דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 באוגוסט 2007 | מהדורה 40

דגניה א, 1984: מי שבאמת התנועעו שם היו רוחות הרפאים של הורי השחקנים, מונעים בכוח החי של בניהם ובנותיהם. צילום באדיבות ארכיון קיבוץ דגניה

לא באנו מן הים

השתיקה של אנשי הדור הראשון בתנועה הקיבוצית ביחס לעולם שאותו עזבו, ושחרב, היא חומה בצורה שנפרצה רק בהזדמנויות נדירות. בארי צימרמן מתחקה אחרי ה"שערעלע", ריקוד החתונה שמקורו חסידי,אותו רקדו בחתונות הקיבוציות. ה"שערעלע"כאחד מביטויי הגעגוע הלגיטימיים היחידים אל הגלות שממנה באו מרבית החלוצים, אל הבתים שהפכו לאפר, אל העיירה הבוערת לפני שהיתה בוערת

א. כל הדורות עד-הנה

"כל הדורות עד-הנה / עליך השלך יהבם" – כך פתח אהרון צַייטלין (1973-1898), בנו של הלל צייטלין ומי שחי רוב שנותיו בגולת אמריקה, פואמה עברית שהפנה אלי ואל שכמותי, ילידי הארץ. לפואמה קרא, כדרך הנביאים, "משא צבר", ועניינה תביעה עזה מאיתנו שנהיה יורשים ראויים לאבותינו, שנקבל על עצמנו את עולו של סוד הקיום היהודי, שנהיה תמורה הולמת להמוני נרצחי עמנו.

חזקה עלינו משמעת "הדור הראשון", ובהתבגרנו היינו ל"דור שני", המגדל בתורו "דור שלישי". סייעה לכך שתיקה-רבתי מצד הורינו ביחס למה שקדם לנקודת האפס, למהפכה הציונית החילונית הגדולה

בסערת רוח כתב צייטלין, אחרי קום המדינה, על הסכנה הרובצת לפתחו של ה"צבר" בדמות שיכחת הרצף ההיסטורי ושקיעה ב"סַמיוּת האושר הקטן". כך אף התקומם, בלי דעת אולי, נגד המושג "הדור הראשון", בו הרבו להשתמש, בתקופת היישוב ושנותיה הראשונות של המדינה, דוברים רבים בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית – בה גדלתי – בפרט. אמנם, גם המונח "דור ראשון לגאולה" רווח בכתובים ובנאומים דאז, אלא שבו נותר מקום להכלתם של הדורות שלא זכו להיגאל, ואילו "הדור הראשון" הרחיק לכת – כאן הוצגה התחלה מוחלטת, בריאה של (כמעט) יש מאין, הכחשה משתמעת של איזשהו שורש חיוני ב"כל הדורות עד-הנה".

חזקה עלינו משמעת "הדור הראשון", ובהתבגרנו היינו ל"דור שני", המגדל בתורו "דור שלישי". סייעה לכך שתיקה-רבתי מצד הורינו ביחס למה שקדם לנקודת האפס, למהפכה הציונית החילונית הגדולה. ציפורים נודדות של ביטויי יידיש קטועים חלפו באוויר, ורובן לא מצאו מנוח על כתפינו העבריות. רבים מאיתנו לא ידעו, למשל, במה התפרנסו סביהם וסבתותיהם הרצוחים, מה היתה השכלתם, באיזו שפה דיברו, מה קראו, כיצד חיו והיכן מתו. "הדור הראשון" הפך עצמו לגדר-הפרדה חיה ומוצקה, גדושת מרד ואשמה, בין הוריו ובינינו. עיניו עקבו בחרדה אחרינו, "דור בארץ", בעוד גבו מופנה אל הים, אל סבינו וסבתותינו, בנחישות חוסמת ומצנזרת. כל עוד היו "פנֵינו אל השמש העולה", היה גבנו אל השמש השוקעת.

ובכל זאת, משהו חייב היה להיאמר, בעיקר מאמצע שנות הארבעים של המאה העשרים, אחרי שמוראות הרצח הנאצי חלחלו לא רק אל כותרות העיתון אלא אף אל סתרי הלבבות, וכבר היה ברור שהחלוץ הציוני איבד חלק גדול מן המחנה שלפניו צעד, ושמחוזות הגינוי והגעגוע של הגולה היו לאפר שאליו אי-אפשר לתת ראש ולשוב מצרימה. או אז נוצרו בגדר ההפרדה כמה סדקים, ודרכם התחילו להסתנן אלינו רמזים אחדים לאותו עולם. אחד מן הרמזים הללו היה ריקוד ה"שערעלע".

ב. ריקוד המספריים

"שֶׁער" ביידיש פירושו מספריים או גילוח. "שֶער" ו"שֶערעלע" הם ריקודי חתונה, שמשמעם העברי "ריקוד המספריים". מתוך רצון להיות "מרקדין לפני הכלה" (על-פי כתובות, ט"ז ע"ב – י"ז ע"א), התפתחה בימי הביניים במרכז אירופה ונדדה למזרחה התופעה של מה שקרוי ביידיש "מצווה טאנץ". כלומר, ריקוד מצווה, שמטרתו לשמח לב כלה, חתן וקרואיהם. ה"שערעלע" הוא אחד הריקודים הללו, שנהגו בקהילות רבות, לאו דווקא חסידיות. ניגונו של הריקוד קופצני וסוחף, והמלנכוליה היהודית מזוגה בו במינון יחסית נמוך. זה, כך נראה לי, עוד אחד מן הגורמים לתחייתו על במות חתונה כה רבות ברחבי התנועה הקיבוצית מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים וממש עד ימינו, בקיבוצים הלא-רבים שבהם מקיימים עדיין מסיבת חתונה קהילתית.

מתוך רצון להיות "מרקדין לפני הכלה" (על-פי כתובות, ט"ז ע"ב – י"ז ע"א), התפתחה בימי הביניים במרכז אירופה ונדדה למזרחה התופעה של מה שקרוי ביידיש "מצווה טאנץ". כלומר, ריקוד מצווה, שמטרתו לשמח לב כלה, חתן וקרואיהם. ה"שערעלע" הוא אחד הריקודים הללו, שנהגו בקהילות רבות, לאו דווקא חסידיות

בשם "שערעלע" כינו בקיבוצים רבים מופע בימתי, שהועלה נוכח קהל קרואי החתונה הישוב אל שולחנותיו בחדר האכילה או על הדשא הגדול שלפניו, ומבצעיו היו ה"וותיקים", כלומר, המייסדים, אנשי "הדור הראשון". "העיירה היהודית, אותה עיירה של מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, על טיפוסיה הידועים, הועלתה על הבמה בדיבור, בתנועה ובמחול", דיווחה דליה שלח בשנת 1961 לקוראי 'אגרת', ביטאון תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, אודות מסכת רבת משתתפים שהועלתה במסגרת מסיבת חתונה בקיבוץ חצרים בביצוע החוג הדרמטי של קיבוץ אפיקים. הכותבת הצעירה חשבה שראתה על הבמה את גיבורי שלום עליכם ומנדלי, עליהם למדה וקראה, אך מי שבאמת התנועעו שם היו רוחות הרפאים של הורי השחקנים, מונעים בכוח הזיכרון החי של בניהם ובנותיהם, מניפים ידיים ורגליים לקול יללת הקלרינט ואיוושת האקורדיון. "התמונה הסתיימה בריקוד חתונה כללי מההווי היהודי הרחוק, על כל החן שבו", דיווחה הכותבת, "ומריקוד החתונה הגלותי", סיימה את סקירתה בנימה שלא התכוונה להיות אירונית, "עברו המסובים לבית הספורט, לרקוד את ריקודי הזמן החדש".

המעבר ההכרחי מבית הגולה אל בית הספורט, מן הזמן הישן אל הזמן החדש, הוא, כמובן, לקח מתבקש. לעיתים אף הומחזה בעסק גדול, לצורך אותו לקח, האידיליה של שאול טשרניחובסקי "חתונתה של אלקה" (בידי אידה כתר-לוין ברמת יוחנן ואבא קובנר בעין החורש), אך לא פעם כללה ה"הופעה" רק ריקוד אחד, ה"שערעלע", אליו התלווה מעין רמז של "חתונה בעיירה" בדמות הליצן הרוקד עם חלה ענקית והכלה הרוקדת בהפסק, דרך מגע מטפחת בלבד, עם אורחיה.

האידיאה של השיתוף, רמת החיים הצנועה ועומס הכנתה של מסיבת החתונה, על מזונותיה ומופעיה התרבותיים, הביאו לקיומן של חתונות רב-זוגיות. אודות חתונה שכזו (עשרה זוגות!) מספר נ' נחום בעיתון 'במחנה נח"ל' (1964): "מארגני תכנית הערב לא הותירו לקהל זמן רב ללא אטרקציה כלשהי", קולח דיווחו בהתלהבות. "שעה שהתזמורת החליפה את המנגינה העממית לריקודי חסידים, עלו לפתע לבמה ותיקי המשק בריקוד ה'שרלה'. סמוקי לחיים מעומס האיפור ומחייכים לכל העברים, הופיעו בבגדים חסידיים, שלבטח הוציאום זה עתה מהמוזיאון". מה שבטל מן העולם החי ומוטל כמת בפינת המוזיאון מוצא, לרגע אחד, להיות מוצג לראווה. הכותב מקפיד לציין שהילדים "מחאו כפיים מרוב התרגשות", והתרגשות שכזו זכורה גם לי היטב משנות ילדותי בקיבוץ בו גדלתי.

ואכן, ענב בר-דוד מסמינר הקיבוצים, שחקרה את המחולות בטקסי החתונה בחברה הקיבוצית החילונית, קובעת בסיכומה כי ריקוד השרהלה נרקד בכל הקיבוצים בווריאציות שונות. תפוצתו של המחול במסיבות החתונה הקיבוציות מעניינת במיוחד כאשר לומדים לדעת שהקשר בינו לבין המספריים אינו מצד החייטים תופרי שמלת הכלה, כפי שיש מפרשים, אלא דווקא מצד היותן משמשות לגזיזת שערותיה של הכלה לפני נישואיה. ריקודי ה"שער" וה"שערעלע" (הכתיב העברי של היידיש כופה על העין להבחין כאן בשורש שע"ר) מכסים בקצביותם ובחינם המתפרץ על יגון פרידתה של הכלה הצעירה משערה ומעברה, המתערב בחששותיה ותקוותיה לקראת השינוי החד בחייה, שביטויו המיידי הוא כיסוי ראשה הגזוז.

הפן האלים הכרוך בקיצוץ שערה של הכלה מוצנע ביותר, בדרך כלל, בדיונים או בזיכרונות אודות ריקוד ה"שערעלע", ולא בכדי. אבא קובנר עצמו אינו מזכיר אותו כלל בעת שהוא מסכם ברשימה משנת 1954 את הרושם שעשתה המחזת האידיליה של טשרניחובסקי על הציבור בקיבוצו. "תשואות החן הכנות שזיכו בהן החברים והאורחים הרבים את אנשי פודובקה במסיבת החתונות", כותב קובנר, "ובעיקר ההנאה שהיסב קטע זה לדור הצעיר, מבני גיל החתנים וכלה בילדי הגנים, בהצלחה זו ניתן לא בלבד עידוד רב למבצעים וגמול למאמצי החברים ועמלם, גם הוכח הנה לספקנים כי לעולם אין הנושא 'רחוק' ו'זר' אם נתינתו נאמנה ואסתטית. ונושאים השאובים מעבר העם, הגונז בתוכו מכמנים של פולקלור ומידות חיים, על אחת כמה וכמה". ועכשיו הוא מסכם את דבריו בלקח הראוי: "כי הרי לא הסכנה של 'השיבה אל הדת' היא הנשקפת לנו, כהרי הסכנה שבנינו יראו את עצמם בבחינת 'הראשונים כבני אדם'… ניתן דעתנו על כך כל עוד עומד הדור ש'ידע את יוסף', ועוד כוחו עמו להוריש ולהנחיל חוויות עצורות וגדולות, בלעדיהן אין המשך לתרבות". (בתוך: 'לעכב את הקריעה' בעריכת מוקי צור, עם עובד, 1998, עמ' 282.)

האופן שבו דורש קובנר את הצירוף "הראשונים כבני אדם" מקפל בתוכו ביקורת מרומזת על המציאות החברתית והתרבותית שמוכתבת בידי "הדור הראשון". "אם הראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם", אמר ר' זירא, "ואם כבני אדם", המשיך ואמר, "אנו כחמורים". (בכמה מקומות. כאן מצוטט מירושלמי, דמאי, פ"א, ה"ג). ר' זירא מכיר בהיותו שני בשרשרת ומקבל על עצמו סמכותו ועדיפותו של דור ראשון, בעוד שלדור הבנים הקיבוצי, על-פי קובנר, נשקפת סכנת הניתוק ממה שקדם לו, ועלול הוא להכריז עצמו אדם ולכנות חמור כל מי ששונה ממנו. הדרך למנוע זאת, קובע הדובר, היא "להוריש ולהנחיל", לפני שיעלה פרעה-הבּוּרוּת לשלטון, כפי שהדבר מתרמז משבר הפסוק בו משתמש קובנר, הבלתי-בור בעליל.

ניגונו של ריקוד ה"שערעלע" קופצני וסוחף, והמלנכוליה היהודית מזוגה בו במינון יחסית נמוך. זה, כך נראה לי, עוד אחד מן הגורמים לתחייתו על במות חתונה כה רבות ברחבי התנועה הקיבוצית מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים וממש עד ימינו, בקיבוצים הלא-רבים שבהם מקיימים עדיין מסיבת חתונה קהילתית

המחזת "החתונה של אלקה" היא, אם כן, מאמץ של הורשה והנחלה, ולא רק היא. ברוב הקיבוצים, כאמור, הפכה ה"שערעלע" לחלק אורגני של ה"תוכנית", אם כי לא תמיד לשביעות רצונם של שומרי גדר- ההפרדה, נוטרי חומות האידיאה ומושאי נזיפותיו המרומזות של קובנר. אותם מייצג חבר קיבוץ שריד, שמצוטט בשנת 1958 כאומר: "לא מצאתי טעם בריקוד השערעלי, שיש בו תמימות דתית ופרימיטיבית, שאינן הולמות אותנו". אכן, בשנות החמישים והשישים של המאה ועשרים, היו לרבים מאוד בתנועה הקיבוצית נטיות לחטוא בתמימות, להיענות לצורך עמוק, חיוני ופרימיטיבי להיות גם בנים ממשיכים ובנות יורשות ולא רק אבות מייסדים ואמהות מייסדות.

ג. "ניגונים"

"שתלתם ניגונים בי, אבי ואמי", כתבה פניה ברגשטיין הצעירה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בקיבוץ גבת. דוד זהבי מקיבוץ נען הלחין, וברחבי הארץ כולה שרו המוני "הדור הראשון" זמר עברי יורד חדרי-בטן על אותם "מזמורים שכוחים" ש"עתה הם עולים וצומחים". "עתה הם שולחים פארות בדמי", כתבה פניה, "שורשיהם בעורקי שלובים", וסיפקה לחבריה הזדמנות של קידה די-נדירה כלפי בית-גידולם, הכּלֶה ברגעים אלו ממש בלהבות חורבן, ולא בכדי כולל השיר היזכרות בניגונה של מגילת "איכה". היה זה המנון יהודי יוצא-דופן, שבעזרתו אפשר היה להתרפק ולדמוע בלי לוותר על זהות ה"דור ראשון", אותה חומה שחייבת לחצוץ בין הגולה לבין "הדור השני", שהרי "חשכת התהום" – שמעליה, בסיומו של השיר הבוער הזה, מדלגת המשוררת בדמיונה אל הוריה – אינה באמת ניתנת לגישור, גם אחרי שפג החושך ותם הרצח, ורק הזמר הנוגה נותר כעין ערוץ לניקוז געגוע ואשמה.

תפקיד דומה לזה נועד ל"שערעלע" שלנו. בכל רחבי התנועה הקיבוצית, בעיקר בקיבוצים שנוסדו בידי עולים אך לא רק בהם, לבשו החברות והחברים מדי כמה חדשים או שבועות בגדי גולה, עטו קפוטות ושטריימלך, שלשלו פאות מלאכותיות לאורך לחייהם, תקעו אגודליהם בבתי-שחיים ועלו על הבמה כדי להמחיש לילדיהם הצברים, הצופים בהם משתאים, מה שלא סיפרו להם בבית: מה היה שם, בבתים שהפכו לאפר, בעיירה הבוערת לפני שהיתה בוערת. בעיני ילד הבטתי אני, לפני שנים רבות, בקבוצת משמר השרון, בחלה הענקית שנישאה אל הכלה על-ידי הרוקדים, בנער הליצן שניסה, כביכול, להטרידם ולחקות את תנועותיהם, במטפחת שהפסיקה בין ידה של הכלה לידם של הבאים להתכבד בריקוד עימה. המוסיקה הגביהה עוף באקורדיון וקלרינט, ועימה גם התרגשותי בתוך קהל אוהד וחם-מזג שליווה בתשואות הידד כל שלב משלבי המופע.

"נעשיתי חסיד", סיפר רבי מנדל מקוצק (בנוסח בובר), "מפני שבעיר מולדתי היה איש זקן, שסיפר מעשיות על צדיקים. הוא סיפר מה שידע, ואני שמעתי מה שהייתי צריך". כך, להבדיל, אף אני. הם רקדו מה שרקדו, ואני שמעתי מה שהייתי צריך.

ריקוד ה"שערעלע" או התמונה המומחזת של "חתונה יהודית" – סוכני העברת המידע הנפיץ אודות מה שהיה לפני שהכל היה – בלטו שבעתיים לעינינו על רקע כלל סדריה של החתונה הקיבוצית, שהיו מכוונים כולם אל הכאן, העכשיו והעתיד המוזהב. חלקו ה"דתי" של האירוע (קידושין בנוסח המסורתי על-ידי רב שהוסמך לכך מטעם מדינת היהודים) הוצנע בשולי "הדשא הגדול" שליד חדר האכילה, או אף נותר מחוץ לתחומי הקיבוץ במשרדי המועצה הדתית או בבית הרב האזורי, ועיקר הערב התרחש על במה גדולה, נוכח קהל רב, שכלל את רוב חברי הקיבוץ (או הקיבוצים, במידה והנישאים היו בני קיבוצים שונים) ואת אורחי המשפחות. על רקע זהותם היהודית ה"ממֵילאית" של הנישאים ושל ציבוריהם (שיוצגה בקריאת פסוקים משיר השירים או בריקודי עם כמו-מקראיים) היה רובו של הטקס כלי לביטוי הזהות המקומית והקיבוצית של מקיימיו. לא פעם חוברה לכבודו והוקראה בו מעין "כתובה" מקומית, לעיתים רצינית ולעיתים היתולית, הועבר גביע או אלבום סמלי מזוג הנישאים הקודם לזה של היום, ברכות הובאו וזיכרונות ילדות הועלו, ומעל לכל הובעה שוב ושוב התקווה כי הנישואין הללו יתרמו לחיזוקו של הקיבוץ ולחוסנה של התנועה.

חתונה ציבורית גדולה, בתוכניתה הצפופה והמגוונת ומשתתפיה הרבים, היתה מענה נחוץ לחששות שליוו את "הדור הראשון" בדבר יציבותו והמשכיותו של המפעל אותו הקימו. מי כמהפכן ירא ממהפכה נוספת? המהפכן המצליח הוא, תמיד תמיד, שמרן גדול, שהרי מה הועלנו בהפיכתנו אם נסגירה בידי מי שישנו מן המטבע אותו טבענו? לכן עמד "הדור הראשון" בתוך קהל הקרואים, ומשהתפנה מהגשה והעמסה ופירוק, וחיבוק ונישוק, רחב לבו למראה השירה והריקודים, הצמות המתעופפות של הבנות, הבלוריות המתנפנפות של הבנים, ובכלל ההבטחה המנחמת המנצנצת אליו בעיני "הדור השני". ואז הלכו החברות והחברים הצידה, אל מחסן התלבושות, עטו על עצמם את עור הנמר של עיירותיהם הנכחדות, ולקול אקורדיון מתרגש וקלרינט מיילל עלו אל הבמה להטעימנו מן הפרי האסור של הגולה.

 

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 40: "תרבות ישראלית ומה שהיא מגלה לנו על עצמנו". לחצו כאן להזמנת הגיליון

בארי צימרמן הוא משורר, פרשן של המקרא, ומרצה במכללת "עלמא"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה