דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2003 | מהדורה 19

לא ישראל היא "שקלטה" אותי

"התכחשות לאמת לטובת האמונה האידיאולוגית, זה היה הלקח הראשון והמהלומה הראשונה שקיבלתי כבר ממגעיי הראשונים עם דוברי העברית בני אותו מעמד. את הלקח הפנמתי, מהמהלומה לא אתאושש לעולם". מאיה קגנסקיה מנתחת את אופי התהום שבין ישראלים ותיקים לעולים רוסים

צילום: איל יצהר

כשהתעוררתי בתחילת חודש אוקטובר המחניק של 1976 ישבה לפנַי עיתונאית ישראלית, מ"מעריב", נדמה לי. היינו אז עדיין בבחינת חידוש, ואם לא כל אחד זכה להתראיין, אזי ללא ספק כל אדם שני. השאלה הראשונה שהיא הציגה בפני היתה כדלקמן:

""למה באת?".

אינני זוכרת מה עניתי לה, קרוב לוודאי סוג של תשובה שלפי המושגים המקומיים, אשר לא השתנו במהלך רבע מאה, היתה מסווגת לפי הסעיפים "על רקע רומנטי" ו"פאתטי".

מאז הזדמן לי להתראיין אצל עיתונאים ישראלים פעמים כה רבות, שאילו ביקשתי לכנס את הראיונות האלה, היה מתקבל כרך עב-כרס למדי. אך גם כעבור עשר, ו-15, ועשרים, ו-25 שנה השאלה "למה באת?" חוזרת ומופיעה בתדירות של חמסינים, ובלתי נמנעת כמותם. כאילו חובתי היא לתת דין וחשבון באשר לסיבות נוכחתי הלעולם-מוזרה כאן בפני כל דור חדש של אנשי תקשורת ההמונים הישראלית שצומח. ומשום כך מזמן, כבר מאוד מזמן, מוכנה עימי התשובה הסטנדרטית: "ידעתי אך שכחתי".

למעשה, כמובן, לא שכחתי דבר. איך מסוגל אדם לשכוח אותו רגע המכה אותך בסנוורים, שבו כל אותם דברים חסרי צורה וכאוטיים, פסים של אור וצל, טוב ורע המסורגים זה בזה והמתקראים "חיים", מתלכדים פתאום לקשר מהודק, כדוגמת קשר ימי, לשריר מאומץ של רצון ברזל המכוּון למטרה אחת ויחידה. או-אז אתה מבין שאין דרך חזרה, שכל הטיוטות, קטעי הדברים והמִתווים חָברו כולם לעלילה אחת, ואתה בה המחבר והגיבור בעת ובעונה אחת.

אסון התקינות הפוליטית

שמא היה דוסטוייבסקי מסוגל לשכוח את הגשם הפטרבורגי המזרזף ההוא, כשבשעת שתיית קפה של בוקר עם חלב ועיתון בצדו, צדה עינו ידיעה קטנה במדור הפלילים: סטודנט פלוני רצח מפני שכפי שהודה בגילוי לב, נקלע למצוקה כספית שלא היתה לו שום דרך אחרת לצאת ממנה!?

שמא היה רַסקוֹלניקוֹב מסוגל לשכוח את הרגע ההוא, כשלמראה הזקנה הנתעבת המלווה בריבית הבין בבהירות שכמותה פוקדת אדם רק ביומו האחרון: קדושת חייו של כל אדם היא שקר, ואין שוויון באשר לזכותו של כל יצור לחיים!?

שני רגעי ההארה האלה הם שיצרו את הרומן "החטא ועונשו", אותו רומן עצמו שסדאם חוסיין קרא אותו במקלטו האחרון, הדומה לבור הקבר. מה ביקש למצוא ברומן: את ההצדקה לחטא, את אי-נמנעות העונש? אין לדעת. אבל אחרי הידיעה הזאת, המכה אותך בתדהמה, כל הדיבורים על ערכה העצמי המלא של תרבות האיסלאם לנוכח התרבות האירופית שׁוֹויָים בעיניי כשָׁוויוֹ של הרובל הרוסי בשוקי המטבע הבינלאומי, כלומר, אפסי בהחלט.

הקלות והנכונות, שבהן קיבלה ישראל את התפישה התקינה פוליטית בדבר השוויון בין התרבויות, מביכה ואומרת דרשני. ייתכן שהתפישה הזאת יש בצדה רווח פוליטי, אך מבחינה אינטלקטואלית היא שגויה מכול וכול.

ההצטרפות לאמנה לא הניבה, לפי שעה, רווחים פוליטיים, ואילו נִזקהּ התרבותי גלוי לעין: התרבות הישראלית, שהיא בלאו הכי קולקטיביסטית יתר על המידה ונתמצעה עד מאוד בזרם המרכזי שלה, נפטרה מעונשה של דאגה שמקורה בביקורת עצמית, אך שָׁקטה על השמרים של שביעות רצון עצמית נטולת כשרון.

הדוגמה של "החטא ועונשו" היא קודרת, כמובן. אין פירושו של דבר שרצוני לומר, כי ההחלטה שנתקבלה אי-אז נצבעה בגוונים של פחד ויראה: לא! אך זו היתה החלטה פטאלית, על כל גוני האי-ידיעה והעדר החופש העגום, שהם בני לווייתה של הפטאליות.

בחירה ממין זה לא תוכל להסתייע במידע על מושא הבחירה – רב ככל האפשר או מצומצם ככל האפשר, מהימן או לא כל-כך – שאין בכוחו לגלות את העתיד המוצנע מן העין. זו דרכה של לִבְרית לבלֶט לספר את תוכנו, אך לא להסגיר דבר על אודות הבלט עצמו.

קול פנימי

בחירה, בחירה… מה אילץ אותי לבחור? אנטישמיות? אוֹ כן! אך זו לא היתה האנטישמיות של "תחום המושב" ושל פרעות נגד היהודים, ואף לא אנטישמיות של היטלר או סטאלין, על מסעותיו נגד הקוסמופוליטים, מבקרי התיאטרון ושאר רוצחים בחלוקים לבנים… והפינאלה המתוכנן בשלגי סיביר, תוך הסתייעות באמצעים נקיים מבחינה אקולוגית (קור, רעב, הזוהר הצפוני, תכריכי שלג), בלא חומרים כימיים העולים ביוקר ושאר יסודות מזיקים.

ברבות מארצות אירופה הכחשת השואה אסורה על-פי חוק, מה שאינו מפריע לששון האנטישמי ביבשת האירופית. ובכל זאת… הניסיון לגזול מאיתנו את השואה מביא גם ישראלים, שהעבר היהודי הלא-רחוק מעורר אצלם תגובה רפה בלבד, לידי ריתחה וזעם.

על הפתרון הסופי נוסח סטאלין אני ועשרות אלפים מבני דורי יודעים באותה מידה של ודאות, שבה אסיר מחנות ההשמדה לשעבר מכיר את דרכיו וסממניו של הגיהנום שביקר בו. ובכן? לא נתקלתי אצל איש, פרט לישראלים, בהתנגדות כה עזה ונחרצת לעצם האפשרות לדון בנושא, בין אם מדובר בהיסטוריונים, סובייטולוגים וסתם ילידי הארץ בעלי השכלה מתקבלת על הדעת והשקפות שמאליות מתונות. קיצורו של דבר, נציגיה של השיכבה שברוסיה מכנים אותם אנשי האינטליגנציה, וכאן – אינטלקטואלים. אך בין אם נכנה אותם כך או אחרת, הנָּם הסביבה הטבעית של מחייתי החברתית, אותה "מולדת בזעיר אנפין" שמחוצה לה המולדת הגדולה, ההיסטורית, הופכת לסימן ריק של מרחב רפאים.

התכחשות לאמת לטובת האמונה האידיאולוגית, זה היה הלקח הראשון והמהלומה הראשונה שקיבלתי כבר ממגעיי הראשונים עם דוברי העברית בני אותו מעמד. את הלקח הפנמתי, מהמהלומה לא אתאושש לעולם.

ובאשר לאנטישמיות הבתר-סטאלינית, בייחוד זו של שנות השישים והשבעים – זו היתה אנטישמיות של חברה עייפה, מַקשׁישָׁה ומרוטת עצבים, שעבָרהּ האינטרנציונליסטי עוד כבל אותה כחולה בהסתיידות העורקים, אך היא לא היתה עוד מסוגלת, ואף לא התיימרה, להתנגד ללחץ המנטלי של המדינה הפרבוסלאבית-אנטישמית.

על אף כל זאת, המקום שתפסו היהודים בקרב העילית התרבותית (המדעית-ספרותית-אמנותית) החל מהמחצית השנייה של שנות השלושים היה עדיין שמור להם. היו שהצליחו בכך ביתר קלות, והיו שנתקלו בקשיים. חשוב מכך הוא הרעיון השליט במישור הפסיכולוגי: תיעוב כלפי הפיקוח האידיאולוגי ויומרת השלטון לומר את המילה האחרונה באשר לגורלות העולם והאדם, המשותף לאינטלקטואלים היהודים ולאוונגרד הרוסי האינטלקטואלי, העניק ליהודים תחושה של קירבה רוחנית לסביבתם הרוסית. הקיום היהודי לא התנקז למשקע חברתי-אתני מר של העדר הכרה ופרישות מהציבור. נישוֹת אקולוגיות הספיקו לכולם. היו שהעדיפו מטבחים של דיסידֶנטים שהדיפו ריח עז של פוליטיקה העוסקת בענייני היום הבוערים; לי סיפקו את המרחב החופשי הטבעי התכנסויות בוהמיות-אמנותיות. ובאשר לטעם הלוואי הארסי של האנטישמיות שנתערבב בכל אלה – הדבר היה תלוי בשלמותו בסף הרגישות של כל יהודי לעצמו (אני פגשתי ופוגשת לא מעט מבני ארצי לשעבר, הטוענים שבמולדתם הגיאוגרפית אין ולא היתה שום אנטישמיות, מפני שלא נתקלו בה אישית. אשמח להאמין להם…).

ראוי לציין, שציונות מן הדגם של שנות השבעים נולדה מחדש, צמחה ואזרה כוחות דווקא בקרב השיכבה שנמנו עימה היהודים המצליחים ביותר, שהתערו בחברה יותר מהשאר: דוקטורים לפיזיקה ולמתימטיקה, חוקרים בעלי מוניטין בתחום מדעי הרוח, ציירים, אנשי המסך ואורות הבמה. וזה באותה העת עצמה, שבה היהודי הסובייטי ההמוני נשבע בנאמנותו למכורה הסוציאליסטית, והגם שלא בלי הפניית ראש לעבר שכניו ועמיתיו לעבודה, ובכל זאת בתום לב, איחל לישראל שיתרגשו עליה כל האסונות העולים על הדעת, כולל שואה אטומית. אותו יהודי עצמו חי עם שרידים של יידיש בזכרונו ובביתו, מצה בפסח, עולל שעבר טקס ברית-מילה מחתרתי ושלום עליכם בתרגום רוסי על מדפי הספרים. כמובן, זוהי דרך מעוותת ומבישה לשימור הזהות הלאומית, אך גם דרך יותר נקייה אינה קוסמת לי: לעולם לא אאמין בקיומו של יחס ישר בין מה שקרוי אורח-החיים היהודי לבחירה בישראל. גם אם היחס קיים, זהו יחס הפוך.

ערכים יהודיים מימים ימימה: לימוד המקורות והמסורת, שאגב, נהנה מפופולריות רבה בקרב היהודים ברוסיה הפוסט-סובייטית, המשפחה היהודית, הניחוח הבצקי-התופח, שאין עוד כדוגמתו, אשר מפיץ בית יהודי שמדליקים בו נרות מדי יום שישי, והאישה היהודייה ממלאה בו תפקיד של הצלם הקדוש בפינה החסודה של ההוויה… כל סט המתנה הזה מזכיר לי את עוגיית מדלן המפורסמת של פרוסט, שממדיה הוגדלו לקני-מידה כלל-לאומיים וטעמה וריחה נועדו לפנות אל הזיכרון הלאומי ולעורר בו בדרך אסוציאטיבית גל חוזר של זכרונות וזיקה אמיצה לחיק המשפחתי.

אך כשם שהיה צורך במרסל פרוסט כדי להעלות את ערכה של עוגייה לרמת ערך פילוסופי, כן קריאת התיגר הציונית מופנית ישירות אל האישיות, אישיות בלבד, ולא עוד אלא בעלת אוסף אפיונים קירקגוריים: "להיות אתה עצמך משמעו לבחור בעצמך בתור שכזה".

"האם היה חסר לך כאן משהו?!" שאלו העמיתים הרוסים, במרירות ובקנאה, את חבריהם היהודים המוצלחים והמשגשגים למדי, שהעדיפו לפתע את המזוודות על פני כל חפצי הצריכה ההמונית.

עילית תרבותית היא מעמד של אישׁוּיוֹת. רק אישיות יוצרת את התרבות, ורק דרך התרבות האישיות (גם אם מדובר באישיותו של הרודן העיראקי!) מסוגלת לזהות ולבצר את עצמה, ולתפוס את המקום הראוי לה. מתברר שדווקא כאן, בנקודה הבוערת ביותר של תפישת עולם ("מהי אישיות?", "תרבות מהי?"), נפערה בין הישראלים ליוצאי רוסיה תהום כה עמוקה ורחבה, שלגשר על פניה – לא ניתָן.

פעם אריאל שרון הזכיר, בשעת ניסיון לפרש את העימות הישראלי-פלסטיני, את חבל סוּדֶטים, את הגרמנים הסודנטיים ואת אובדנה של צ'כוסלובקיה. כנהוג, אמירתו של מנהיג האומה נענתה מיד בחריצת לשון אופרטיבית. אחת התגובות לא רק הדהימה אותי, אלא ממש הפילה אותי שדודה: "מה לשרון ולצ'כוסלובקיה?", רתח פרופסור פלוני לסוציולוגיה. "אילו היה יוצא אירופה, הייתי מבין זאת… אך הלוא הוא יליד הארץ! איך כל זה קשור אליו?!".

זהו לא שיפוט פוליטי, אלא שיפוט אנתרופולוגי. בהתאם לו, האדם מוּצָא כליל מעולם החי ומוּרָד למעמד של צמח: רק צמח מוגדר בשלמותו בקואורדינטות של "כאן" ו"עכשיו".

אך הלוא עוד אבות-אבותינו, בקדמת ימיהם כרועים, שחררו את האדם מתחום שיפוטו של הטבע וקבעו שהיסטוריה תהיה מעתה ואילך מקום מחייתו. ובמקום שבו מצויה ההיסטוריה מושלים בכיפה הזיכרון, הרצון החופשי וכל שלושת הזמנים: העבר, כדי לדעת; ההווה, כדי לחיות; והעתיד, כדי לגבור על המוות ולהמשיך את עצמך אל תוך האינסוף… זהו חוק האדם, החָל על כל אדם. שלא לדבר על האישיות… בעיניי הפאראדוקס של האישיות הנו בכך, שהיא מתחילה במקום שבו מסתיים הניסיון האישי. ערכו של אדם נמדד בזאת, מה וכמה הוא מצליח לתפוס מתוך הלא-אישי. שום "סיפור אישי" לא יסביר את "מלחמה ושלום", את התגלמותו של פלובר בעורה של מדאם בוברי או את קבעונו של איינשטיין באשר לסוד המרחב והזמן.

מדהימה הנכונות, שבה העברית היומיומית נכנעה לזיווגה של המילה "תרבות" לפרטנרים המפתיעים והלא-מתאימים ביותר. יש לנו "תרבות הפנאי", "תרבות הדיור", "תרבות האכילה והשתייה"… וזה לא כבר הופיעו תרבויות אקסצנטריות כדוגמת "תרבות השקר" ו"תרבות של הדלפת אינפורמציה בזדון". במילים אחרות, כל ניסיון חברתי מאורגן ולוּ במידה כלשהי מועלה ללא דיחוי לדרגה של תרבות. אך זוהי דרך ללא מוצא, מצב חסר תוחלת שבו כל דרכי המעבר חסומות, נסיגה למעמקים של ימי הקדם. מקובל לכנות את עליית שנות השבעים "אידיאולוגית", קרי, ציונית, בתורת גערה או נזיפה כביכול, המופנית לגלי העלייה הבאים אחריה: "עליית סירי הבשר", "עליית הפליטים" וכדומה. אך הדבר שהישראלים רגילים לכנותו בצורה מכנית אידיאולוגיה ציונית אינו דומה במאום למה שחווינו אנחנו.

אני אדם הרחוק מרחק רב מהדת, אתיאיסטית. מעולם לא נזקקתי לדוגמאות מהתנ"ך לתיאור נסיוני האישי. אך שום הסבר פרט ל"לך לך!" אינו תופס כאן. אמנם הקול נשמע לא מבחוץ, אלא מבפנים. ואת הצעדים הראשונים היה עלי לעשות באותו מרחב נפשי פנימי. ומה קרה אחר-כך? העולם הסובב החל לפתע לדהות ולהחוויר לנגד עיניי; העיר רבת-היופי שגדלתי, חייתי ואהבתי בה התכערה משעה לשעה. שקעה אל תוך חוויות לא-מושגות שלא היה לי עוד צורך בהן. קיצורו של דבר, נעשתה זרה לבלי שוב. קולות החברים שלא שמעו את הקריאה המצווה באותה העת איתי הלכו והתעמעמו, כאילו הגיעו אלי מחוף אחר של ההוויה. זמן רב לפני שחציתי את הגבול הסובייטי ונחתתי בלוד, כבר לא הייתי שם ולא הייתי איתם.

בניגוד לדעה הנפוצה, דווקא השנים הראשונות למה שקרוי "קליטה" עברו עלי בקלות רבה להפליא. לא ישראל היא ש"קלטה" אותי; אני ספגתי וקיבלתי אותה אל תוכי. כאן נכנס לתוקפו המשאב האקזוטי, שאנשים העוסקים בכתיבה ובעלי טבע אמנותי בורכו בו בשפע מיוחד: תגידו מה שתגידו, זוהי הרפתקה, מאורע, זינוק מתוך המציאות הנתונה והמאוסה אל תוך ממלכת החירות הממומשת. ורק כשתביני שזוהי אינה בריחה מהחולין אלא חולין חדש, וזה כבר לתמיד, תהיי אובדת עצות.

הייתה סופרת, מבקרת ספרות ואשת רוח רוסייה-ישראלית. בשנת 1967 החליטה לעלות לארץ. החלטתה זו של קגנסקיה התקבלה על ידה למרות האהבה הגדולה שרחשה לתרבות הרוסית, כתוצאה מרצונה להשתייך לעם היהודי ובה בעת גם עקב האנטישמיות שפשתה בקרב המשכילים הרוסים, ובמיוחד בעקבות השפעתו של אלכסנדר סולז'ניצין. קגנסקיה הייתה מסורבת עלייה במשך שבע שנים, עד 1976, אז עלתה לארץ והתיישבה בירושלים. קגנסקיה כתבה כ-500 מסות ברוסית, שמתוכן כ-30 תורגמו לעברית, רובן בידי ידידה פטר קריקסונוב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה