקציבו הגיע ליותר ממיליון דולר, סכום נכבד בימים ההם. הקמת הוועד ביטאה את חוסר אמונם של הרבנים החרדים במנהיגות של יהדות אמריקה. עוד לפני שנוסד הוועד, כבר פעל ארגון יהודי אמריקאי שתפקידו היה לסייע ליהודים במצוקה מעבר לים. הוא נקרא 'אמריקן ג'ואיש ג'וינט דיסטריביושן קומיטי' או הג'וינט, ואחד משלושת מרכיביו (סנטרל ריליף קומיטי) היה אפילו אורתודוקסי.

אך הרבנים לא סמכו על הג'וינט, שנוהל בידי יהודים אמריקאים ותיקים יוצאי גרמניה אשר השתייכו ברובם לתנועה הרפורמית שנואת נפשם, שיעניק מספיק משאבים להצלת הרבנים ותלמידי הישיבות. יתרה מזו, ההחלטה להקים את הוועד באה פחות משנה לאחר איחוד כל מגביות הצדקה המרכזיות של הקהילה והקמת המגבית היהודית המאוחדת, שנוסדה כדי למנוע כפילות ולהגביר את גיוס הכספים מכל שכבות הציבור היהודי ברחבי ארצות-הברית. בנסיבות אלה, ברור שהוועד ביטא את המגמה הבדלנית של החרדים בארצות-הברית.

לא הצליחו לשנות

עם היוודע דבר יישום הפתרון הסופי ברחבי אירופה, הרב אליעזר סילבר, הרב אהרון קוטלר, הרב אברהם קלמנוביץ ואותם אישים מאגודת-ישראל שסייעו להם, כגון יעקב רוזנהיים, היו בין הראשונים להבין את מלוא חומרת הידיעות שהגיעו מאירופה הכבושה, ומהיחידים שניסו לשנות מן הקצה אל הקצה את סדר-היום הקהילתי ולהקדיש את מירב המאמצים – בעיקר הפוליטיים אך גם הכספיים – להצלת היהודים באירופה.

היו אלה ראשי היהדות החרדית אשר דרשו שכנס-היסוד של הוועדה היהודית האמריקאית ידון בצעדים מעשיים להצלת יהודים מאירופה הכבושה, שעה שמנהיגי ארגון-הגג שהוקם בשנת 1943 העדיפו לתכנן את המהלכים להקמת מדינה יהודית לכשתסתיים המלחמה. אך למרבה הצער, לא מצאו מאמצים אלה אוזן קשבת בממסד היהודי הוותיק, והיחידים שהתגייסו לעזרתם היו אנשי האצ"ל בראשותו של הלל קוק, שפעלו במסגרת 'ועד החירום להצלת העם היהודי באירופה'. אך למרות השותפות הברוכה הזו, שהניבה את ההפגנה היחידה של ארגון יהודי בוושינגטון למען הצלת יהודי אירופה ואשר בהשפעתה הוקם גוף ממלכתי אמריקאי מיוחד שמטרתו להציל את אלה הנתונים לאיום הנאצי, לא הצליחו השותפים מהשוליים לשנות את סדר-היום של יהדות אמריקה, ובוודאי לא להכתיב את המהלכים של הממשלה האמריקאית.

אך בד-בבד עם הפעילות למען כלל יהודי אירופה, שכללה החל מ-1944 גם העברת סכומים מכובדים לפעיל ההצלה הרב מיכאל דב וויסמדל בסלובקיה, אשר הפעיל תוכניות להצלת נפשות, פעל הוועד כדי לאפשר לרבנים ולתלמידי ישיבות בשנחאי וברוסיה האסייתית להמשיך ללמוד תורה. כלומר, באותו זמן שהוועד פעל מתוך דאגה לכלל ישראל ומימן תוכניות להצלת יהודים באירופה הכבושה, הוא המשיך לדאוג במיוחד למימון המשכת לימודיהם התורניים של רבנים ותלמידי ישיבות שלא היו בסכנת השמדה וזאת, הלכה למעשה, על חשבון סיוע להצלת חייהם של היהודים באירופה תחת הכיבוש הנאצי.

במבט לאחור, החלטה זו נראית מאוד בעייתית. איך אפשר להצדיק העברת כספים לרבנים ותלמידי ישיבות שלא היו בסכנת השמדה, בזמן שכל פרוטה יכלה לסייע להצלת נפשות? אלא שהרבנים סברו שהצלת התורה היא מקבילה לפחות, אם לא עולה עשרת מונים, על הצלת חייהם של "סתם" יהודים. ולכן, אפילו בשנים האפלות ביותר של השואה, הם המשיכו להזרים סכומים נכבדים, שאפשרו לרבנים ולתלמידי ישיבות שברחו מהנאצים להמשיך ללמוד באותה אינטנסיביות שהם היו רגילים. כך נוצר מצב שבעשרת החודשים הראשונים של שנת 1944, בתקופה שהוועד העביר 420 אלף דולר לתוך אירופה הכבושה לשם הצלה פיזית, הוא גם שלח 150 אלף דולר לרבנים ולתלמידי ישיבות ברוסיה האסיאתית ו110 אלף דולר לרבנים ולתלמידי ם בשנגחי, סכומים שאיפשרו לקבוצות אלה, שקיבלו באותה תקופה, כמו שאר הפליטים היהודים, אמצעי קיום מארגוני סיוע אחרים, כגון הג'וינט והסוכנות היהודית – להמשיך וללמוד תורה כאילו אותה עת לא מתרחשת השואה במקום אחר.

בעקבות השואה יכלה היהדות החרדית לעשות את חשבון הנפש הפרטי שלה ולהסיק שתי מסקנות הפוכות. מצד אחד, היא יכלה להצביע על הצלתם הפיזית של בין אלף לאלף וחמש מאות רבנים ותלמידי ישיבות מהאליטה התורנית האירופית, שלא רק ניצלו אלא גם המשיכו במשך כל המלחמה בלימודיהם התורניים המאומצים, ולהסיק מזה שגישתה הבדלנית היתה מוצדקת ואילולי הוקם ועד ההצלה, רבנים ותלמידים אלה לא היו ניצולים. כמו כן, היא יכלה להצביע בצער רב על סירובו של הממסד היהודי-אמריקאי (כולל התנועה הציונית) להתגייס להצלת יהודי אירופה, ולהסיק מכך שרק מנהיגות בעלת מחויבות מוחלטת לשמירת מצוות יכולה לפעול בהצלחה ובנאמנות מלאה למען עם היהודים; מסקנה המחזקת את הגישה החרדית המקורית. אך במבט קצת יותר מפוכח, יכלו ראשי הוועד להגיע למסקנה ההפוכה, כי האמת היא שאף שוועד ההצלה הקדיש תשומת-לב מיוחדת לגורלם של ראשי הישיבות והתלמידים, רק מעטים מביניהם היו ניצלים ללא עזרת הג'וינט. כך גם ביחס למאמצים להציל את יהודי אירופה, ניתן היה להסיק עד כמה חשוב לפעול במסגרת הרחבה ביותר, עם כמה שיותר שותפים, כדי להשיג תוצאות מרביות.

לצערנו, המנהיגות החרדית נמנעה מלהסיק מסקנה כזאת לאחר השואה. במקום להכות על חטא על מדיניות ההצלה האנוכית שלהם ולהודות בטעותם, שעלתה בחייהם של יהודים רבים שלא ניצלו ואולי היו עשויים להינצל אילו פעל ועד ההצלה אחרת בשנים 1945-1944, העדיפו בעולם החרדי לפאר את המדיניות הפרטיקולריסטית, לזקוף לזכותם את כל הקרדיט עבור הצלת בני הישיבות, לגמד את עשייתם של כל הארגונים שהם לא שיתפו עימם פעולה ולהתייחס לקהילתם כגיבורי השואה, כשבפועל התנהגותם היתה טראגית במידה רבה, בדיוק כמו זו של ציבורים יהודיים רבים אחרים.

אי-אפשר לדעת בוודאות מדוע המנהיגות החרדית לא שינתה מאומה בגישתה המקורית כלפי הציבור היהודי שאינו חרדי, בעקבות השואה.

ייתכן שהדבר נבע מתחושת חולשה בעקבות אובדן רוב-רובו של העולם החרדי שהיה קיים לפני השואה. השמדת הישיבות ומרבית תלמידי הישיבות באירופה (עד שליש מתלמידי הישיבות הליטאיות) הותירה פצע עמוק בציבור החרדי, ואם נוסיף לכך את הכעס של מנהיגיו כלפי שאר העולם היהודי בגלל חוסר שיתוף הפעולה בתחום ההצלה בשנים שלאחר היוודע דבר הפתרון הסופי, אולי נבין מה מנע מהרבנים החרדים לנקוט גישה מהפכנית. הם ראו לנגד עיניהם משימה אחת מרכזית, והיא בניינה-מחדש של היהדות החרדית, כי היה להם חשש שגם מה ששרד עלול להימחק לאחר השואה. בנסיבות אלה קשה לצפות לגמישות אידיאולוגית ולחשיבה מהפכנית ממי שהשמרנות מאפיינת אותם ואת תנועתם, ולכן לא ראינו את השינוי שהיה יכול להיעשות בעקבות פעילות ההצלה של הציבור החרדי. במקום זאת הוחלט להתבצר ולנסות לבנות מחדש את מה שנחרב.

להחלטות אלה היו תוצאות קשות מבחינת אחדות יהודית, ובנסיבות אלה לא מפתיע הדבר, שהחרדים סירבו להשתתף במאבקים החשובים שניהל העם היהודי לאחר השואה. הם נעדרו מהמלחמה על הקמת המדינה, וממשיכים עד היום להתחמק משירות צבאי. הם גם לא השתתפו במאמצים להציל את יהודי ברית-המועצות, סוריה ואתיופיה. במקום להטות שכם וליטול אחריות, העדיפו החרדים להתבצר בשכונותיהם ולנסות לבנות אלטרנטיבה. אך מה שאולי לא מובן להם הוא שכל ניסיון לתפוס עמדה בתוך העולם היהודי חייב להיות מבוסס על מכנה משותף של סולידריות. רבים – ואולי בצדק – אינם חשים אחווה כלפי מי שברחו וממשיכים לברוח מכל המערכות.בימים אלה, כשהמאבק המרכזי בחברה הישראלית הוא על דמותה היהודית, חבל שמי שדווקא ראוי מבחינה תוכנית להיות שותף בוויכוח החיוני המתנהל כאן, כבר מזמן איבד את אמינותו ביחס להשתייכותו לכלל ישראל. זה עצוב מאוד, כי הדברים יכלו להתפתח אחרת.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 7: "יהודים, לכו לפלשתינה – על אנטישמיות ושנאה עצמית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אפרים זורוף המכונה "אחרון ציידי הנאצים" הוא מנכ"ל מרכז ויזנטל

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה