דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 באוקטובר 2000 | מהדורה 01

לא סוגר את הדלת בפני אף אחד

אין זו שיחה בין אדם ששואל ובין אדם שמכיר את התשובות, אלא בין שני מחפשים. הראשון על סף הייאוש והשני יודע לאפיין את החשיכה ולמצוא ניצוץ אור במקומות שהוא מביט בהם." שמעון אדף משוחח עם אהוד בנאי על השאלה: מה הלאה

  • "לפני שהטפטוף ייהפך למבול,
  • אני חייב למצוא לי שער לא נעול
  • נפלט, נמלט,
  • מבקש לי עיר מקלט"
  •           אהוד בנאי, "עיר מקלט"

דרום תל-אביב, מקום שהזרות בו היא אורח-חיים, שהשנים האחרונות הפכו אותו ללא-מודע קולקטיבי של התרבות הישראלית, לאזור של הדחקה. ערבוביה של מבנים מתפוררים בעלי תשתית לקויה ובניינים היפר-מודרניים תמוהים שאיש אינו גר בהם, אוכלוסייה מעורבת של גולים מרצון ואזרחים שהעוני שלל מהם יכולת להחליט על-פי אותו רצון. מוסכים, מסגריות, נגריות, חללים שבתוכם עובדים אנשים בשתיקה מיומנת, השפה האוניברסלית היחידה. הרבה יגיע כפיים. הרבה עמל תחת שמי סוף הקיץ הרותחים. כאן, היכן שכל חלום חדש או ישן על הישראליות נמדד, נשקל ונמצא חסר, אני מבקר את אהוד בנאי.

כבר שנים שאהוד בנאי הוא אחד הסמנים המובהקים של יצירה ישראלית מקורית. היצירה שלו הייתה שורשית עוד לפני שסולמות ערביים נעשו לתו התקן של האותנטיות, בטרם הפך החיבור בין מזרח ומערב לצו האופנה. חמישה אלבומים מצוינים מיקמו אותו בלב הקנון של המוסיקה הישראלית, וטביעת האצבע המובהקת שלו כמלחין וכתמלילן השאירה אותו רענן ואהוב בתודעת הקהל שלו. כבר באלבומים הראשונים ניכרה המגמה הזו, הליכה מן הרוק והבלוז וחזרה הביתה וחזרה מן הבית אל הרוק והבלוז, חיפוש אחר חיבור של רכיבים שיעניק לו אפשרות לנסח את האמירה האינטימית והפומבית ביותר שלו, תוך שהוא משמש, בלי משים, אחד המובילים של המהפך התרבותי של שני העשורים האחרונים: ההיפתחות לתרבות המזרח והלגיטימציה שלה. "יש תחושה שאנחנו נמצאים בצומת של מזרח ומערב," אומר אהוד בנאי, "אבל הוא חנוק. גבולות בשלושה צדדים וים ברביעי. הכול כאן דחוס ולחוץ. במוסיקה אני אוהב לפרוץ את תחושת המחנק, את המצור התרבותי. אני יושב פה ומדמיין שיש מקום בשם שירז, ומואזין מסלסל שם בקולו והבית של הסבא של הסבא רבא שלי עדיין עומד שם, ויש גם מקום בשם ניו-יורק. אני אוהב לראות את כל המקומות הללו כאילו הם מצויים כאן. אני מעשיר את המקום. החיבורים השונים עוזרים לי לפתוח אותו, לאפשר לרוח לנשוב בכל הכיוונים שלו."

אהוד בנאי ממשיך ללכת אל מקומות אחרים, להביא אותם אל המרחב שלו. מחפש תמיד. אלמנט ותיק נוסף שמאפיין את היצירה שלו ונעשה אקטואלי בשנים האחרונות הוא ההתייחסות הישירה והחופשית למקורות היהודיים בטקסטים שהוא כותב.

אין זו שיחה בין אדם ששואל ובין אדם שמכיר את התשובות, אלא בין שני מחפשים. הראשון על סף ייאוש והשני יודע לאפיין את החשיכה ולמצוא ניצוץ אור במקומות שהוא מביט בהם.

"'וייוותר יעקב לבדו', השם ישראל הגיע ליעקב בזמן שהיה לבד בלילה, נאבק באיזושהי ישות לא ברורה. סיפור שנראה כאילו לקוח מ'תיקים באפלה'"

לפני כשש שנים חזרתי בשאלה, לאחר תקופה ארוכה של התלבטויות ותשובות חלקיות, של שאלות מוסריות נוקבות שאין עליהן מענה, שאלות פשוטות כמו, "איך מאמינים בעולם שבו ילדים מתים באכזריות" ושאלות הרות-גורל כמו, "כיצד אפשרות של מות ילדים קיימת בכלל בתוך הבריאה." נדמה היה לי שיהדות איננה אלא מימוש אחד של אמונה באל, ושכמו כל שאר הדתות המונותיאיסטיות, על זרמיהן השונים, יסודה בשקר. אז, בשעה שהורדתי סופית את הכיפה, חשבתי בתמימות שזרח הקץ על היהדות גם כעולם תרבותי. חשתי שהסוגיות הבוערות ביותר כרוכות בזהותי כישראלי, ושהשלכת העבר היא הצעד הראשון לשחרור. ההתפכחות לא איחרה לבוא. התרגלתי למשקל של העבר היהודי על הכתפיים. גיליתי שהפכתי אדם שניעור משנתו בבהלה משום שטחנות הקמח שלו שבתו מפעולה. אני מחפש עבר ומחפש זהות. העבר היהודי מלא האיסורים שוכן באפלה, ואילו הזהות הישראלית היא אבק, רעש רקע, לא נותנת אף דבר ממשי אחד.

"אני מתייחס לישראליות במובן המאוד רחב שלה," מציין אהוד בנאי כשאני מציג בפניו את מטרת הביקור, "לא ישראליות שמתחילה ב-1948. בעיקרון אני תמיד מרגיש זר. זו תחושה שמלווה אותי. אני מחפש מה כאן משייך אותי. אני מרגיש שיש לי הסתכלות של אאוטסיידר על החברה הישראלית. אני לא מרגיש שייך מכל מיני סיבות שלא תלויות בי. לפני כחצי שנה הזמינו אותי להופיע בכנס בנושא יהדות באנגליה וביקשו שגם אדבר על זהות ישראלית. חשבתי שכדאי לי ללכת למקור. השם ישראל מופיע בפעם הראשונה במאבק של יעקב עם המלאך. לא ממש זכרתי את הסיפור, לכן קראתי אותו שוב, והמשפט שהיה לי שם חזק הוא המשפט, "וייוותר יעקב לבדו." השם ישראל הגיע ליעקב בזמן שהוא היה לבד. הוא לא היה שייך לשום זרם, לא היה לו כרטיס לשום מפלגה, לא משפחה, לא ילדים. בן-אדם לבד בלילה נאבק עם איזושהי ישות לא ברורה. סיפור שנראה כאילו לקוח מ'תיקים באפלה'. מבחינתי זהו חיפוש מאוד אישי, מאוד פרטי, כמו בקריאת 'שמע'. כשאומרים 'שמע ישראל', מניחים את הידיים על העיניים מתנתקים מהמהומה החיצונית ומכוונים להקשבה פנימית."

מאיפה נובע הדחף שלך לחפש?

"אני לא יודע אם אני מחפש מי אני. אני חי ואני רוצה לחיות עד הסוף. אם אני ישראלי ונולדתי כישראלי יהודי, אז מעניין אותי לדעת מה זה, מה זה אומר לגבי. הפתרונות הפוליטיים-החברתיים לא מספיקים בשבילי."

אתה מוצא אילו שהם סימנים של פתרון ברמה האישית?

"אני לא יודע אם יש פתרון. זו לא משוואה מתימטית שצריך לפתור. מדובר בחיים שאדם חי, מדובר בדרך. יש עליות ומורדות. יש רגעים שאתה מאוד מחובר ורגעים שאתה מנותק.

בשיחה באנגליה דיברתי על יעקב. אמרתי שם שאני רוצה לספר על שלושה יעקבים.הראשון הוא יעקב שנאבק עם המלאך . יעקב שהוא הגזע שממנו יצאו כולם, שאנחנו צאצאים שלו. יעקב השני הוא אבא של סבא שלי, שחי על-פי מסורת שנמשכת מיעקב המקראי למעלה משלושת אלפים שנה. מסורת שעברה מאב לבן והוא חי באותה צורה פשוטה, תמימה, בלי לשאול הרבה שאלות. כל יום הוא קם בבוקר, התפלל שחרית, קרא את סיפור העקידה. יעקב השלישי הוא אבא שלי, שנולד כנכד ליעקב ההוא, ילד למשפחה דתית. הוא הגיע לתנועת נוער ציונית, בגיל הנעורים עבר משבר זהות וחי בחברה שראתה בדת משהו פרמיטיבי. זה לא רק הסיפור שלו, זה סיפור של כל הדור ההוא. הוא גזר את החוט והפך לאדם חילוני, למרות שבתוך תוכו נשאר אצלו משהו מאוד חזק. אני כבר קיבלתי חינוך חילוני, עם הרבה אהבה למסורת, כמו אצל הרבה משפחות מעדות המזרח, לא חינוך אנטי-דתי שנבע מאידיאולוגיה. האהבה למסורת הייתה יותר נוסטלגית, לא אהבה למשהו בהווה. ואז עמדה בפני השאלה: מה הלאה? הבנתי שהבנות שלי ידעו מעט מאוד על המסורת הזו והנכדות שלי כבר לא ידעו כלום. זו הייתה תוצאה של תהליך ארוך שנבע מההרגשה שיש לי חובה, צורך לחבר מחדש את הקשר שנקטע."

נעשים כיום נסיונות רבים לייצר הבחנה בין יהדות כעולם תרבותי ובין הדת היהודית. להגדיר חילוניות יהודית, חילוניות שלא מתכחשת להיסטוריה ולמקורות שלה. זו הבחנה שאתה עושה בעצמך?

"לא. לא כל-כך. מה זה יהודי לא דתי בסופו של דבר? חיובי בעיני שיש ניסיון להתייחס אל יהדות כאל תרבות. אבל מבחינתי האישית, קשה לי לעשות את ההפרדה. לחוות את העניין של היותי יהודי בצורה מלאה פירושו להתחבר לאספקט הדתי. מאז שאני זוכר את עצמי, אני אדם מאמין. לגבי, קיומו של בורא עולם הוא נתון. יש לי ויכוחים אתו, אני שואל את עצמי למה הוא עושה את הדברים כפי שהוא עושה, אבל לומר שאין בורא עולם זה כמו לומר שלטייפ ההקלטות המשוכלל שלי אין יצרן. אני יכול לא להבין אותו וללכת לספר ההוראות שלו ואפילו לקלל את מי שהמציא אותו, אבל לא לשלול את הקיום של היצרן שלו. קשה לי לקבל את ההנחה שדברים מורכבים כמו מוח האדם, מערכת השמש והחיים בכלל הם משהו מקרי."

אני אוהב את התחושה הזו שאני דומה מעט לבעל מלאכה, שאני מייצר משהו כמו הנגר שלידי או המסגר שממולי, שאני מתעסק בעמל כפיים

אז החיפוש מתחיל בתחושה של נוכחות אלוהית בעולם?

"הביטוי נוכחות אלוהים, כשהוא במנותק, נשמע קצת בומבסטי. אני מדבר על נוכחות אלוהים בכוס מים, בבננה, לא נוכחות אלוהית במובן המיסטי, לא היו לי חזיונות ולא שמעתי קולות. החיפוש שלי הוא חיפוש דרך, שהאמונה לא תהיה בגדר תיאוריה, שמלבד העיסוקים הרגילים שלי תהיה לי איזשהי עבודה יומיומית שבה התחושות האלו יבואו לידי ביטוי. הלכתי אל הדבר הקרוב ביותר אלי, למה שהוא חלק מההיסטוריה שלי, הגנים שלי – הדת היהודית."

מדוע בעצם אדם צריך לעבור תהליך ומפותל כדי להגיע לתובנה כזו? מדוע שהאופציה שהגעת אליה איננה זמינה וברורה?

"משום שעכשיו יש פלונטר. עכשיו יש מצב סבוך מאוד. לפני שנתיים הייתי בהודו בפעם הראשונה בחיים, והביקור שלי שם היה מאוד קצר. המחשבה הכי חזקה שהייתה לי שם הייתה שאני מתבונן בעם שלא גלה, שכל הזמן ישב שם. אמרתי לעצמי, לפני אלפיים שנה הפרות הללו הסתובבו ברחוב וכל האנשים עם הבגדים, הצבעים והפולחנים שלהם התקיימו לפני שלושת אלפים שנה וימשיכו להתקיים גם בעוד שלושת אלפים שנה. ואז התחלתי לחשוב מה היה קורה אילו לא הייתה גלות. יכול להיות שהיה עדיין בית-מקדש בירושלים ועבודת הכהנים והלוויים הייתה נמשכת. בהודו יש קשר בין אדמה, עם שיושב על האדמה והתרבות שלו, המוסיקה שלו. בגלל שאני מתעסק במוסיקה, אני תמיד בודק דברים דרכה. מה זו מוסיקה ישראלית? זה משהו שנמצא עכשיו בתהליך של גילוי, של שחזור. הייתה תרבות מוסיקלית יהודית. היה שבט שזה היה העיסוק שלו. והידע הזה אבד יחד עם דברים רבים. כאן ועכשיו יש תחושת משבר.

"אתה נכסף לתרבות שמתבססת על קשר ארוך ועמוק עם האדמה שעליה היא התפתחה. מצד שני ההרגשה הבסיסית שלך, שהיא גם חוויה יהודית מכוננת היא הזרות, הגלות, הגעגועים התמידיים למקום שאינו בהישג-יד. לי יש את התחושה שהבעיה העיקרית של הפלגים השונים של היהדות כיום היא שחזרנו לארץ המוצא, למולדת, מבלי שתינתן תשובה מקיפה לשאלה, מה פירוש הדבר להתגורר כאן, בישראל, במדינה ששוכנת בארץ האבות.

ב'עבודה שחורה' כתבתי שורה שאומרת, 'גם בבית זה קורה שנמשכת הגלות.' לבוא לכאן פיסית עדיין לא אומר שהגלות הסתיימה. תחושת הגלות ממשיכה גם כאן. השלב של ההגעה מן התפוצות נעשה, ועכשיו הגיע תורו של תהליך של הבירור והליבון של מה אנחנו עושים פה? סביב מה העניין סובב? האם העובדה שאנחנו מגדירים את עצמנו כישראלים ומדברים עברית מספיקה? כנראה שלא. בכל זאת יש צעד נוסף. רק שהנטייה שלי היא לעשות קודם את הצעד בעצמי. אני לא מנהיג של מפלגה או נואם. אני בסך-הכל כותב שירים, עושה מוסיקה."

  • "לא תותח ולא חרב
  • יבנו את המקדש
  • רק אבני שלום
  • ושיר חדש"
  •           אהוד בנאי, "ירושלים שבלב"
"צריך לפתוח את כל העניין היהודי לדיון חדש, בלי לפחד. אני עושה את זה עם עצמי והייתי רוצה שעוד ועוד אנשים יעשו את זה"

"אני מגיע לסטודיו כמעט כל יום", הוא אומר, "עובר באזור הזה של אנשים קשי-יום שעמלים לפרנסתם, ואני אוהב את התחושה הזו שאני דומה מעט לבעל מלאכה, שאני מייצר משהו כמו הנגר שלידי או המסגר שממולי, שאני מתעסק בעמל כפיים."

אני נזכר שאנחנו בדרום, שעל הרחובות כאן הוא כתב פעם ברשמי מסע, "בשמות רחובות כאן יש שילוב של קדושה ועבודה, רחוב העמל בצד רחוב בר-יוחאי, רחוב הפטיש ליד רחוב רבנו חננאל." אני נפנה מזכרונות העבודה שראיתי נעשית זמן קצר לפני שנקשתי על דלת הסטודיו ומתחיל לחפש את הקדושה. וזו צורת התשמישים שהיא לובשת: תמונות משפחה, כמה ספרי הלכה, ארבע גיטרות, מיקרופון וטייפ הקלטות ששומר בקרביים המגנטיים שלו את הסקיצות לאלבום חדש. בנאי משמיע לי שני שירים: שיר על ברוקלין שהופכת לגרף המציג את מצבה של היהדות, ושיר, שהפזמון שלו מצוטט למעלה, על ירושלים כפי שיועדה להיות, ירושלים שבלב. שירים על מקומות שהמילים והמוסיקה נוטלים אותם מן הקיום הפיסי שלהם ומטעינים אותם משמעויות אלגוריות.

אל תמעיט בערכה של העשייה המוסיקלית או בכוחה לסחוף ולשנות.

"אני רוצה לפתוח חלון למי שמקשיב למוסיקה שלי או בא להופעה, לתת לו קצת אוויר, נופים, להוציא אותו למרחב. זה גם מה שאני צריך. כשאני עושה מוסיקה זה מה שאני מחפש בעצם. בתקופת הזמן הנוכחית בחיים שלי, אני מנסה לחבר את העולמות הללו אצלי בבית, בעשייה. מנסה לבנות זהות יהודית חדשה או מתחדשת. מה זה העם היהודי ולאיזה תכלית הוא נבחר? כמו שאני רואה את זה מהדברים שאני לומד וקורא, לעם היהודי יש תפקיד. קשה לי להקיף אותו במשפט אחד או שניים, אבל אני יכול להגיד שהתפקיד הוא להקרין שלום בעולם, להאיר, להקרין תודעה אנושית ומוסרית גבוהה שתעזור לאנשים להתבגר. זה התפקיד של העם היהודי וזו המשמעות של מקדש בירושלים.

"כל הזמן שואלים אם צריך שתהיה ריבונות על הר-הבית או לא. מבחינתי זו שאלה חסרת משמעות. מה זה משנה אם יהיה דגל או לא יהיה דגל. השאלה צריכה להיות, מה עושים עם הר-הבית? מה אנחנו עושים עם הר-הבית? מה התפקיד שלו? העובדה שגם הנוצרים וגם המוסלמים מתמקדים בו, יש לה סיבה. איזשהו לב שמקרין על העולם, שכל אחד רוצה לשלוט בו, וכך גם אנחנו. אנחנו שוכחים את המהות הפנימית של הר-הבית."

אתה אומר שבעצם, רוב הקונפליקטים הפוליטיים בישראל בקשר לשלום, לוויתור על אדמה והמתחים החברתיים שנגזרים מהם הם לא הדבר עצמו?

"לא. אני חושב שיש כאן איזושהי הסחה מאוד מתוחכמת של כוחות לא ברורים שמסיטים את הוויכוח מהדבר עצמו. אבל קודם הייתי רוצה להבהיר את צורת ההתבוננות שלי, את הסיבה שאני חש זר. אני מסתכל על החברה הישראלית וקשה לי למצוא איזה זרם שעליו אני יכול להגיד: לשם אני שייך. באיזשהו מקום אני לומד מכולם ונזהר מכולם. אני לא סוגר את הדלת בפני אף אחד. יש לי קשרים גם בעולם הדתי-לאומי, גם בעולם החרדי וגם בחילוני, ואורח-החיים שלי מתנהל בין העולמות האלה. אני מופיע בפני הרבה דתיים-לאומיים ומדבר אתם. לא מזמן היה אצלי הרב ברוך לוביטש מיתיר, שנותן שיעור על-פי שיר לי, "עטף ברחמים". רב אחר, שי פירון, הזמין אותי להופיע בפני מדרשת הבנים באלקנה. הכרתי את הרב מנחם פרומן, שאותו אני מאוד מעריך ומחבב. אצלם אני מתחבר לניסיון ליצור גשר בין ישראליות ויהדות.

"אני לא מתווכח על עצם הזכות של העם היהודי לשלוט בהר-הבית, כי ברור לי שמתחת לאלאקצה ישנו מקדש יהודי. אך התחושה שלי היא שנהיה ראויים לשלוט בהר-הבית ברגע שנגיע לרמה המוסרית הנכונה. כשיש שפיכות דמים, גילוי עריות נוראי ושנאת חינם בכל עבר, מה יועיל לנו דגל על הר-הבית? בלא תיקון רוחני, כל איש לעצמו ובינו לבין אחרים, אני לא רואה כיצד אנחנו שולטים בהר-הבית במובן העמוק של המילה.

"אני חוזר אל הכלל הגדול של רבי עקיבא, 'ואהבת לרעך כמוך.' הוא לא אומר, 'ואהבת את אדמת ארץ ישראל' או ואהבת את אלוהים.' וכשהוא אומר 'רעך' הוא לא מתכוון לזה שאם אתה מצביע ש"ס, אז אתה מצווה לאהוב את שאר מצביעי ש"ס, אלא את כולם, אפילו את הסינים, כי הם נבראו בצלם. אני יודע מתוך תוכי שהיהדות היא האמת, אני לומד יהדות ורואה שכל נתיבותיה שלום. אני פותח סידור ורואה שהתפילות מסתיימות ב'יעשה שלום'. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. הכול צועק לך שלום מן הטקסט. איפה זה בכל מה שקורה היום?

"או שאני טמבל או שאנחנו חיים בתקופה שאין בה גדולי רוח, שאין בה רבן יוחנן בן זכאי. מישהו שחומק מירושלים ואומר, לה אכפת לי שהרומאים ישלטו פה. זה לא מעניין אותי. אני רוצה שיתנו לי ללמוד תורה ביבנה. מדוע כבר לא מלמדים את השיעור על יוחנן בן זכאי? אם רבן יוחנן בן זכאי היה נכנע לקנאים, לא הייתה יהדות היום. הוא הבין בחזון המדהים שלו שהר-הבית יעבור עוד הרבה גלגולים ומה שצריך זו הרוחניות. ומה אמרו עליו הקנאים, שהוא עוכר ישראל, שהוא מפקיר את הר-הבית קודשי העם בידי הרומאים. כאן אני רואה חשיבה די דומה; או הר-הבית או כלום. אין מי שיגיד, אולי זה לא הזמן להר-הבית, בוא נבנה מרכז רוחני. בהוראות לבניית המזבח מצוין שהוא צריך להיבנות מאבנים שלמות, שלא עברה עליהם חרב. ורבן יוחנן בן זכאי אומר, 'אבן שלמה מלשון שלום.' והוא מוציא מסקנה בצורה של קל וחומר, אם על אבן שלא רואה ולא שומעת ולא מדברת אסור להניף חרב, קל וחומר שעל אדם שפועל למען השלום; שלום בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. זה שיעור שיגאל עמיר למשל לא למד."

שאלתי אותך קודם על פתרון. אני שואל אותך עכשיו על תקווה.

"אני לא פסימיסט כי אני אדם מאמין. כמו שבני ישראל בזמן שנדדו במדבר היו חונים סביב אוהל מועד, כך גם אנחנו צריכים למצוא את המרכז שלנו, והמרכז שלנו צריך לבוא מתוך היהדות. חילוני לדעתי, זכאי, צריך, מותר לו, אפילו חייב לבדוק את היהדות שלו ולא לחכות לגושפנקה מאיזה חרדי או ש"סניק שיגיד לו שהוא בסדר. היהדות שלו והוא צריך לקחת ממנה מה שהוא יכול, בלי קשר לזרם. בעיני זה דבר דחוף. ואני מרגיש שמה שמונע את הגישה מהרבה חילונים הוא אוסף של פחדים: האם אני אגמור כמו אורי זוהר? אני מאמין שבדבר עצמו יש אור ולא צריך להטיף לו. לפעמים אני מאזין ברדיו לערוצים החרדיים ואני די משתגע מזה. אתה אמור לשמוע ערוץ קודש שמתעסק בתורה וכל מה שאתה שומע זה מין הטפות. אין שם דברי תורה באמת. גם בתי-כנסת זה עניין בפני עצמו. אני יכול לפרסם מחקר אנתרופולוגי בנושא בתי-כנסת ברמת-גן, של פרסים, עיראקים, אשכנזים ותימנים. דבר אחד חסר לי בכולם – שמחה. כתוב, 'עבדו את ה' בשמחה.' מה צריך יותר מזה? אבל בכל מקום אתה רואה פנים חמורות. הכול נהיה פתאום שאלה של מי יותר מחמיר ומי יותר מדקדק.

"צריך לפתוח את כל העניין היהודי לדיון חדש, בלי לפחד. אני עושה את זה עם עצמי והייתי רוצה שעוד ועוד אנשים יעשו את זה מתוך הבנה שהיהדות מציעה דרך לתיקון פנימי, לשיפור האנושי שבאדם, מעבר לפירוד שלנו לזרמים ולמגזרים. זוהי נקודה שהיא מצד אחד פנימית, בבחינת 'וייוותר יעקב לבדו,' וזאת היא גם כנראה הנקודה המשותפת לכולנו, הזיכרון הקדום של החוויה האישית-קולקטיבית במעמד הר-סיני."

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 1: "האוונגרד היהודי – האם צומח מיגזר ישראלי חדש?". לחצו כאן להזמנת הגיליון

שמעון אדף הוא משורר וסופר

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה