דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

צילום: שי גינות

כרם אחים או קבר אחים

ההיסטוריה של המלחמות לימדה אותי לחפש תמיד נוסחאות שיהיו טובות גם לצד השני. איני רוצה בשלום שבו עם אחד מנצח ועם אחר מושמד, ואני מציע ליהודים ולערבים לבחור בחיים

ידידי סמי מיכאל, הסופר והאדם הנפלא, מציע לי ברגעים של ייאוש שחור משני עמינו ומהעולם כולו שנפנה שנינו לאו"ם ונבקש אי קטן באוקיאנוס, אי בודד ובלתי מיושב, שאליו נהגר ובו נקלוט שפויים יהודים וערבים שירצו להצטרף אלינו. נרוויח פעמיים, הוא מוסיף, סוף-סוף נחיה בשלום ורגיעה, והמטורפים שלנו יחסלו אלה את אלה. כך הוא אומר ולא נפרד מעמי לפני שהוא חותם בקללה עיראקית לאויבי השלום.

חולשתה היחידה של ההצעה שהיא אינה ניתנת להגשמה, ולכן אני תמיד אומר לידידי הטוב שאנחנו חייבים להפוך את כל העצב, המרירות, הדאגה והתסכול שבלבנו לנחישות של אריה תוקף; במקום לברוח מגורלנו, ליצור אותו מחדש בידינו.

אפשר להיות לאומן פנאטי, להשתלב בעדר ההולך למלחמה, להצדיק כל דבר הנעשה במחנה שלך ולעשות דה-הומניזציה לצד השני. אני עצמי נחרד כל חיי מקונסנזוס לאומי/לאומני, נחרד ממראהו של עם החפץ אך ורק בניצחון

בימים אלה אנו ניצבים בצומת מיוחד בהיסטוריה של הארץ ושל שני העמים. כמעט שהגענו לשלום. יותר מתשעים אחוז מהמשא-ומתן סוכמו והנה, דווקא הקרבה הזאת ליעד מעוררת את כל היצרים הלא-קוגניטיביים, את הפחדים ואת התאוות שעלולים להרוס את כל אשר נבנה ולהביא לאסון נורא.

הסכסוך בין העמים שלנו נמשך יותר מ-150 שנה. הוא ידע עליות וירידות, רגיעות זמניות והתלקחויות קשות, והוא נמשך כאילו כוח עליון כפה אותו עלינו. תחילתו הולכת ונשכחת וסופו לא נראה. זהו סכסוך טרגי, ואלמלא היה גובה קורבנות בשר ודם, אפשר היה לקוראו כדרמה מרתקת.

היהודים חשבו כי הם זקוקים למקלט, פשוטו כמשמעו, והחליטו להקים כאן את ביתם הלאומי. עם בלי ארץ הולך לפתור את בעייתו בארץ בלי עם, טענו כדי להרגיע את מצפונם. אלא שהיו צריכים לדעת שלא כאלה הם פני הדברים. בארץ היה עם. עם פשוט, פרימיטיבי כלכלית, חברתית והשכלתית, אבל היה לו הקשר הטבעי ביותר למקום שהוא מולדתו הטבעית, היחידה.

הסכסוך, אם כן, לא היה בראשיתו גזעני או אידיאולוגי, אלא ריב על אדמה שהביא לשנאה. אילו באו היהודים ומצאו את הארץ כשהיא ריקה מאדם, היה להם טוב יותר ללא ספק. אילו היו הערבים הפלסטינים פטורים מהאתגר הציוני ומניחים אותו לשבטים באוגנדה, היה מצבם ודאי טוב יותר. גם אילו יכלו הפלסטינים לעצור את התפתחות המפעל הציוני ולמנוע את ההגירה היהודית לארץ היה מצבם טוב יותר. אך ה"אילו" לא פעל, בשני הכיוונים.

למאבק שהיה לאומי ביסודו נוספו אלמנטים ומוטיבים דתיים. שני הצדדים עברו תהליך של בנייה עצמית והצדקה עצמית. כל חייהם עברו בצלה של המלחמה הנמשכת, וזו הולידה סמלים, מטרות, דפוסי חשיבה, מידות מוסר וזהות. בד בבד עם הקידוש העצמי ההדרגתי הלך והתהווה זלזול בצד האחר, במטרותיו, בתרבותו ובשאיפותיו.

ההרגשה שהמלחמה היא קיומית דחפה את רוב בניהם של שני המחנות להתגייס אליה בכל דרך אפשרית ולשאת בעולה. הסופרים היו ללוחמים והלוחמים לסופרים. הפלאחים היו לשומרים והשומרים לפלאחים. אפילו בשמה של הארץ נתן הקיטוב את אותותיו, ושני שמות ניתנו לה: פלסטין וארץ-ישראל. החלום האחד עמד בניגוד גמור לחלום שמנגד – ארץ-ישראל השלמה מול פלסטין השלמה.

אני מפחד מאחדות לאומית. ככל שתפורק האחדות הלאומית ויגבר המאבק הפנימי – תגבר השפיות, יגבר ההיגיון, יגבר הסיכוי לפתרון הומניסטי סביר

כל דברי ימיו של הסכסוך מוטבעים בנחישותו של כל אחד משני העמים להגשים את חלומו המלא מבלי להתחשב כלל וכלל בחלום שמנגד. הפלסטינים המתים היו קורבנותיו של חלום פלסטין השלמה, והיהודים קורבנותיו של חלום ארץ-ישראל השלמה. וכשהפער עמוק מאוד, מצטמצמת אופציית הפשרה, מצטמצמים ההיגיון והשפיות. האחריות ההומניסטית מפנה דרך ללאומנות ולהתלהמות. הפלסטינים חיללו את מושג השהיד והשהאדה (הקורבן הקדוש והקורבנות), והיהודים פיתחו את הרעיון "טוב למות בעד ארצנו".

שני הצדדים נאלצו להרחיב את בתי-הקברות הצבאיים שלהם משנה לשנה, עד שקמו לבסוף מי שהגיעו למסקנה כי סכסוך לאומי אין פותרים על-ידי מלחמה. הם הבינו כי כל מלחמה היא מבוא למלחמה הבאה אחריה, וכי הפתרון הוא פשרה שתכאיב אולי לשני הצדדים, אך תכאיב פחות ממותם של הבחורים במלחמה. יותר ממאה שנים חלפו עד אשר הגיעו שני העמים להכרה כי הורים הקוברים את בניהם הצעירים הם דבר הנוגד את הטבע האנושי.

כאשר אני מדבר כך אני שומע בעיקר ערבים, אבל גם יהודים, האומרים לי שאני מדבר בנאיביות ומתנהג כאילו איני "חלק מן הסכסוך". אני דוחה זאת בכל פעם. אפשר להיות לאומן פנאטי, להשתלב בעדר ההולך למלחמה, להצדיק כל דבר הנעשה במחנה שלך ולעשות דה-הומניזציה לצד השני. אני עצמי נחרד כל חיי מקונסנזוס לאומי/לאומני, נחרד ממראהו של עם החפץ אך ורק בניצחון. אפילו אם ינצח את אויבו, ימצא שהוא מנצח גם את עצמו, משמיד את נפשו ההומאנית, הטבעית, הנורמלית.

אני לא מהאו"ם. אני רוצה את כל הטוב האפשרי לעמי, שאני בשר מבשרו. שפתו שפתי, חלומותיו האנושיים חלומותי, ואפילו אמונותיו הטפלות והזיותיו הם אמונותי והזיותי. אלא שההיסטוריה של המלחמות לימדה אותי לחפש נוסחאות שיהיו טובות גם לצד השני. איני רוצה בשלום שבו עם אחד מנצח ועם אחר מושמד, ואני מציע ליהודים ולערבים לבחור בחיים. לקדושת החיים האנושיים אין בעיני גבולות טריטוריאליים, לאומיים, גזעניים או דתיים.

גם כשנדמה היה שהדבר בלתי אפשרי, חלמתי עם חברים וחברות ערבים ויהודים חלום לאומי והומניסטי גם יחד, חלום שבו יש מקום ויש עתיד לשני העמים. היכן עובר הגבול הטריטוריאלי, מהו גבול התביעות ההדדיות – התשובות לשאלות הללו היו מעורפלות במשך שנים רבות. כלל אחד קבעתי לעצמי: דבר שהוא טוב לי אך מאיים על שכני, מאיים גם עלי, שהרי אז תימשך המלחמה ובני יהיה מחיר יהירותי ושחצנותי.

אנסח את דברי בצורה בהירה יותר: אני מפחד מאחדות לאומית. ככל שתפורק האחדות הלאומית ויגבר המאבק הפנימי, תגבר השפיות, יגבר ההיגיון, יגבר הסיכוי לפתרון הומניסטי סביר. דווקא בימים טרופים אלה, כאשר גם חזקי האופי מתנדנדים ומתייאשים, צריכים נאמני השלום להתגייס ולפעול. אין לנו הרבה ברירות. שלום ומלחמה אינם שתי האופציות היחידות. הם אופציה ואנטי-אופציה. הארץ הזאת תהיה כרם של אחים או קבר של אחים, ואני מציע ליהודים ולערבים לבחור בחיים.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה