דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

כתיבה ממעמקים

אין סיכוי למצוא הסבר רציונלי להתנהגות הגרמנים בתקופת השואה ולפרוש תמונה שלמה של סבל היהודים. זוהי מסקנת הספר "שואה שלנו" שכתב אמיר גוטפרוינד שאלכס זהבי מכתיר כיצירה אפית רבת עוצמה, מן החשובות שנכתבו בישראל בשנים האחרונות

עיצוב העטיפה: תמיר להב -רדלמסר. צילום: כריסטיאן ווגט

 

 

 

 

שם הספר "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד עלול להטעות. אין הוא שייך לסוגה של "ספרות השואה", אם אכן קיימת סוגה כזו, אין הוא ספר זיכרונות שנרשמו מפי משהו, ואף אין הוא בּדיון שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה. סיפור המסגרת שלו מתרחש בישראל של שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 וגיבוריו הראשיים הם ילידי הארץ. הרומן אמנם מאוכלס בדמויות שהגיעו מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ובסיפורים מחייהם בשכונה שמצפון לחיפה, אך כמו בספריו של חורחה סמפרון ובספרים אחדים של פרימו לוי, נבחנים בו, בין השאר, האירועים באירופה בשנים 1945-1939 ותוצאותיהם. בדרך ההתבוננות שלו קרוב גוטפרוינד לאידה פינק. כמוה מנסה גם הוא להבין את התנהגות בני-האדם מתוך הסיטואציה שאליה נקלעו. אך בניגוד לסמפרון הספרדי שנתפס כחבר הרזיסטאנס ונכלא בבוכנוואלד, פרימו לוי היהודי-איטלקי שהעיד על שנותיו באושוויץ, ואידה פינק ששהתה בגיטו זבארש שבגליציה המזרחית, אמיר גוטפרוינד נולד בשנת 1961 בחיפה. הוא מתמטיקאי ומשרת כסגן אלוף בחיל האוויר. "שואה שלנו" הוא ספרו הראשון.

לספר "שואהשלנו"שלושה חלקים: "1993 – החוקים שלנו", "1991 – המסע של סבא יוסף" ו"יריב". אם כי רוב ההתרחשויות של החלק הראשון קודמות לאלו הבאות בשני החלקים האחרים, נקבע להן זמן כרונולוגי מאוחר יותר, כנראה משום שבחלק זה מובאת רטרוספקטיבה על תקופות הילדות והנעורים של גיבוריו ועל ה"משתתפים", בעלילה המתרחשת בתוך תפאורה של שכונה קטנה המתקיימת כאילו לעצמה, במנותק מן הזמן ומן המקום. חלק זה פותח באפיון בני המשפחה של המספר ושל חברתו אפי, שני הילדים היחידים החיים בשכונה. המשפחה אינה קשורה רק בקשרים ביולוגים. הם שרידים מאותה עיירה אשר שמרו על קשר אינטימי הדוק בינם לבין עצמם ויצרו "משפחה".

חלקו הראשון של "שואה שלנו", שהוא המפתיע והמקורי יותר, הוא סיפור צמיחתם והתפתחותם של ילד וילדה ההופכים לנער ונערה בתוך סביבה שעשויה להיתפש כשונה בעיני המתבונן מן החוץ, והיא טבעית כל-כך בעיני הילדים אשר גדלו בתוכה. הם יודעים שסוד גדול צפון אצל כל אחד מחבריה, ונאמר להם שהם עדיין צעירים מכדי לדעת מה הוא. הם פוגשים חריגים, "משוגעים" ו"משוגעים למחצה"; וכמובן גם אנשים "רגילים" כמו ההורים, שניצלו בהיותם ילדים ואשר קיימו לכאורה אורח חיים תקין. הם נהנים מהופעתו הססגונית של סבא לולק. "סבא היה אומר אנשים צריכים למות ממשהו וסירב לתרום למלחמה בסרטן, למלחמה בתאונות הדרכים, למלחמות אחרות, כדי לבטל אפשרות שיחשב לקמצן נהג להתפרץ במפגני נדבות, כבירים ומופתיים.כה יפה ידע לערוך את מופעיו, עד שאלמלא אנו, הקרובים אליו, לא הייתה נודעת האמת הפשוטה. הוא היה קמצן". הסבא לולק יודע הכול ומטפל במסירות בסבתא פיגה החולה תמיד ובבנו האוטיסט. הם מקבלים בטבעיות את עו"ד פרל, משפטן מפורסם מלבוב, ובעל חנות לצורכי אינסטלציה בהווה. הם מקבלים גם את גרשון קלימא, המפנה את עצמו מדי פעם מביתו הריק לבית החולים לחולי הנפש ובזמנים רגילים חולש על הביוב השכונתי, ואפילו את הירש, הפורץ מדי פעם בזעקה שלא רק קדושים הומתו בתאי הגזים, את אדלנה הפדנטית המסתגרת בביתה מפני אלה המלחששים על התנהגותה בזמן המלחמה, ואחרים. כולם נתפשים כחלק מן המשפחה, והציפיות מהם והיחס אליהם קבועים.

מציצים ומצותתים

היחידים שמתפתחים ומשתנים הם הילדים. בגיל החביון הם מתבוננים ומקשיבים, מציצים ומצותתים, שואלים שאלות ונדחים ולומדים לחיות בתוך הכללים שנקבעו בסביבתם, שרק אנחנו, המתבוננים מן הצד, והמספר המציג אותם ממרחק של זמן יודעים להבחין באבסורדיות שבהם.

בראשית גיל ההתבגרות, שבו שולטים הדחפים לפעולות ולהשתלטות על מחוזות חדשים והאשליה של היכולת לעשות דברים שהמבוגרים אינם מסוגלים לעשות, בא תור חיפוש הנסתרות וגילוי ה"סודות" על-ידי הנער והנערה. כך נחשפים אוצרותיו של סבא לולק: מכתבים בפולנית, שמסופר בהם על זהב שהופקד בידיו בתנאי שיימסר לאחר המלחמה לבניהם של המפקידים; גילוי התמכרותו של לברטוב ל"פורמציל" ששוב אין מספקים לו בקופת החולים; וגילוי העובדה שסבתא פיגה מספקת לו בשיעורין את התרופה על מנת שיענה תמורתה על שאלות המעסיקות את הנער והנערה. הנער והנערה אינם מסוגלים לעמוד מול המידע שאספו. המידע איננו חד-משמעי, והוא קשור במאורעות לא-מוכרים, באסוציאציות ובהקשרים תרבותיים לא-ידועים. בכל שלבי חייו ממשיך הגיבור בניסיונו ליצור תמונה קוהרנטית שתתאר מה קרה לבני המשפחה בתקופת המלחמה. גם בבגרותו הוא עוסק בכך באובססיביות, לא פעם על חשבון תפקודו כבעל וכאב. בכל פעם שהוא "כובש" תחום חדש ומתקרב לאיזושהי הבנה, מתרחש דבר-מה הטופח על פניו ומערער את סיכויו לדעת ולהבין.

חוסר האפשרות לדעת ולהבין, על-פיהספר "שואה שלנו"של אמיר גוטפרוינד, מקורו בגורמים רבים. ניצולים רבים שתקו במשך שנים משום שחיפשו רגיעה וסירבו לנגוע בפצעים שלא הגלידו. לעתים סיפור הישרדותם היה כה פנטסטי, כה גדוש התרחשויות לא-רציונליות, שהם חששו שלא יאמינו להם או לא יבינו אותם. בניגוד להם, אלה שסיפרו, "יצרו" לא פעם סיפור עוקף-זעזועים שאִפשר להם להמשיך ולתפקד. גם אלה שלכאורה לא הסתירו דבר – סיפורם השתנה במהלך השנים והותאם למציאות חייהם, ללשון שומעיהם ולנכונותם להקשיב.

במרכז חלקו השני של"שואה שלנו"עומד סיפורו ה"מוזר" של סבא יוסף, ההולך ללמוד באוניברסיטה ומגיע עד לכתיבת דוקטורט בנושא "הגבורה היהודית בימי הביניים". לאחר מות אשתו ובנו הוא נוסע לאיים הקריביים. הדחף לכתיבת הדוקטורט מתברר רק כאשר הוא שובר את שתיקתו ומספר ברצף את סיפור היוותרותו בחיים. ראשית הסיפור נשמעת פנטסטית: נסיעה ברחבי פולין וגרמניה עם גנרל נאצי המחפש אחר אהובתו, פקידת אס-אס שברחה ממנו. בזכות סיפור חייו אנו מתוודעים אל המחנות מבחוץ ואל גטו לודז' מבפנים מנקודות-ראות חדשות. ביניהן הסיפור על הקבצן הנוכל שגונן עליו תמורת התפילות שהיה מתפלל גם בשמו, דחק אותו לעבודות ה"טובות" ולבסוף קיבל על עצמו למות במקומו, או הסיפור על הפרופסור להיסטוריה השוטח באוזניו את משנתו ואף מפתח תֵזה, אותה מסתבר, מבקש להשלים סבא יוסף. בזכות עיסוק זה עומדים לסבא יוסף ולמורו ההסטוריון כוחותיהם להתגונן מפני הרעב ומפני עבודות הכפיה.(מפי שלמה דיקלמן ז"ל שמעתי סיפור דומה על דרכי התמודדות עם המצוקה בגולאג, א.ז). סיפור קורותיו מסביר גם את התנהגותו בתוך קהילתו כמורה וכמטפל. גם כשחלה התערערות-מה בקצב עשייתו ובביטחונו ביכולתו להגיש עזרה, עדיין הוא זה שמשקם את סבא לולק כשהלה נפגע במוחו, ומארח בלבביות את הצעיר הגרמני שנקרה באקראי לשכונתם מִשֶבָּא לישראל להשלים את מחקרו על היתמות. סבא יוסף מבקש לגמול בכך על החסדים שנעשו לו.

ללא תובנה

סיפורו של סבא יוסף, אשר כאילו נכפה על המספר בספר "שואה שלנו", והמגע המתמשך עם עו"ד פרל המתעד באובססיביות כל מידע על פושעי מלחמה נאצים שלא נענשו או שוחררו טרם זמנם – הם שסחפו את הגיבור לערוך את החקירה על קורות עירם של בני משפחתו בזמן המלחמה ואת גלגול קורותיהם במחנות, בדרכים ולאחר השחרור. חרף סיפורו האמין של סבא יוסף וכרטיסייתו של עו"ד פרל המלאה מידע מסודר ושיטתי, נותר הגיבור ללא התובנה שחיפש. עלגותם של בני המשפחה האחרים, סיפוריהם המקוטעים ואי-היענותם, אינם מאפשרים לו להרכיב תמונה שלמה.

עם זאת באותו זמן התבררו לו דברים אחדים. עו"ד פרל, אשר הוריש לו את כרטיסייתו, גם סיפר לו את סיפור הצלתו האבסורדי בזכות היותו מפעיל תאטרון בובות של מפקד במחנה ריכוז שהיה פסיכופט או אינפנטיל. ואם לא נרמז הגיבור מן הסיפור הזה ומסיפוריו של סבא יוסף, שאין סיכוי למצוא הסבר רציונלי להתנהגות הגרמנים ולפרוש תמונה שלמה של סבל היהודים, הרי שהתנהגותם של השניים: התחברותו של הסבא אל הצעיר הגרמני המגיע לשכונה וסירובו של עו"ד פרל לבדוק מה עלה בגורלו של משתף פעולה יהודי, מחייבת אותו להשלים, גם אם באיחור, עם ההכרה שההתנהגות האנושית רבת-פנים ורוויה סתירות פנימיות. מציאת קשר בין מעשה לתוצאתו, או בין אופי הפרט, חינוכו ותרבותו, לבין יכולתו להיטיב או להרע, נידון לכישלון. כשמתברר לגיבור שסבה של אשתו היה עם הגרמנים, ושאשתו מתמסרת בכל רגע פנוי לשירותי הקהילה בלא שידעה דבר על מוצאות משפחתה בזמן השואה, שהיא אינה מייחסת חשיבות לכך שבנו הוא נינו של משתף פעולה, ושידידם הגרמני הוא קורבן כמעט כמו הוריהם, מסתיים מסע החקירה והספר נחתם.

לאחר הניסיון הכמעט-בלתי-אפשרי לכווץ את עלילתו המפותלת של הספר הארוך (440 עמוד), לחשוף את מהלכיה ואף לרמוז על

באורח פרדוקסי אפשר לומר, שכשם שהציונים, בעיקר החילוניים, נתנו גט כריתות לעברם באירופה מיד עם עלייתם ארצה, כך הניצולים משמרים את עצמם על-ידי בניית חבורות קטנות של "משפחות", הממשיכות כביכול את מה שהתרחש שם בלי לתת דין וחשבון על מה שקרה באמת.

משמעותם חשוב להדגיש, שממבנה"שואה שלנו"מתברר שלכל המשתמע ממסעו של הגיבור אל העבר הקולקטיבי מיתוספת התובנה על ייחודה של ילדותו ועל האמצעי המתוחכם והתמים של הניצולים להמשיך ולהתקיים כמהגרים במציאות חדשה שאין בינה ובין עברם ולא כלום. באורח פרדוקסי אפשר לומר, שכשם שהציונים, בעיקר החילוניים, נתנו גט כריתות לעברם באירופה מיד עם עלייתם ארצה, כך הניצולים משמרים את עצמם על-ידי בניית חבורות קטנות של "משפחות", הממשיכות כביכול את מה שהתרחש שם בלי לתת דין וחשבון על מה שקרה באמת.

"שואה שלנו"של אמיר גוטפרוינד הוא בעל עוצמה שכמותה לא הכרנו בסיפורת מאז זכרון הדברים מאת יעקב שבתאי ועיין ערך אהבהמאת דויד גרוסמן. לא זו בלבד שהספר "שואה שלנו"של גוטפרוינד כתוב כיצירה אפית שמחברה שולט במרכיביה המגוונים ומַבנה אותם בתחכום, גם לשונו של"שואה שלנו"מפתיעה: ראשית, יש בה חידושי לשון, בעיקר של פעלים, ושנית, היא מרובדת וניכרת בה (כמו אצל גרוסמן) רגישות רבה ליידיש ובה-במידה ללשון חכמים. כשם שלשונו של אמיר גוטפרוינד בעלת מילון עשיר במיוחד (ובו-בזמן היא קומוניקטיבית להפליא), והשימוש שלה בתחביר מגוון, כן מפתיעים שליטתו במיליה של גיבוריו והידע הכללי שלו על העולם היהודי במזרח אירופה בין שתי מלחמות עולם, על קורות היהודים בזמן השואה, ובעיקר בגליציה, שמטעמים שלא כאן המקום לפרטם גורלם היה המזוויע מכולם. וכמו בכל יצירה אפית, הצירוף של פרקים טרגיים עם קטעי הומור ועם קטעים גרוטקסקיים, שיבוצם של סיפורים זה בתוך זה והיכולת לחבר כרוניקות עם קטעים פנטסטיים מצטרפים לכדי יצירה שקשה להגזים בחשיבותה.

"שואה שלנו" מסמן מהלך חדש בסיפורת. כמו בחביב מאת רובי נמדר שהופיע השנה, קסטוריה והירידה מן הצלב מאת בנימין שבילי, דניאל מאת עמנואל פינטו ובנסוע הארון מאת צביה בן יוסף גינור ז"ל, גם כאן בולט היעדרם של מאפיינים של הסיפורת העברית משנות ה – 80 ואילך: התכווצות בתוך עלילות מלאכותיות עגולות ומחניפות לקורא ו/או רשמי הווי של מציאות עירונית, אמיתית או מדומה, הכתובים בלשון דלה ונטולת מעוף. כמו המחברים הנזכרים ובהשפעת עיין ערך אהבה וספר הדקדוק הפנימי מאת דויד גרוסמן, פורץ אמיר גוטפרוינד את תחומי העלילה הקונבנציונלית, מנצל את האוצר העצום של הלשונות היהודיות ושל ספרות ימי הביניים ומעז כמותם לגוע בנושאים 'הגדולים'. כתיבתו היא כתיבה ממעמקים ובה-בעת כתיבה אינטלקטואלית המציעה דרכים לבחינת המציאות, שרק הספרות הבדיונית האמנותית עשויה להציע.

 

אלכס זהבי הוא חוקר ומבקר ספרות

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

אלכס זהבי הוא מבקר ספרות

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה