דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

מיכל (טינקרבל): דמות נשית עצמאית בעלת יכולת ביטוי ישירה

כשסיפור אהבה מינורי הופך לעלילת מתח

יוסף סידר, בימאי הסרט "ההסדר", מנסה לטפל בשני קונפליקטים התוססים בעולמה של הציונות הדתית: הרומנטי והמשיחי. כל עוד העלילה מתפתחת מסביב לקונפליקט הרומנטי, המציאות הקולנועית אמינה ונוגעת. אבל, טוענת ענת צוריה, במעבר אל האלמנט המשיחי, סידר נופל לפתע לעילגות קולנועית

בסרט "ההסדר" צפיתי בקניון מלחה לצד יהודה עציון במה שניתן לכנות סוג של מקריות מזדמנת. שעתיים לפני כן שוחחנו על ענייני הר הבית כחלק מתחקיר לכתבה דקומנטרית שאני עורכת על הנושא.

לקראת סופה של הפגישה שלף יהודה עציון כרטיס מיותר והזמנה לצפייה בסרט קולנוע ישראלי בשם "ההסדר". מתברר שמישהו מהתקשורת ביקש מעציון, הנציג האולטימטיבי של פרשת הר הבית, לחוות את דעתו על סרט קולנוע ישראלי המושפע לכאורה מסיפור חייו.

"ההסדר", סרט שזכה גם בהכרה קולנועית רחבה וגם בעניין תקשורתי רב, מתאר סיפור אהבה בוסרי, שהסתבכותו נכרכת בלהט דתי משיחי ובהתפתחות דרמתית המאזכרת את פרשת הר הבית. הסרט פותח בסיפור אהבה המבוסס על משולש רומנטי קלאסי: שני חברים טובים המאוהבים באותה נערה. האחד מנחם (אקי אבני), מגלם את דמותו המופנמת של מפקד פלוגת ההסדר והשני, פיני (עידן אלתרמן), מגלם את מי שאמור להיות עילוי גדול בתורה וחייל באותה פלוגת הסדר. שניהם, הקצין הכריזמטי והעילוי החולני, מאוהבים בבתו של הרב. הנערה, מיכל (טינקרבל), מגלמת דמות מודעת וסרקסטית שנמשכת באופן ברור אל מנחם, מפקד הפלוגה. הפלונטר הרומנטי יכול היה להיפתר בפשטות אילולא החליט האב הסמכותי, הרב מלצר (אסי דיין), להתערב בחיי הצעירים. האב מנסה לכפות שידוך תורני על בתו. הוא המעונין בעילוי, בגדול בתורה כחתן, ומפעיל את כל כוח השפעתו התורנית כדי לנטרל את חיי הרגש הטיבעיים של הצעירים. מעשי הרב מחוללים כצפוי קונפליקטים רגשיים שמסיטים את כל העלילה.

בסרט מתרחש מהפך כשסיפור האהבה המינורי הופך לעלילת מתח, לתסריט אימה אפוקליפטי. העילוי, הדחוי על ידי בת הרב שהובטחה לו, מנסה לפוצץ את כיפת הסלע ובכך מאיים על כל מרכיבי הנורמליות שמנסים להתפתח בסרט.

סיבוך בנקודת המפנה

ברמת התסריט סידר מציג לכאורה הבנה פסיכולוגית למעשיו של אלתרמן, עם איזכור אקטואלי למקרה יגאל עמיר, אבל במציאות הקולנועית של הסרט הסיפור המשיחי נשאר תלוש ולא מעובד. למעשה סידר אינו מצליח ליצור תובנה של הסוגיה המשיחית

סידר, קולנוען דתי עכשווי, צמח בין היתר בתוך חברה שהיא מיעוט במדינה. בסרטו קיים ניסיון לשרטט קונפליקט קולקטיבי של אותו מיעוט המכונה הציונות הדתית, ולחשוף קשיים שחברה בדלנית ואידיאולוגית נוטה להדחיק ולטשטש. לסידר מבט פנימי והוא מזהה את הקושי הקבוצתי לנווט בין הרצון העמוק להשתייך (ישיבת ההסדר והצבא) ובין הצורך להסתגר ולהתבדל (המוטיבציה המשיחית והאלמנט האירוטי). סידר מנסה לטפל בקונפליקטים הקשורים בשני האלמנטים, הרומנטי והמשיחי. אבל הזיקה ביניהם היא מטען תרבותי כבד וסידר מתקשה ליצור אינטגרציה מדויקת בין שניהם. כל עוד העלילה מתפתחת מסביב לקונפליקט הרומנטי, המציאות הקולנועית יציבה ואמינה. הנערה, בת הרב, מגלמת דמות נשית עצמאית בעלת יכולת ביטוי ישירה. היא מתייחסת בטבעיות אל סביבתה, מנסה לקדם את הקשר עם האדם אליו היא נמשכת, ומתעמתת עם הסמכות התורנית גם כשמדובר באביה. אהובה, מפקד הפלוגה הוא דמות עצורה הנקרעת בין המחויבות לנורמות של עולם הישיבה ובין היענות לרגשותיה האישים הכנים. קשר האהבה בין השניים, הדיאלוגים והמצבים הקולנועים שאליהם הם נקלעים, חושפים מבט קולנועי אנושי חם, עם מגע של הומור ואירוניה. סידר מודע לניואנסים של יחסי נשים- גברים בחברה הדתית האידיאולוגית. משרטט אותם ברגישות רבה ובכך מרענן את מילון הדימויים הקולנועי הישראלי.

הוא מסתבך בנקודת המפנה מהאפיק הרומנטי את סיפור המתח האפוקליפטי. שם במעבר אל האלמנט המשיחי, סידר נופל לפתע  לעילגות קולנועית. לאחר שהעילוי הגדול בתורה נדחה על ידי בת הרב, הוא הופך לדמות מיואשת וחלולה. ייאושו של הנבחר כה עמוק, משום שבעיניו, אין סיבה הגיונית לדחייה של בת הרב. התלמיד הגדול בתורה מוגבל בכל מה שקשור במודעות רגשית. הוא אינו מסוגל להבין את המהלך הנפשי של מי שדוחה את הנורמטיביות התורנית שמוטמעת בתוכו. מכאן הייאוש שחובר את מעין להט משיחי ומוביל לניסיון לפיצוץ כיפת הסלע. ברמת התסריט סידר מציג לכאורה הבנה פסיכולוגית למעשיו של אלתרמן, עם איזכור אקטואלי למקרה יגאל עמיר, אבל במציאות הקולנועית של הסרט הסיפור המשיחי נשאר תלוש ולא מעובד. למעשה סידר אינו מצליח ליצור תובנה של הסוגיה המשיחית. לא קיימים בסרט ביטויים קולנועים שיאפיינו את מקורות תשוקתו הרוחנית של אלתרמן. נעדרים מהסרט גם סממנים משכנעים לגלולתו של העילוי אלתרמן. הוא חסר מרכיבי כריזמה, חזון, טירוף או סבל שישכנעו שאכן מדובר באדם שמסוגל לפוצץ את הר הבית. כאן הסרט נחסם. מאחר והדמות אנמית והבסיס לפעולתה אינו מובן, סובל השליש האחרון של הסרט מבעיית אמינות. גם הניסיון לבנות את דמותו של אלתרמן ממספר זהויות אקטואליות ישראליות אינו תורם לבניית ממשות קולנועית. הערבוב בין דמותו של יגאל עמיר שמייצג רצח פוליטי לדמותו של יהודה עציון המייצג תפיסות משיחיות מיליטנטיות, יוצר השטחה של לפחות אחת מהדמויות ובודאי של המציאות שבתוכה פעלו. סידר מתקשה ביצירת מהלך קולנועי מדויק שיבהיר את יסודות התשוקה המשיחית בחברה הציונית הדתית.

וכאן מתעוררת תהייה מסוימת, לגבי מידת הבשלות החברתית שתאפשר מבט פנימי נוקב לתוך המערבולת של הזרמים המשיחיים. לאחר הצפייה בסרט שאלתי את יהודה עציון לגבי פגישתו עם במאי הסרט. עציון השיב בלקוניות. איזו פגישה? אני סרבתי לשוחח איתו, למעשה מעולם לא נפגשנו.

 

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ענת צוריה היא בימאית של סרטי תעודה

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה