דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

רישות המרחב הציבורי במצלמות: מעקב הוא מסוג הפעולות שאינן יכולות להיעשות אלא על פי הסמכה בחוק על ידיד הכנסת / אירוע של חבורת "כמה סוכר", ירושלים 2011 / פלאש 90

כשפקידי הממשלה עוברים על החוק

פגיעה חמורה בזכויות האזרחים לפרטיות מתבצעת על-ידי מוסדות המדינה, בלא סמכות ובלא רשות. תחילה בונים מנגנוני איסוף מידע, מעקב ובילוש וקובעים עובדות בשטח. ורק אז, כשהמנגנונים כבר פועלים ופוגעים בזכויות יסוד חוקתיות, מגישים לאישור הכנסת הצעת חוק שתפורה בהתאם למידותיהם. עו"ד אבנר פינצ'וק מספר איך הוקמו מאגרי מידע לא חוקיים במשרד הבריאות ובמשרד התחבורה ואיך "הולבנו" תחת מסווה ה"פיילוט"

לפני כשלושים שנה שנה, בהיותי קצין שלישות זוטר באחד מבסיסי חיל האוויר, ישבתי ערב אחד במשרדי בצריף המנהלה הישן, והקשבתי לשיחה שהדיה חדרו מבעד לקירות העץ הדקים: מפקד היחידה ועוזריו שוחחו עם מר וסרמן, מנהל יחידת הבינוי האזורית, ובניסיון לשכנעו להקים בבסיס מבנה מגורים ללא היתר בנייה הרעיפו עליו דברי כיבושין, הלצות ותקרובות שהובהלו מהמטבח.
התנגדותו של מנהל יחידת הבינוי הלכה ודעכה. "אבל החוק… החוק לא מאפשר לי", הוא מלמל כשגבו לחוץ אל הקיר.

רישות המרחב הציבורי במצלמות מעקב הוא מסוג הפעולות שאינן יכולות להיעשות אלא על פי הסמכה בחוק של הכנסת. אבל  מי שעוקב אחר השימוש ההולך וגובר שעושות רשויות השלטון בטכנולוגיות המעקב האלה יודע שפקידים בכירים עושים דין לעצמם, קובעים עובדות בשטח, ורק לאחר מכן פונים אל הכנסת כדי שזו תברך על המוגמר

"מר וסרמן", רעם קולו של המפקד בצחוק מתגלגל, "אתה זוכר מה אמר קונפוציוס? 'חוק חניוק, אנו באנו ארצה'".

בכך הסתיימה השיחה, ובתוך חודשים אחדים נפתרה מצוקת הדיור בבסיס. החוק חשוב, אבל בניין הארץ חשוב יותר, ולכן מבנה שהוקם שלא כדין ימשיך לעמוד על תלו עד שיוצא ההיתר החוקי שיכשיר אותו בדיעבד. ומה שהיה יפה לימים של "חומה ומגדל", ולבנייה בחומר ולבנים, יפה גם היום בשימוש בטכנולוגיות מידע. תחילה בונים מנגנוני איסוף מידע, מעקב ובילוש וקובעים עובדות בשטח. ורק אז, כשהמנגנונים כבר פועלים ופוגעים בזכויות יסוד חוקתיות, מגישים לאישור הכנסת הצעת חוק שתפורה בהתאם למידותיהם.

בשנים האחרונות עשו קברניטי המנהל הציבורי בישראל שימוש נרחב בטכנולוגיות מידע במסגרת פרויקטים שונים, שפוגעים בזכות לפרטיות ובמושכלות יסוד של משטר דמוקרטי. למשל, רישות המרחב הציבורי במצלמות מעקב הוא מסוג הפעולות שאינן יכולות להיעשות אלא על פי הסמכה בחוק של הכנסת. אבל מי שעוקב אחר השימוש ההולך וגובר שעושות רשויות השלטון בטכנולוגיות המעקב האלה יודע שפקידים בכירים עושים דין לעצמם, קובעים עובדות בשטח, ורק לאחר מכן פונים אל הכנסת כדי שזו תברך על המוגמר. לעתים הם פועלים תחת מסווה של "פיילוטים", ולעתים הם מגייסים את היועצים המשפטיים שלהם כדי שאלה ינסחו חוות דעת משפטיות מופרכות שיכשירו את השרץ.

הרשומה הרפואית הלאומית

שילוב טכנולוגיות מידע במערך שירותי הבריאות יכול ללא ספק להרים תרומה משמעותית לשיפור הטיפול הרפואי ולסייע במניעת טעויות ואסונות. "הרשומה הרפואית הלאומית" תוכננה בידי משרדי האוצר והבריאות, והיא עתידה להנגיש מידע רפואי רגיש ביותר לאלפי מסופי מחשב שיוצבו בבתי חולים, במרפאות ובקופות החולים. אבל במערכת מרכזית של רשומות רפואיות יש גם סכנה, והיא מאיימת על הסודיות הרפואית של מיליוני מטופלים.

שאלת המפתח היא כיצד מעצבים את המערכת. טכנולוגיה אינה בריאה אלוהית אלא יציר ידי אדם, והיא מתוכננת ונבנית בהתאם לאינטרסים ולערכים. ניתן לבנות מערכת מידע שתסייע בהשגת יעדים חשובים, כמו שיפור הטיפול הרפואי, תוך פגיעה מזערית בפרטיות החולה. השאלה היחידה היא האם מקבלי ההחלטות מייחסים לשמירה על הפרטיות את החשיבות הראויה לה, והאם הם מוכנים לוותר למענה על אינטרסים ארגוניים ואחרים בעת שהם מעצבים את הארכיטקטורה הטכנולוגית של מערכת המידע שהם בונים.

בשנת 2004 מינה מנכ"ל משרד הבריאות את פרופ' אבינועם רכס, ראש ועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים, לעמוד בראש ועדה שתגבש את הכללים האתיים והמשפטיים שיסדירו את פעילותה של הרשומה הרפואית הלאומית. מסקנותיה של הוועדה היו אמורות לשמש בסיס להצעת חוק שתועבר לדיון ולהכרעה בכנסת. בתחילה ניסה אמנם משרד הבריאות להקל ראש בצורך בחקיקה, אבל היועץ המשפטי לממשלה הבהיר, כי רשומה רפואית מאוחדת בהיקף מדינתי תסב פגיעה בזכות היסוד לפרטיות, ועל כן אסור להפעילה לפני שהכנסת תאשר זאת בחקיקה.

בשנה האחרונה הורה מנכ"ל משרד הבריאות לכל המוסדות הרפואיים לבצע סטנדרטיזציה והאחדה של מערכות המידע שלהם באופן שיאפשר לקשר ביניהם באמצעות הרשומה הרפואית הלאומית. "הפיילוטים" של משרד הבריאות אינם משמשים לבדיקה, שמעצם טבעה היא מוגבלת בזמן. הם ממשיכים וימשיכו להתקיים וליצור מציאות בלתי הפיכה; למסד פגיעה חמורה בסודיות הרפואית של כל תושבי ישראל, בהתאם לתוכנית שלא נידונה ולא אושרה בידי הציבור ונבחריו

פרופ' רכס נרתם למשימה ברצינות רבה וקיבץ בוועדה מומחים ונציגי ארגונים מתחום הרפואה והמשפט. במשך שנים הוא קיים בהתנדבות עשרות מפגשים והשקיע מאות שעות עבודה בניסיון לעמוד במשימה שנטל על עצמו.

אלא שעם הזמן התברר שלקברניטי משרד הבריאות והאוצר כבר היתה תוכנית מפורטת לגבי אופן פעולתה של הרשומה הרפואית הלאומית, ושתוכנית זו עוצבה בהתאם לצרכים ביורוקרטים וארגוניים ומתוך זילות בפרטיות החולים. בכל פעם שחברי ועדת רכס הגיעו להחלטות שלא עלו בקנה אחד עם תוכניותיהם של הפקידים, פעלו אלה כדי לרוקן את ההחלטות מתוכן ולשבש את עבודת הוועדה.

כך היה, למשל, כאשר הוועדה החליטה שהגישה לרשומה הרפואית הלאומית תהיה מותרת לרופאים בלבד. ההחלטה הזאת לא היתה לרוחם של הפקידים. לפי חזונם של אלה, המערכת נועדה לשמש גם "כלי אסטרטגי לפיתוח מדיניות ולבקרה" : (מנחם פרידמן "בשליפה מהירה" זמן הרפואה, נוב'-דצמ' 2005 8, 10); ועל כן המידע הרפואי שירוכז באמצעותה חייב להיות נגיש גם לאנשי מנהלה במוסדות האישפוז, בקופות החולים ואפילו במשרד הבריאות. מכיוון שההכרעה האתית של ועדת רכס לא שירתה את מטרותיהם, הם התעלמו ממנה, וישיבתה הבאה נפתחה בהודעה על צמצום הגדרת המשימה של הוועדה.

למעשה, הכשל הראשון בעבודת הועדה היה טמון כבר בנקודת המוצא שלה: "משרד הבריאות, בשיתוף עם משרד האוצר, החליטו על הקמת רשומה רפואית לאומית בישראל". (מתוך ה-RFI – "בקשה לקבלת מידע" שפרסם משרד הבריאות 25.3.2005; למיטב זכרוני זה הופיע גם בכתב המינוי של הוועדה אבל איני מוצא אותו – משרד הבריאות הוריד אותו מהאתר שלו) כלומר, מלכתחילה הוחלט שמידע רפואי רגיש של כל תושבי ישראל יזרום ברשת ערוצי תקשורת. מדובר במערכת ש"מאגמת" (מלשון אגם) את המידע. שאילתא נשאלת ב"נקודת קצה": מסוף מחשב במרפאה או ממחלקה בבית החולים וסורקת את כל המאגרים של קופות החולים ושל בתי החולים או מרפאות אחרות ואוספת את המידע הרפואי של הפציינט בו מדובר ויהיה אפשר לשלוף אותו בלחיצת כפתור באלפי עמדות מחשב ברחבי הארץ. אבל הבחירה במודל הזה רחוקה מלהיות ברורה מאליה. כפי שהסביר ד"ר יורם בלשר, לשעבר יו"ר הסתדרות הרופאים, הבחירה ברשומה רפואית לאומית התקבלה ללא התייעצות עם הרופאים "ואף ללא דיון ציבורי רחב, שיעלה על סדר היום את תחושות המטופלים באשר לניהול המידע הרפואי השייך להם, ולהם בלבד. דיון כזה היה מאפשר גם בחינה אמיתית של חלופות שהועלו כאופציות במדינות אחרות, דוגמת 'כרטיס חכם' המצוי בידי המטופל עצמו או הסתפקות במאגר הכולל סט מינימלי של נתונים בסיסיים". (יורם בלשר, "לשתף אותנו" זמן הרפואה, נוב'-דצמ' 2005, 6, 7)

הלכה ולמעשה, ועדת רכס התבקשה, ובעתיד יתבקשו גם הציבור והכנסת, להתייחס כאל נתון להחלטתם של כמה פקידים בכירים להנהיג בישראל מערכת רשומה רפואית אחודה – החלופה המסוכנת והפוגענית ביותר בסודיות הרפואית.

כאילו לא די בכך, משרד הבריאות פועל כדי להפוך לתיאורטי כל ניסיון עתידי לערער על הבחירות הבעייתיות של בכיריו. במקביל לעבודתה של ועדת רכס, ותוך התעלמות גמורה מתוכן דיוניה, המשיכו פקידי המשרד ואנשי הטכנולוגיה שמשרתים אותם לתכנן את מערכת הרשומה הרפואית הלאומית, לבצע שינויים מבניים ולהשקיע משאבים בתשתיות. הרשומה הרפואית הלאומית הולכת ונבנית תחת מסווה של "פיילוטים".

בהשפעת לחצים אדירים שהופעלו עליהם ניאותו נציגי היועץ המשפטי לממשלה לאשר למשרד הבריאות לבצע פיילוט – להקים מערכות מחשב שיעבירו מידע רפואי בין מוסדות רפואיים ללא הסכמת המטופלים, ובנסיבות שחוקיותן מוטלת בספק. תקוותם היתה שהפיילוט יעשיר את הניסיון והידע הדרושים לדיון בקוד האתי ובחקיקה.

לימים נשאלו מנהלי הפיילוט מהן התובנות שקיבלו אגב הפעלתו בכל הנוגע לאבטחת מידע והגנת הסודיות הרפואית. תשובתם היתה שאין להם כל תובנה במישור הזה משום שלא עלה בדעתם לבדוק אותו. לדבריהם, "הפיילוט נועד לבחון את היתכנות הפתרון הטכנולוגי", הא ותו לא. חמור מכך: התברר שהם לא קיימו אפילו את ההוראות הבסיסיות שנקבעו בחוק הגנת הפרטיות לניהול מאגר מידע. אם פיילוט נועד ללמד על "הדבר האמיתי", הרי שהרשומה הרפואית הלאומית צפויה לסבול מדליפות, ניצול לרעה וליקויים באבטחת מידע, תופעות שהתרחשו בשנים האחרונות בכמה מוסדות רפואיים גדולים ומכובדים.

בשנה האחרונה הורה מנכ"ל משרד הבריאות לכל המוסדות הרפואיים לבצע סטנדרטיזציה והאחדה של מערכות המידע שלהם באופן שיאפשר לקשר ביניהם באמצעות הרשומה הרפואית הלאומית. "הפיילוטים" של משרד הבריאות אינם משמשים לבדיקה, שמעצם טבעה היא מוגבלת בזמן. הם ממשיכים וימשיכו להתקיים וליצור מציאות בלתי הפיכה; למסד פגיעה חמורה בסודיות הרפואית של כל תושבי ישראל, בהתאם לתוכנית שלא נידונה ולא אושרה בידי הציבור ונבחריו.

במקביל, נזנחו הניסיונות לגבש הסדרים אתיים וחוקיים לפרויקט. כישלון המאמץ האדיר שנעשה בהקשר הזה לא נבע מפגם בעבודה של ועדת רכס או של משרד המשפטים, אלא אך רק משום שמשרד הבריאות סירב להכפיף את תוכניותיו להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולהכרעות האתיות של חברי הוועדה.

בשנה האחרונה התקדם משרד הבריאות צעד נוסף לקראת השלמת המערכת, והורה לכל מוסדות הבריאות בארץ להתאים את מערכות המידע שלהם לסטנדרדט אחיד, שיאפשר לקשר ביניהן. במקביל, החלו בתי חולים ממשלתיים להתחבר למערכת שיתוף המידע של שירותי בריאות כללית.

לאחר שנוכח לדעת שנעשה "דחליל לשימוש חד-פעמי לטובת משרד הבריאות" הודיע פרופ' אבינועם רכס על התפטרותו מהתפקיד שמילא בהתנדבות ובמסירות במשך שבע שנים. "המשרד פועל באופן חד-צדדי", הוא כתב למנכ"ל משרד הבריאות ד"ר רוני גמזו, "ומכניס עתה את הרשומה הרפואית הלאומית בדלת האחורית מבלי שהסתיים הדיון הציבורי עליו הופקדתי… אישית אני סבור כי מערכת ממוחשבת כזו היא חשובה ונדרשת, אך הסכנות לפרטיות המטופל הטמונות בה רבות מאוד ולמיטב ידיעתי לא באו על פתרונן".

הדיון הציבורי על ההשלכות האתיות והחוקיות של פרויקט הרשומה הרפואית הלאומית פינה את מקומו למעשים. הדיון הזה עשוי להתחדש ביום מן הימים, לאחר שמשרד הבריאות יסיים לעצב מציאות ו"אתיקה" רפואית חדשה, ויניח על שולחן הכנסת הצעת חוק שתכשיר אותן. אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי.

עוד מחטפים

כרטיס נסיעה "חכם" שהוכנס לשימוש בתחבורה הציבורית משמש גם לניהול מעקב שיטתי אחר הנוסעים. בהוראת משרד התחבורה אוספים מפעילי התחבורה הציבורית מכל נוסע שרוכש את הכרטיס מידע אישי רגיש ורב: נתונים מזהים וביוגרפיים, נתוני "פרופיל" דוגמת זכאות לקצבה או מוגבלות, פרטי מוסד לימודים ועוד. הכרטיס החכם מכיל שבב אלקטרוני עם פרטיו המזהים של הנוסע, ואלה "נקראים" על ידי עמדת הכִּרטוס בכל אוטובוס שאליו עולה הנוסע

נראה כי הרשומה הרפואית הלאומית היא הפרשה החמורה ביותר מבחינת הפגיעה בפרטיות. אבל היא בהחלט איננה היחידה. משרד הבריאות הוא רק אחד ממשרדי הממשלה שמשתמשים שלא כדין בטכנולוגיות מידע, ויוצרים באמצעותן מציאות ונורמות של חברת מעקב.

במסגרת הפרויקט "עיר ללא אלימות" פועל המשרד לביטחון פנים לרשת את המרחב הציבורי במצלמות מעקב. המצלמות מחוברות למוקדי מעקב עירוניים והופכות את רחובות הערים לפַּנאוֹפּטיקוֹן אדיר ממדים. המידע הוויזואלי שנקלט בעין המצלמות מועבר למאגרי מידע ענקיים, שמאפשרים איחזור ושליפה של המידע אפילו לאחר חודשים ושנים. הלכה למעשה, משטרת ישראל מקימה מנגנון מעקב פולשני ומסוכן ללא סמכות חוקית ובלי פיקוח ציבורי. ואם לא די בכך, המשטרה מעבירה את הסמכויות, שיש לה לדעתה, לעשרות רשויות מקומיות, ומאפשרת לכל אחת מהן להפעיל כראות עיניה את מערכות המעקב המצולם שבתחומה.

לפני שנתיים, בדיון שיזמה הסנגוריה הציבורית במשרד המשפטים, הוסכם כי פרויקט המעקב המצולם של המשטרה פוגע בזכויות חוקתיות, ולכן נדרשת הסדרה חוקית שתקבע את התכליות שלשמן ניתן להציב מצלמות ותגביל את השימוש במצלמות בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות. אבל המשרד לביטחון פנים התעלם והמשיך בשלו, ובשנה האחרונה אף יצא במכרז ענקי לרכישת מערכות מעקב מצולם. בדיון שהתקיים לאחרונה בוועדת המדע של הכנסת ביקשו חברי הוועדה לעצור את ההשתוללות עד להסדרת הסוגיה בחקיקה. מחקרים שהוצגו לוועדה מלמדים כי במדינות שניסו להסדיר את השימוש במצלמות בדיעבד, נכשלה הרגולציה כישלון חרוץ.

כרטיס נסיעה "חכם" שהוכנס לשימוש בתחבורה הציבורית משמש גם לניהול מעקב שיטתי אחר הנוסעים. בהוראת משרד התחבורה אוספים מפעילי התחבורה הציבורית מכל נוסע שרוכש את הכרטיס מידע אישי רגיש ורב: נתונים מזהים וביוגרפיים, נתוני "פרופיל" דוגמת זכאות לקצבה או מוגבלות, פרטי מוסד לימודים ועוד. הכרטיס החכם מכיל שבב אלקטרוני עם פרטיו המזהים של הנוסע, ואלה "נקראים" על ידי עמדת הכִּרטוס בכל אוטובוס שאליו עולה הנוסע. באופן זה מתועדות ה"עקבות" שמשאיר אחריו הנוסע אגב השימוש בכרטיס – נתונים על מועד ומקום עלייתו לכלי תחבורה, מספר הקו, תאריך ושעת העלייה וכד'. המידע האישי מוחזק במאגרי מידע במשך זמן רב ועובר מגורם אחד למשנהו לצרכים שונים.

לפני כשנה ביקש משרד התחבורה לעגן בחקיקה את הפגיעה בנוסעים. הצעת החוק שהגיש נתנה בידי שר התחבורה סמכות גורפת לפגוע בפרטיות הנוסעים כפי שימצא לנכון. הכנסת התבקשה לתת הכשר חוקי לפגיעות מרחיקות לכת בזכויות יסוד שנעשות בפועל במערך התחבורה הציבורית. חברי הכנסת שדנו בהצעת משרד התחבורה מתחו ביקורת נוקבת על התנהלותו וכפו על הפקידים את מה שהיה עליהם לעשות זה מכבר – לשבת עם נציגי היועץ המשפטי לממשלה ולבצע שינויים מפליגים בהצעת החוק ובפרקטיקות הפולשניות שהנהיגו. אבל גם כאן תתקשה הכנסת להחזיר את השד לבקבוק. כפי שהסביר נציג הרשות למשפט ולטכנולוגיה, משרד התחבורה בחר "באופרציה טכנולוגית שמייצרת לנו בנקודת הזמן הנוכחית סט של אילוצים". מיליוני נוסעים כבר מחזיקים "כרטיס חכם", שתוכנן ויוצר מתוך התעלמות משיקולי פרטיות, ונקודת המוצא של הדיון היא "הארכיטקטורה הקיימת" הזאת.

מאגר התמונות הביומטרי של בעלי רשיונות הנהיגה הוקם ברשות הרישוי לפני שש שנים והצעת החוק שאמורה לעגן אותו עדיין תקועה בוועדת הכלכלה בכנסת. באופן דומה נעלמה הצעת חוק שהיתה אמורה לאשר איסוף מידע אישי רגיש מתלמידים ברשות ראמ"ה במשרד החינוך (ראו מאמר בנושא בגיליון זה). גם המאגר הביומטרי שהקים משרד הפנים לפני שבע שנים למהגרי עבודה ועובדים זרים אינו מעוגן בחוק, ונידון עתה בבית המשפט העליון לאחר שהוגשה עתירה בעניין.

המאגר הביומטרי מתחיל את דרכו כפיילוט

בערבו של ה-16 בנובמבר 2009 עמדה הכנסת להצביע ולאשר בקריאה שנייה ושלישית את חוק המאגר הביומטרי. זה היה לאחר דיון מר ונמהר שהתקיים בוועדה פרלמנטרית בראשותו של חבר הכנסת מאיר שטרית. שטרית, שבהיותו שר הפנים גיבש את הצעת החוק, ניצח עתה על מלאכת הבקרה שהרשות המחוקקת מקיימת – או ליתר דיוק, אמורה לקיים – על הרשות המבצעת.

בדומה ל"פיילוט" של הרשומה הרפואית הלאומית, גם הפיילוט של משרד הפנים אינו בוחן פתרונות חלופיים, וגם לא ארכיטקטורה טכנולוגית שונה מזו שנבחרה. הפיילוט גם אינו בודק אם המאגר עדיף מחלופותיו – ואם כן, עד כמה – וממילא הוא לא יאפשר להעריך בסופו את מאזן הרווח וההפסד של כל חלופה. יהיו אשר יהיו תוצאותיו, לא יהיה בהן משום מענה לשאלות ששאלה הכנסת: האם המאגר "נחוץ"? האם כל "המידע שבו" נחוץ?

אבל באותו הערב חדרו למשכן הכנסת הדי הסערה שהתחוללה בזירה הציבורית, ושרים וחברי כנסת, מהאופוזיציה ומהקואליציה כאחת, הודיעו שלא יצביעו בעד הצעת החוק. בלית ברירה ביקשה הממשלה ברגע האחרון להשהות את ההצבעה ומינתה את מזכיר הממשלה, עו"ד צבי האוזר, לרכז צוות לבחינה מחודשת של הצעת החוק.

עתה איימה ה"התקוממות" המפתיעה של הכנסת להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את התוכנית להקמת המאגר. גם שרי ממשלה הצטרפו אל השר מיכאל איתן, שבמשך חודשים עמד לבדו כמוכיח בשער והזהיר מפני המהלך הפזיז. אבל סוללה של ביורוקרטים, שבמשך שנתיים דחפו את העגלה הביומטרית, נזעקו אל "צוות האוזר" כדי להחזירה למסלולה. בסופו של ויכוח סוער הגיעו הנצים לפשרה, שלפיה יועמד המאגר הביומטרי למבחן. מלכתחילה תוכנן המאגר להתחיל את דרכו ב"פיילוט" שיבדוק היבטים טכניים של המערכת הביומטרית. בהתאם לפשרה שגובשה, הורחבו מטרותיו של הפיילוט ונקבע שבמהלכו תבחן גם, ובעיקר, נחיצותו של המאגר.
ההסדר החדש התקבל בברכה בכנסת. ההנחה, שעצם קיומו של המאגר הביומטרי יותנה בהצלחת הפיילוט, אפשרה לחברי כנסת רבים להסיר את התנגדותם להצעת החוק, וזו אכן אושרה במליאה ברוב גדול.

ראית פיילוט שלא מצליח?

אך הפיילוט של המאגר הביומטרי תוכנן כך שרוב העניינים שייבדקו במהלכו אינם קשורים כלל למאגר, אלא לכל מיני היבטים טכניים שאותם התכוונו לבדוק ממילא עוד לפני שהכנסת הרחיבה את מטרות הפיילוט ותלתה את קיום המאגר בתוצאותיו.

בדומה ל"פיילוט" של הרשומה הרפואית הלאומית, גם הפיילוט של משרד הפנים אינו בוחן פתרונות חלופיים, וגם לא ארכיטקטורה טכנולוגית שונה מזו שנבחרה. הפיילוט גם אינו בודק אם המאגר עדיף מחלופותיו – ואם כן, עד כמה – וממילא הוא לא יאפשר להעריך בסופו את מאזן הרווח וההפסד של כל חלופה. יהיו אשר יהיו תוצאותיו, לא יהיה בהן משום מענה לשאלות ששאלה הכנסת: האם המאגר "נחוץ"? האם כל "המידע שבו" נחוץ?

יתרה מזאת, אין זה סוד שכל בדיקה יכולה להיות נתונה למניפולציות, במיוחד כאשר הגוף שמבצע אותה הוא גם זה שעומד במרכז הבדיקה. על כן הצטווה שר הפנים בחוק לקבוע מראש מדדים להצלחת הפיילוט – תוצאות מינימליות שילמדו על הצלחה, ותנאים לתוקף ולמהימנות של התוצאות. אבל התוכנית שטווה שר הפנים אינה כוללת מדדים. חבר הכנסת שטרית, שבאופן תמוה השתתף בדיוני הצוות המקצועי שתכנן את הפיילוט, התייחס לנקודה הזאת והסביר: "אנחנו לא קובעים את הסף מראש, כי אנחנו לא יודעים, לא מנוסים במאגר ביומטרי… בוועדת השרים יהיו התוצאות של הבדיקות והם יחליטו אם זה מוצלח או לא מוצלח" (הוועדה המשותפת לוועדת המדע והטכנולוגיה ולועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, פרוטוקול 2.6.11, עמ' 199). לסטטיסטיקאי הראשי פרופ' שלמה יצחקי, שבתחילה זומן להשתתף בתכנון הפיילוט, הודיעו אנשי משרד הפנים שהם אינם נזקקים לעצתו ולמומחיותו. כמו בפרשת הרשומה הרפואית הלאומית, דומה שגם כאן התייחסו הפקידים למומחה עתיר מוניטין כאל "דחליל לשימוש חד-פעמי" למטרות יחסי ציבור ולגיטימציה.

"ראיתם פיילוט שלא מצליח?" שאל אחד הפקידים את מתנגדי המאגר במהלך הדיון בכנסת. הדברים נאמרו כהלצה, אך הם משקפים את האופן שבו נתפר הפיילוט כדי ליצור הצלחה למראית עין. "ההצלחה" האמיתית היחידה תהיה, כמו תמיד, השקעת משאבים עצומים בתשתיות ובהקמת הרשות הביורוקרטית לניהול המאגר. מבחינת המנגנון הביורוקרטי, ההישג המרכזי של הפיילוט יהיה הפיכת המאגר למציאות שיקשה על הכנסת לשנות.

טכנולוגיה וריבונות

פרויקטים טכנולוגיים, שיש להם השלכות הרות גורל על זכויות האדם ועל הדמוקרטיה, מתגבשים במִנהל הציבורי הרחק מעין הציבור. הם מגיעים אל הכנסת רק לאחר שנקבעת המסגרת הקונספטואלית שלהם, הושקעו משאבים רבים, ולעתים אפילו לאחר שהוקמו תשתיות לצורך פיילוטים.

והתוצאה של כל אלה: הדיון החוקתי והערכי שמקיימת הכנסת מתנהל בצלו של "מעשה עשוי" כמעט. המסגרת הקונספטואלית, המבנה הטכנולוגי ותשתיות הפיילוטים – כל אלה אינם "ניטרליים", אלא משקפים ערכים ואיזונים חוקתיים שנקבעו בתוך המנהל הציבורי ללא מעורבות של הציבור ונבחריו. ומכאן מובן שפרקטיקה זאת פוגעת בשלטון החוק ובריבונות הכנסת.

לא יעלה על הדעת שפקידים יגבשו מיזמים טכנולוגיים יומרניים והרי סכנות, ורק אז, מלווים בסוללה של יועצים ומומחים, יעוטו על הכנסת ויאיצו בה לאשר להם בחקיקה חפוזה לעשות כרצונם. אכן, תפקידם של פקידי הרשות המבצעת הוא למשול ולבצע, ואך טבעי הוא שלצורך כך הם ישאפו להרבות משאבי מידע וכוח. הכנסת, לעומת זאת, תפקידה להגן על האזרחים ועל הדמוקרטיה מפני אותה שאיפה לעוצמה ולשמור על זכויות האדם.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 64 של "ארץ אחרת": מדינת מעקב – המאגר הביומטרי ומאגרים אחרים. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עו"ד אבנר פינצ'וק הוא ראש תחום מידע ופרטיות באגודה לזכויות האזרח

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה