דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
27 ביולי 2006 | מהדורה 34

כשהאמונה הכלכלית מתנגשת בהיגיון

"הפריון השולי של ההון" הוא הבסיס לפער בחלוקת ההכנסות במשק בין בעלי ההון לעובדים, שמתבטאת ברווחים של בעל ההון ובמשכורת של העובד. אבי קליים שוחח עם שמשון ביכלר על מחלוקת קיימברידג', שהוכיחה, בשנות השישים של המאה העשרים, ש"הפריון השולי של ההון" קיים רק במוחם של כלכלנים ניאו-קלאסיים. זה לא מפריע לחוגי         אנשי אוניברסיטת קיימברידג': כמות ההון אינה ניתנת

הכלכלה באוניברסיטאות להמשיךלמדידה. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

וללמד זאת כאילו מדובר בתורה מסיני

"מחלוקת קיימברידג'", שהתקיימה בשנות השישים של המאה העשרים בין הכלכלנים הפוסט-קיינסיאנים שבאוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה, אשר סיפקו את הבסיס התיאורטי-כלכלי לתפישה של מדינת הרווחה, לבין הכלכלנים הניאו-קלאסיים של אוניברסיטת MIT שבעיירה קיימברידג' בארצות-הברית, היתה בין המחלוקות בעלות ההשלכות החשובות ביותר בעולם הכלכלה, אך היא גם בין המחלוקות הנשכחות ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית של המאה העשרים.

במחלוקת הזאת ניצחו הכלכלנים הפוסט-קיינסיאנים, אך למרות זאת ובניגוד לכל היגיון, ממשיכה האסכולה הניאו-קלאסית לשלוט בחוגים לכלכלה באוניברסיטאות ברחבי העולם, כולל ישראל.

במאמר זה אנסה לברר את מהות המחלוקת ואת חשיבותה. לשם כך ראיינתי את ד"ר שמשון ביכלר, שכתב רבות על הנושא, ועם ספריו נמנים "המיוחסים: אצולת ההון של ישראל", שנכתב ביחד עם שלמה פרנקל (כדים, 1984) ו"מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום", שנכתב ביחד עם יהונתן ניצן (כרמל, 2001). גם הספר The Global Political Economy of Israel (Pluto, 2002) הוא פרי כתיבה משותפת עם ניצן, וכן החיבור Capital as Power, שפורסם בקוריאנית ועומד לראות השנה אור באנגלית, בהוצאת Routledge. בימים אלה עובדים ביכלר וניצן על כתיבה של כעין מבוא לכלכלה פוליטית אחרת, העתיד לראות אור בעוד כחצי שנה בהוצאת הספרים 'פרדס'.

שמשון ביכלר הוא אדם נעים שיחה, שאף כי תחום התמחותו הפורמלית הוא כלכלה פוליטית, תחומי ידיעותיו משתרעים מתורת ההכרה של הגל ואריסטו ועד להיסטוריה האינטלקטואלית של המדע. ביכלר מתמחה בעיקר במבנה הֶצְבּר ההון במערכת הקפיטליסטית, אולם הוא נאמן לשיטתו, שלפיה חוקר צריך להיות רב-תחומי ולא לקבל את ההפרדה בין הדיסציפלינות השונות.

בשיחה המרתקת שהיתה לנו, פרש לפני ד"ר ביכלר את נושאיה ואת מהותה של "מחלוקת קיימברידג'".

הפריון השולי של ההון

המחלוקת נסבה על המושג "הפריון השולי של ההון". מושג זה מתייחס לתוספת התפוקה, שתורמת יחידת הון לתהליך הייצור; ואילו המונח "הון" חל, על-פי תורת הכלכלה, גם על מכונות, שהן גורם ייצור. "הפריון השולי של ההון" הנו הבסיס להצדקה של חלוקת ההכנסות במשק בין בעלי ההון לעובדים, שמתבטאת ברווחים של בעל ההון ובמשכורת של העובד, ומכאן חשיבותו לתיאוריה הניאו-קלאסית.

אחת הסיבות העיקריות לביקורת שהוטחה ב"כלכלת השוק" היתה חלוקת ההכנסות. הפער העצום בין הכנסותיו של בעל ההון לשכרו של הפועל שימש להוגים ולפוליטיקאים עילה להצדקת ההתערבות הממשלתית, ואפילו הוביל למהפכה ולשינוי הסדר הקיים. כתגובת-נגד, ומתוך רצון להצדיק את הפערים הגדולים בחלוקת ההכנסות, פותחו מושגים שונים במסגרת תורת הכלכלה. את המושג הכלכלי הראשון, שהומצא לצורך מטרה זו, הגה נסאו סניור (Nassau Senior) כלכלן בריטי במאה ה-19, בספרו "עקרונות במדע הכלכלה הפוליטית". הוא טען שהרווח הוא פיצוי על "התאפקות". בעל הון מתאפק ונמנע מלהשתמש מיד בכל כספו, ומשום כך הוא ראוי לפיצוי, בדמות של רווח, על המכונות שקנה בכסף זה. אולם לנוכח בזבזנותם של בעלי ההון בתקופה הנדונה, הסבר זה התקבל בלעג. יתר על כן, זאת היתה הנמקה איכותית בלבד, ללא יכולת לכמת את הפיצוי הראוי על ה"התאפקות". המושג "התאפקות" הוחלף במושג "הַמְתנה" שהגה אלפרד מרשל, אף הוא כלכלן בריטי, ולפיו בעל ההון "משאיל" את הונו באופן זמני, ונמנע מלספק את תועלתו המיידית. הפיצוי על ה"המתנה" הוא רווח, העומד ביחס ישר לזמן ההמתנה. ואולם, בעיית הכימות נשארה בעינה: מהו שיעור הפיצוי ההולם על ה"המתנה"?

לקראת סוף המאה ה-19 עבר המשק האמריקאי גל של מיזוגים. כוחם של העסקים הגדולים עלה, ושיעור הרווח התאגידי זינק. עתה כבר היה קשה להצדיק מבחינה אידיאולוגית את הקיטוב ההולך וגדל בחלוקת ההכנסות. החלום האמריקאי, המבטיח לכל אדם שהוא יתוגמל בהתאם למאמציו ולעבודתו הקשה, החל להתערער. על רקע זה טבע ג'ון קלארק בספרו "התחלקות העושר" את המושג "הפריון השולי של ההון", שלפיו קיים יחס מתימטי ישר בין חלוקת ההכנסות לתהליך הייצור. מאחורי מושג זה מסתתרות שתי הנחות: א. כל גורם ייצור (קרקע, עבודה והון) תורם לתהליך הייצור; ב. הכנסותיהם של גורמי ייצור אלה הן ביחס ישר לתרומתם. כלומר, הכנסותיו של כל גורם ייצור שוות לערך הפריון השולי שלו. מכאן, שככל הנראה תרומתו של בעל ההכנסה הגבוהה יותר לתהליך הייצור היתה רבה יותר, ולכן חלוקת ההכנסות היא מוצדקת והוגנת.

הראשונה שמתחה ביקורת על המושג "הפריון השולי של ההון" היתה כלכלנית אנגלייה מאוניברסיטת קיימברידג', ג'ואן רובינסון, שטענה שכמות ההון כלל אינה ניתנת למדידה. לטענתה, "מוצרי הון", כמו מכונות וציוד, הם הטרוגניים מדי. הגדרת ה"הון" כוללת בחוּבּה מכונות ובניינים שבתוכם הן נמצאות, משאיות, אוניות, מטוסים, בארות נפט, תחנות חשמל וכו'. מכונה לעיבוד שבבי מחשב, מנוע סילון וקו לייצור מזון מוכן הם בעלי איכויות שונות, ולכן אינם ניתנים למדידה ביחידות סטנדרטיות. הדבר היחיד שיש להם במשותף הוא המחיר. "כמות ההון" נמדדת על-ידי חיבורם של מחירי הסחורות, המסווגות כהון. ואולם דווקא כאן, לטענתה של רובינסון, טמונה הבעיה. כמות ההון נמדדת במחירו; מחיר ההון, לפי תורת הכלכלה, תלוי בשיעור הרווח; ושיעור הרווח תלוי בכמות ההון (שנמדדת במחירו…). קיבלנו הסבר מעגלי שבו, לפי ההיגיון הניאו-קלאסי, כמות ההון תלויה ב… כמות ההון. התברר שהתיאוריה, שנועדה להצדיק את חלוקת ההכנסות בהתבסס על המושג "הפריון השולי של ההון", היא מעגלית. הביקורת של רובינסון הוכיחה, שלא ניתן לקבוע את כמות ההון באופן "מטריאלי", ולכן גם לא ניתן לקבוע את הפריון השולי של ההון (שנגזר ממנה), אשר היה אמור להצדיק את חלוקת ההכנסות.

ביקורת מכיוון נוסף מתח הכלכלן ההודי, איש קייברידג', אמית בדורי,(Amit Bhaduri) שטען שגם אילו יכולנו לחשב את כמות ההון, לא היה בכך כדי להצדיק את חלוקת ההכנסות בין בעלי ההון לעובדים, שלפי התיאוריה הניאו-קלאסית, מתבססת על קיומו של שוויון בין הפריון השולי של ההון – וגם של העבודה – לבין שיעור הרווח מההון, ובין הפריון השולי של העבודה לשכר. בדורי הוכיח בדרך מתימטית, כי שוויון זה אמנם מתקיים ברמת החברה הבודדת, אך לא ברמת השוק (רמת ה"מאקרו"). כלומר, שיעור הרווח אינו שווה לפריון השולי של ההון (באופן דומה, ניתן להראות שהשכר בשוק העבודה אינו שווה לפריון השולי של העבודה). אם כן, לא ניתן להצדיק את חלוקת ההכנסות בין העובדים לבעלי ההון במונחים של פריון שולי.

הביקורת המכרעת בוויכוח זה, אשר הובילה להודאתם של חסידי האסכולה הניאו-קלאסית בטעותם, היא ביקורת "המחלף הכפול" (re-switching) שהשמיע פיירו סְרַפָה (Sraffa) האיטלקי, איש קיימברידג' אף הוא. כדי לנתץ סופית את מיתוס הפריון השולי של ההון, קיבל סרַפָה את הנחות היסוד הניאו-קלאסיות ודבַק בהן עד לקצה הגיונן. הכלכלנים הניאו-קלאסיים משתמשים בשיעור הריבית למדידת כמות ההון: ככל ששיעור הריבית במשק גבוה יותר, כן מתייקר ההון ביחס לעבודה, ומסתמנת הנטייה להעדיף את השימוש בעבודה על פני השימוש בהון (זאת, משום שהריבית במשק היא התשׂוּאה החלופית להשקעת הון, שהרי לפי התיאוריה הניאו-קלאסית, המשק מצוי תמיד בשיווי משקל, ושיעור הריבית במשק שווה לשיעור התשואה מההון, היות שכמות ההון שבעל ההון יבחר בה תבטיח שלא יהיה כל הבדל בין השקעת הון לבין חסכון). לפי היגיון זה, יש לצפות לקיומו של יחס הפוך בין "עתירוּת ההון" לבין שיעור הריבית ("עתירוּת הון" של תהליך ייצור כלשהו מוגדרת כיחס בין כמות ההון לבין כמות העבודה שהושקעה בתהליך הייצור). כלומר, ככל ששיעור הריבית יהיה גבוה יותר, כן תלך ותרד "עתירוּת ההון". כדי שהיגיון זה יהיה עקבי, מתחייב קיומו של התנאי הבא: היחס ההפוך בין שיעור הריבית לבין כמות ההון כנגד כמות העבודה מוכרח להיות ייחודי. כל מינון של "עתירוּת הון" חייב לקבל שיעור ריבית אחד בלבד; אחרת פירושו של דבר, שההון הנו בעל יותר מאשר "כמות" אחת של הון. בנקודה זו נפלו הכלכלנים הניאו-קלאסיים למלכודת "המחלף הכפול" של סרפה, אשר הראה באמצעות הוכחה מתימטית מורכבת, שלא ניכנס אליה במסגרת מאמר זה, שבניגוד לתיאוריה הניאו-קלאסית, אין קשר חד-משמעי בין כמות ההון לעובד – כלומר, בין כמות ההון ביחס למספר העובדים – ובין שיעור הריבית, וייתכן מצב שבו עלייה בשיעור הריבית לאורך זמן תגרום תחילה למעבר לתהליך ייצור "עתיר עבודה" (שמתאפיין בכמות קטנה של הון ביחס לעבודה) ובהמשך, עלייה נוספת בשיעור הריבית תגרום למעבר לתהליך ייצור "עתיר הון" (שמתאפיין בכמות גדולה של הון ביחס לעבודה). כלומר, השפעתו של שיעור הרווח על ערך ההון אינה חד-כיוונית: שיעור הרווח (ששווה לשיעור הריבית) אינו עומד ביחס ישר לכמות ההון. לכן הפריון השולי של ההון (שנגזר מכמות ההון) אינו קשור לשיעור הרווח שזוכים בו בעליו, ולפיכך אינו יכול לשמש הצדקה לחלוקת ההכנסות במשק. נוסף על כך, סרפה הראה שלא זו בלבד שהקשר בין שיעור הרווח לכמות ההון אינו קבוע, אלא גם הסיבתיות היא הפוכה ממה שהכלכלנים חשבו. שיעור הרווח אינו תלוי בכמות ההון, אלא להפך, כמות ההון תלויה בשיעור הרווח. לכן לא ניתן לטעון, ששיעור הרווח נקבע על-ידי הפריון השולי של ההון (שהנו נגזרת של כמות ההון). דבר זה פוגם פגימה נוספת בתיאוריה של חלוקת ההכנסות, כיוון שזו מצדיקה את חלוקת ההכנסות בין העובדים לבין בעלי ההון בהתבסס על הפריון השולי של העבודה ושל ההון.

"מחלוקת קיימברידג'" באה אל סיומה עם הודאת הכלכלנים הניאו-קלאסיים בצדקת הטענות של יריביהם. הכלכלן הניאו-קלאסי, שהוביל את המאבק כנגד כלכלני קיימברידג' שבאנגליה, פול סמואלסון (חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 1970), הודה במאמר שכותרתו "סיכום", אשר פורסם בכתב-העת The Quarterly Journal of Economicsב-1966, שתופעת "המחלף הכפול" של סרפה, המאפשרת מעבר מתהליך ייצור "עתיר עבודה" לתהליך ייצור "עתיר הון", ולהפך, פעמים אחדות במהלך תהליך היייצור, כששיעור הרווחיות (הריבית) עולה לאורך זמן, הנָּה מציאותית, ומציבה אתגר רציני בפני התיאוריה הניאו-קלאסית. לטענת סמואלסון, התופעה הזאת מלמדת אותנו שהמעשייה הפשטנית (tale) שסיפרו התיאורטיקנים הניאו-קלאסיים, ולפיה עם ירידת שיעור הריבית נעשה הייצור מתועש ויצרני יותר, אינה תקפה. לדבריו, תופעת "המחלף הכפול" היא אפשרות ממשית בכל ענף טכנולוגי ובכל תהליך ייצור. סמואלסון מסיים את מאמרו במסקנה, ש"אם כל זה גורם כאבי ראש לאלה המתגעגעים למשלים הישנים והעתיקים של הכתבים הניאו-קלאסיים, עלינו להזכיר לעצמנו… שאנחנו צריכים לכבד את עובדות החיים".(גיליון 80, עמ' 568) צ'ארלס פרגוסון, כלכלן ניאו-קלאסי ידוע שנטל גם הוא חלק במחלוקת, טען שהתיאוריה הניאו-קלאסית מבוססת "על הדבר הקרוי הון", ומאחר שלא ניתן להוכיח אותה, הרי אימוצה הוא "עניין של אמונה". אולם למרות טענות אלה, "מחלוקת קיימברידג'" אינה כלולה בספרי היסוד בכלכלה, שממשיכים "למדוד" את כמויות ההון והפריון השולי. הוויכוח, וחוסר היכולת להוכיח את נכונות התורה הניאו-קלאסית, לא השפיעו על הכלכלנים כהוא זה. הם המשיכו להתעלם ממסקנות המחלוקת בעבודותיהם ובחישובים שערכו.

כיצד נוצר מצב שבו הכלכלנים הניאו-קלאסיים מודים בטעותם, אך מתעלמים מכך?

ביכלר קם ממקומו ושולף מהמדף ספר של ההיסטוריון המתמחה בימי-הביניים, רוברט לופז, "לידתה של אירופה" (תרגמה מיה מבורך, דביר, 1990) ומצטט: "חלק מהליברלים ומהמארקסיסטים כאחד שבויים בהנחות היסוד שלהם, ולכן כשהאמונה מתנגשת עם ההיגיון, אין להם ברירה אלא להמשיך ולהעדיף את האמונה על פני ההיגיון. האקסיומות של התיאוריה הניאו-קלאסית מוטמעות חזק יותר ויותר ככל שמתקדמים עם לימודי הכלכלה, כך שאין מדובר פה בקונספירציה, אלא בקטיגוריות מחשבתיות שכלכלנים לא מסוגלים להתנתק מהן".

ביכלר ויהונתן ניצן פיתחו תיאוריה הנקראת "תיאוריית ההֶצְבר הדיפרנציאלי". לפיה, למחיר ההון (שיעור הרווח) אין קשר לפריון השולי של ההון; ראשית, משום שלהון עצמו אין "פריון", ושנית, משום שבמציאות הקפיטליסטית חלוקת ההכנסות מבוססת על כוח. המחיר, לטענתם, משקף את יחסי הכוחות ואת השליטה של בעל ההון. אם להשתמש בהגדרתו של הכלכלן הפוליטי והסוציולוג תורסטן ובלן, ((Thorsten Veblen מחיר ההון מייצג את יכולת הסבוטאז' של בעל ההון, כלומר, את יכולתו לווסת ולהגביל את תהליך היצור במשק ולשלוט בו וככל שיכולתו זו תגדל, כן יעלו רווחיו. הגורם הקובע את מחיר ההון, ולפיכך גם את חלוקת ההכנסות, הנו כוחו של בעל ההון. טיעונו של בעל ההון בדבר הקשר בין הפריון השולי של ההון לשיעור רווחיו הגבוה אינו שונה, לדברי ביכלר, מהטענות של צמרת האצולה (שברבות הימים החליפה אותה הצמרת העסקית והכלכלית) בדבר זכויות-היתר שלה, שמשקפות את רצון האל. בשני המקרים מדובר באליטות כוחניות, ששולטות בהמונים אך ורק מתוקף כוחן הרב.

אבי קליין הוא סטודנט לתואר שני בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מס' 34: "הכל מדיד- על מותם של "דברים שאין להם שיעור". לחצו כאןלהזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה