דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

אשה טובלת במקווה. איור לפיוט של חנוכה, גרמניה, 1427 לערך

לא הגענו לאלוהים

בספרו החדש של אדמיאל קוסמן, "פירוש חדש בס"ד", מתגלה כיוון יותר מפוייס לאהבה מאשר בספריו הקודמים. חוה פנחס-כהן מצביעה על פריצת הדרך שהתרחשה בספרו הקודם, "הגענו לאלוהים", ומציעה לראות בה את ראשית התנאים המאפשרים את הפיוס

על שני שירים מתוך "הגענו לאלוהים", אדמיאל קוסמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

אדמיאל קוסמן נמצא בעיבורה של מחלוקת בין אוהבי שירה, מחלוקת שתחלוף כהרף, לדעתי, והיא מעידה יותר על החברה שבה אנו חיים מאשר על המשורר המבוקר. אדמיאל קוסמן משויך באופן סוציולוגי לציבור הדתי, לאוניברסיטה בעלת זהות דתית, והחופש הפואטי שבו הוא נוהג לעסוק במיניות, ביחסי גבר-אשה, בהתבוננות חשופה בגוף האדם, נחשב לפריצת נורמות בציבור שממנו הוא בא. יש הרואים בנוכחות הגבוהה של נושא המיניות ביצירתו אובססיה, כמצב בלתי נשלט שמיצה עצמו בעיני הקורא. ולא היא. שירתו של אדמיאל קוסמן היא בעלת סגנון ייחודי הפורצת ממקור נביעה שאינו ניתן לשליטה ובעל כוח רב. אדמיאל קוסמן הינו פורץ דרך. רק אמן הנאמן לקולו הפנימי, למרות הקולות החברתיים המצפים ממנו למשהו אחר, רק אדם כזה יוכל לפרוץ דרך לבאים אחריו.

אדמיאל קוסמן, המכהן כמרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, עשה לו שם כחוקר מיגדרי הנשיות והגבריות אצל חז"ל והמיניות במקורות היהודיים. בחקר נושאים אלו הצטרף אל דניאל בויארין, פרופסור לתרבות חז"ל באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. יש להזכיר כל זאת בפתיח מאחר ואדמיאל קוסמן הוא יוצר המזוהה כיהודי שומר מיצוות, הכותב שירה שכל עולמה התרבותי הוא יהודי ומקומי, ובכל זאת הוא מבטא יותר מכל את האדם באשר הוא. מדובר במשורר המתמודד עם שאלות היסוד: החיפוש אחר האל, אחר האישור המתבקש למקומו בעולם; האם הוא יש או אין; הנסיון להבין הנהגתו בעולם האנושי, את מידת החסד מול מידת הדין, ושאלות בדבר מיניות האדם. המקור לשאלות אלה, כך נראה, הוא אחד. האהבה והכמיהה אינסופית לאהבה הן המאחדים את שורש הקיום האנושי בעולם.

האל שמאחורי המלים

  • "הו. השכל הפועל, הסיבה הראשונה,/ הו, השכל הפועל, הסיבה הראשונה,/ עילת כל העילות, תעשה אותי בבקשה צלול./ צלול כמו מים מול סדרת השאלות./ תוריד אותי בבקשה למטה,/ ותעשה אותי לרגע קט צלול ורך לכל כמו מים".//
  • (מתוך הו השכל הפועל הסיבה הראשונה,אדמיאל קוסמן, "הגענו לאלוהים", עמ' 25)

הפנייה לאל היא דווקא בשמות הפילוסופיים שלו. הכינויים "השכל הפועל", "הסיבה הראשונה", "עילת כל העילות" הם ההשפעות האריסטוטליות שחדרו אל הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים. השמות מבטאים רציונליזם, שכל, שליטה. אלה אינם השמות הנהוגים בתפילה. אלה שמות הבאים ממקורות לימודיים. קוסמן מרבה לפנות לאל בשיריו. הבחירה בכינויים הפילוסופיים, הימי-ביניימיים של האל מערערת את שגרת הלשון שעיצבה את דפוסי החשיבה והתפילה עד כה. זהו חיפוש אחר האל המסתתר מאחורי המלים, מאחורי הקיפאון, חיפוש אחר יחסים לא מסורתיים שבין אדם לאלוהיו. ועוד: החידוש שבצירוף בין מצב תפילה אינטימי לכאורה, לבין מצב לימוד שכלתני יוצר מתח בין הפורמליות של השם לבין האינטימיות של תפילת היחיד. הפער הזה הוא פתח לאירוניה חריפה הנודפת משיריו של אדמיאל קוסמן, אירוניה שחציה נשלחים לשני כיוונים: אירוניה כלפי זהותו של האל, שאותה אנחנו מגשימים ומעצבים באמצעות השפה, ואירוניה כלפי עצמו, כמי שנושא תפילה לאל שזהותו נקבעה עד כה בלשון ואינה המהות האלוהית שאותה הוא מחפש. כלומר, האל בלבושו הלשוני ובדמותו המסורתית התרוקן מתוכנו. יש להבחין כי לא מדובר כאן בכפירה באל, אלא בניסיון לתפוס את זהותו המשתנה מתוך אותה עמדה נפשית משתנה של האדם. האדם משתנה ולשונו חייבת לעצב מחדש את דמות האל. החיפוש אינו ממצה את עצמו בשימוש בכינויים הבלתי צפויים בתפילה, אלא מרחיק אל תוך היחסים שבין האל למתפלל. בגברי וברציונלי מבקש קוסמן אחר פניו האמהיים, הרכים של האל:

  • "הו עילת כל העילות, איום, נורא, רב עלילה,/ תוריד אותי בבקשה אל תוך הים,/ שנייה אחת לפני עלות, כמו דג טורף, שִני השאלה.// אם לא אכפת לך, בבקשה לרגע, לגלות, אשמח מאוד, אתה הרי השכל הפועל, אתה אדון כל הנשמות, הורד אותי בבקשה לרגע קט אל תוך הים העז והעמוק-כחול שלך,/ הממלא רכות ועדינות אין-קץ את היריעה של השמים".

החלפת זהות השאיפה לצלילות אישית במחשבה וברגש שאולה מהעולם הבודהיסטי, שאדמיאל קוסמן בקי בו (אדמיאל קוסמן אף תירגם והוסיף מבוא לכתבי קרישנמורטי בעברית), ומצטרפת כאן אל הבקשה לרכות: "רך לכל כמו מים", "תוריד אותי בבקשה אל תוך הים", "אל תוך הים העז והעמוק-כחול שלך/ הממלא רכות ועדינות…". הצלילות והרוך של המים

כנגד הצלילות והרוך של המים מתארות מלים גדולות וקשות את האל הנורא. את קטלוג הכינויים לאל בשיר הזה מאפיינים כוח ובעלות: איום, נורא, רב-עלילה, אדון כל הנשמות, קונה הכל, ריבון. הכינויים שאובים משפתו של הרמב"ם, משפת התפילה או מתוך הפיוטים לימים הנוראים. רובם נאמרים מתוך עמדה שבה האדם המתפלל מבטל עצמו מול עוצמת הבורא; כנוע, כמעט עבד מול האדנות. עצם השימוש בכינויים אלה מחוץ לקונטקסט המוכר מעמיד את היחס שניסח לעצמו היהודי במשך דורות בינו לבין האל כמערכת יחסים הראויה לביקורת. נפש המשורר מבקשת לרדת מטה, להרחיק מן החלק הרציונלי הגברי אל הרכות, העדינות והצלילות הנשית.

שני הבתים האחרונים מעמידים את היחסים בין המשורר המתפלל והאל כיחסי גבר-אשה, או כנשיות מול גבריות. הביטויים הימי-ביניימיים מבטאים שליטה מלאה וכוח בשיאו, תלות מוחלטת של האדם באל. אך בתפילתו מביןאדמיאל קוסמןשגם במהות הטוטאלית והשרירותית של האל, יש משהו לא שלם, כי הרי האל זקוק לשואל, לפונה. ובבית החותם, שהוא תחינה, בקשה נשית מאוד לאהבה – "אהיה ממש צלול – ריבון שלי, מתוק –/ אהיה עדין ורך לכל כמו מים" – נחשפת העובדה שהמשורר מדבר בלשון גברית, בזמן שלמעשה החליף את זהותו הגברית במהות נשית, רכה, פנויה לחדירה. בשיר זה קוסמן פותח בפני התרבות העברית את שאלת דמותו של האל. יש בכך כמובן ביקורת כלפי המימסד הדתי הקופא על שמריו, שאין בו האומץ שיש לאדם יחיד במצוקתו, למשורר אוהב אלוה שאינו נכנע לשגרת התפילה או הלשון, לחדש את החשיבה הדתית.

בורא צרות

  • פיוט (לאומרו בימים נוראים, מיוסד על מעשה נורא/ שאירע למחבר ולזוגתו תחי בט' בתמוז תשמ"ה) / אשלח לך בפקס ואקצר מאוד/ לא להטריד ברוך בורא הזמן/ בורא עבר בורא עתיד בורא/ הכל בורא מיני פירות/ בורא פרי-אדמה ברוך בורא/ צרות בורא הכל יפה ובעיתו
  • (מתוך פיוט (לאומרו….)אדיאל קוסמן,"הגענו לאלוהים" עמוד 26)

פיוט הוא שירת הקהל בבית-הכנסת, שהיא שירת קודש על-פי אופיה. בסוגריים הוסיף המשורר הוראות בימוי מדויקות. הוא מודיע את הזמן – הימים הנוראים – ומאחר שמדובר בפיוט, המקום הוא בית-הכנסת. ויש גם עלילה. מדובר במקרה חידתי שקרה למשורר וזוגתו. הפיוט המופיע מחוץ להקשרו יוצר את הפער האירוני. ואכן, הציפייה לשירת קודש בעלת אופי ארץ-ישראלי קדום או פיוט ימי-ביניימי, נשברת כבר בפתיחה: "אשלח לך בפקס ואקצר מאוד/ לא להטריד ברוך בורא הזמן". סגנון מסירת המידע החידתי הזה הוא כלשון הסיפורים החסידיים על סיפורי צדיקים הנמסרים מפה לאוזן. הפתיחה יוצרת ציפייה לסיפור דוקומנטרי או לסיפור בנוסח החסידי. גם האפשרויות הללו מתבדות.

 אדמיאל קוסמן מרבה לפנות לאל בשיריו. הבחירה בכינויים הפילוסופיים, הימי-ביניימיים של האל מערערת את שגרת הלשון שעיצבה את דפוסי החשיבה והתפילה עד כה. זהו חיפוש אחר האל המסתתר מאחורי המלים, מאחורי הקיפאון, חיפוש אחר יחסים לא מסורתיים שבין אדם לאלוהיו

כוחו של השיר הוא בחיבור בין שני עניינים: האחד, לשון תפילה הלקוחה משגרת הסידור, והשני, הסטייה מהנורמה. השיר כולו בנוי על חיבור כמו ספונטני בין העולמות.

שמות האל כאן לקוחים מהברכות בסידור. אולם אדמיאל קוסמן אינו מסתפק בקיים, אלא מרכיב שמות חדשים, שמות המבוססים על הלכות ברכות. בצירוף של "בורא עבר בורא עתיד", אחר-כך הפירות ופרי האדמה ומיד אחר-כך "בורא צרות בורא הכל ובעתו", מטיל אדמיאל קוסמן אחריות על הבורא לא רק על הדברים הטובים בעולמו, אלא גם על הפחות נעימים. ניסוח הברכות על-פי אדמיאל קוסמן מאפשר לראות את האל כבורא הרע, הכאב, האסון. אדמיאל קוסמן דורש מהאדם המאמין המצוי בשגרת לשון התפילה לשים לב למלים שהוא מבטא ולפערים ביניהן. אנו נוהגים לשאת תפילה אישית לאל דווקא מתוך עמדת הכאב, המצוקה, הסבל וההזדקקות לו, ובא אדמיאל קוסמן בשיריו ומזכיר את מה שאין הדת המימסדית אוהבת להזכיר: שגם מידת הדין, גם הרוע והסבל, מידיו הם. שהאל שאליו אנו פונים הוא מקור לטוב ולרע, הוא אל שיש בו גם אפלה.

הטוטאליות של האל מכילה את הרוח ואת הבשר, את הרגש שבאהבה ואת הזיווג והמשגל, ובמקום אחר ייקרא לו גם כלשון הרחוב "זיון". וכל אלה שייכים מבחינת השיר לעולם שעליו יש לברך.

קורא תיגר

קוסמן משתמש בכינוי מטיל האימה: "ברוך בורא נורא רב עלילה", המבוסס על הטקסט הפיוטי "אל רב עלילה" ו"אל נורא", אולם מיד אחר-כך מופיע התיאור "בורא מיני הצעקה והיללה". מאל האחראי על ההיסטוריה, על כוחה ועל עלילתה, הוא נעשה לאחראי על הכאב האנושי.

בתוך הציור המופלא הזה של האל מתקיים מישלב עשיר של אסוציאציות תרבותיות יהודיות. "בעליונים ובתחתונים", "בכל היש" – לשון "הזוהר", לשון חסידות.

בבית השני מופיעה ברכה חדשה, ברכה על הזיווג ועל המשגל. בעת הקריאה מתעוררת שאלת תם: איך קורה שאין ברכה על אחת ממיצוות עשה, מיצוות פרו ורבו ועונתה. וקוסמן בדרכו נכנס אל הפער, אל החלל בחיים היהודיים שבו יש מקום לשאלה. מן הסתם, במקום כלשהו בספרות ההלכתית יש דיון ופלפול מדוע יש או אין לברך על מעשה האהבה. אדמיאל קוסמן יורד לפרטים: "בורא מיני המשגלים/ המשכבים בורא מיני תנוחות/ בורא גוני האנחות הננשבות בפנים/ ביצריות עזה כמו רוחות הכל יפה ובעתו". עצם חיבור הברכות יוצר קשר בין מבט המשורר היודע, המודע למנגנון המיצוות וההלכה, לבין מבט ההיתממות שהוא מגייס, שיוצר מבט מרענן על טקסט שהוא שגרת לשון והרגל.

אנו נוהגים לשאת תפילה אישית לאל דווקא מתוך עמדת הכאב, המצוקה, הסבל וההזדקקות לו, ובא אדמיאל קוסמן בשיריו ומזכיר את מה שאין הדת המימסדית אוהבת להזכיר: שגם מידת הדין, גם הרוע והסבל, מידיו הם. שהאל שאליו אנו פונים הוא מקור לטוב ולרע, הוא אל שיש בו גם אפלה

שיר זה של אדמיאל קוסמן קורא תיגר, על הצביעות החברתית והדתית שנגזרה על חיינו היהודיים מעצם החלוקה המלאכותית בין העולם ההלכתי הרציונלי לבין עולמנו הרגשי. העם היהודי הגדיר את זהותו באמצעות פרשנות כתבי הקודש. יצירה מופלאה, גברית בלשונה ועשירה, שנכתבה במהלך מאות ואלפי שנים; כתבים המעוניינים לקבוע כיצד צריך היהודי לחיות. מעט מאוד הקדישה היהדות הקאנונית לצד הרגשי בחיי היהודי.

ראוי להקדיש תשומת-לב לכך שאדמיאל קוסמן מנהל דיאלוג עם ביאליק של "הלכה ואגדה". לאחר שהוא מבחין ומבדיל בין ההלכה לאגדה באופן ניגודי, מעמיד ביאליק אנלוגיה בין יחס זה ליחס שבין הפרוזה לשירה: "להלכה – פנים זועפות, לאגדה – פנים שוחקות. זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מידת הדין. וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן – מידת הרחמים (…) ועל שבספרות מוסיפים: כאן יבשת של פרוזה, סגנון מוצק וקבוע, לשון אפורה בת גון – שלטון השכל, וכאן לחלוחית של שירה, סגנון שוטף ובן חלוף, לשון מנומרת בצבעים – שלטון הרגש". ובהמשך: "הפרוצסים של היתוך וגיבוש ומתן חוקים חדשים, והם גלויים וידועים לכל, ההלכה הישנה שנפסלה יורדת אז שוב אל מיצרף הלב וניתכת לאגדה – כיוצא בה או לאו כיוצא בה – וזו חוזרת משם כשהיא צרופה ובאה לדפוסי המחשבה והמעשה, מקום שהיא מתגבשת שם שוב להלכה, אבל בדמות מתוקנת או מחודשת….". נדמה שאדמיאל קוסמן, ביודעין או שבלא יודעין, מביא באמצעות השירה את המודעות לצורך במפגש חדש בין האישי לאלוהי, למפגש שבין הפורמלי היהודי ובין הפרטי; המקום שבו מצוי היחיד במצוקה אישית שיש בה כוח קוסמי לנקב עולמות.

  • "ברוך בורא נורא רב עלילה/ בורא מיני הצעקה והיללה/ בורא ממציא גאון ומחדש/ זנים דקים ועדינים של השפלה/ בעליונים בתחתונים בכל היש/ בורא העץ בורא ברזל בורא נייר/ בורא יפה ומקפל/ מדביק את כל החבילה".

איך לא בירכנו כך עד כה?

פירוש מפויס

"פירוש חדש בס"ד", ספרו החדש של אדמיאל קוסמן, מאיר כבר בכותרתו באור אירוני את השגרה הדתית, שגרת הלשון שהכניסה את יחסי האדם והאל לסד, לצמצום גודלו המופלא, צמצום גודלה של האהבה לחוקים וכללים. דווקא בספרו החדש מתגלה כיוון יותר מפויס לאהבה.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון 

ספר שיריה השמיני של חוה פנחס-כהן "אחי, הצימאון", ראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה