דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 במאי 2006 | מהדורה 33

לא לבית הסוהר הפרטי

בית הדין הגבוה לצדק ביטל את החוק המתיר להקים בית סוהר פרטי בישראל. השאלה היא האם דרישתו לקיים דיון ציבורי בכנסת ובבימות ציבוריות בסוגיית גבולות ההפרטה – נענתה. כל עוד לא מתקיים הדיון הזה, ישראל איננה מתנהלת כחברה דמוקרטית. בעקבות גיליון 33 של "ארץ אחרת": "חוקתי או לא חוקתי – על אודות החוק המתיר להקים בישראל בית סוהר פרטי"

שער הגיליון: על אודות החוק המתיר להקים בישראל

בית סוהר פרטי איור: נועה גורן

מי היה מאמין שדווקא מבתי סוהר תצמח איזו ישועה לחברה הישראלית. ולא סתם ישועה, אלא ישועה עקרונית ומרחיקת לכת.

החלטת בית המשפט הגבוה לצדק מ-19 בנובמבר 2009, כי החוק המתיר להקים בית סוהר פרטי בישראל בטל, היא עדות לחיוּת מסוימת שעדיין מפעמת בלבם של המוסדות העליונים של המדינה. ואין זה עניין של מה בכך.

לראשונה זה כמה עשורים בחר בית המשפט העליון להתערב בסוגיה כלכלית-ערכית ולנסח עמדה עקרונית הנוגדת את העמדה הכלכלית-הערכית השלטת. בית המשפט העליון בחר לדבר בשם זכויות האדם לא בתחום המדיני ולא בתחום הדתי, אלא דווקא בתחום הכלכלי.

מכיוון שמערכת "ארץ אחרת" הקדישה גיליון שלם למאבק בחוק שהתיר הקמת בית סוהר פרטי בישראל, וזאת מתוך תחושה כי לא התקיים דיון ציבורי ראוי על החוק מרחיק הלכת הזה, אנו שבים ומצטטים מתוך מאמר המערכת של גיליון 33, שראה אור במאי 2006 ובו נכתב בין השאר:

המסע להבנת החברה הישראלית ואופי האתגרים הרובצים לפתחה הוביל אותנו, בעיקול זה של הדרך, אל סוגיית הקמתו של בית סוהר פרטי, ואל המשמעויות מרחיקות הלכת שעלולות להיות להחלטה הזאת על אופייה ועל דמותה של המדינה.

הגיליון עוסק בשלל שאלות עיתונאיות והגותיות הקשורות להתגלגלות החקיקה בדבר הקמתו של בית הסוהר הפרטי: מי דחף את התהליך ולמה; מדוע נתקבל חוק כל כך חשוב תוך שלושה חודשים בלבד מיום הבאתו אל ועדת הפנים של הכנסת; מדוע דיוני הוועדה כמעט לא סוקרו בתקשורת; מדוע הצביעו חברי כנסת רבים בעד חוק שחלק מהם לא הבינו את השלכותיו; מדוע לא התקיים דיון תקשורתי וציבורי רציני בסוגיה; מדוע סירבה המדינה להציג את תנאי המכרז בפומבי, ותנאיו נחשפו רק תחת איום בעתירה לבג"ץ; מדוע לא עשה איש שימוש בתוצאות הסקר שערך מכון סמית בהזמנתו של המשרד לבטחון הפנים, שממנו עולה כי שישים אחוז מן הציבור מתנגדים להקמתם של בתי סוהר פרטיים. מדוע לא הלכה ישראל בעקבות המדינות שהפריטו את בתי הסוהר רק באופן חלקי (שירותים כגון הסעדה, ניקיון, בנייה), בלי להפריט את מערכת הענישה עצמה; מדוע בחרו ניו זילנד, מדינת ניו יורק ומדינת אילינוי, שהוקמו בהן בתי סוהר פרטיים, לחזור בהן מתהליך זה ולאסור בחקיקה את הקמתם של בתי סוהר פרטיים בתחומן; מדוע וכיצד קרה, שאת התהליך המתגלגל הזה מנסה לעצור דווקא אזרח פרטי, שהוא וחבריו נלחמים על דמותה של החברה בישורת האחרונה שנותרה להם: בית הדין הגבוה לצדק.

גיליון זה של "ארץ אחרת" מקיים את הדיון הציבורי, שהיה צריך להתנהל לפני העברת החוק בכנסת. האנשים שהוזמנו להשתתף בו מאירים את הסוגיה של בתי הסוהר הפרטיים ממגוון זוויות, והתמונה העולה מן הגיליון היא עגומה, בלשון המעטה.

ב-18 ביוני יכריע בית הדין הגבוה לצדק, בהרכב של שבעה שופטים, בסוגיה גורלית: האם המדינה חצתה את גבולות המותר בהעברתו של חוק, המתיר את הקמתו של בית סוהר פרטי; האם לא חרגה הכנסת מסמכותה ופגעה בריבונות הישראלית פגיעה חסרת תקנה.

ובכן, לקח לבית הדין הגבוה לצדק יותר משלוש שנים נוספות להגיע להכרעתו החשובה, אבל הריבונות הישראלית ניצלה. בינתיים.

השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, כותבת בהכרעת הדין כי ההכרעה התעכבה משום שבית המשפט היה מעוניין לאפשר לכנסת למצות את הליכי החקיקה ואת הדיון הציבורי שביקשה הכנסת לקיים בתופעת ההפרטה במהלך מושב החורף 2007/8. זה לא קרה. הדיון הציבורי בסוגיית גבולות ההפרטה לא התקיים. וההפרטה נמשכת כאילו כלום.

הגיע הזמן להרים את המסך המסתיר מעיני הציבור את סוגיית ההפרטה. הגיע הזמן לקיים דיון ציבורי נוקב, בכנסת ובכל הבימות התקשורתיות, בסוגיית ההפרטה וגבולותיה. כשהמסך יורם סוף-סוף, נראה כולנו מי הפריט ומה הופרט: אילו נכסים, אילו מוסדות ואילו תפקודים. נצטרך לקיים דיאלוג לאומי בשאלה מדוע איש לא התייעץ בנו כשהוחלט לעצב מחדש את סולם הערכים הכלכלי והערכי של מדינת היהודים. ונצטרך לשאול את עצמנו אם אנו עדיין דמוקרטיה, ומה משמעותה של הדמוקרטיה הזאת.

במבי שלג היתה העורכת הראשית והמייסדת של "ארץ אחרת"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה