דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

כן מפוכח לאירופה

"המתח המתמיד בין אירופה המלהיבה, המתקדמת, לבין אירופה העכורה, האורבת כל העת בין הצללים, הוא אולי הסוד האירופי הגדול שמצליח לרתק אל היבשת, לקשור אליה ולהוציא ממנה את הדברים היפים ביותר אך גם האיומים ביותר. תמונת הזרמים המקבילים מאפשרת לבחון את אירופה בעיניים מפוכחות. הערץ את אירופה, אך הכר את כולה, על מחסניה התת-קרקעיים. תעב את אירופה, אך הכר בגדולתה". ניצן הורוביץ, שהיה כתב עיתון "הארץ" בפאריס במשך שש שנים, מישיר מבט לנוכח השלדים במרתפיה של אירופה, וקורע את המסווה מעל לתהליכים לא דמוקרטיים באיחוד האירופאי החדש. אם זאת, הוא מציע לישראלים להבין כי יחסים קרובים עם אירופה הם אינטרס ישראלי ראשון במעלה

בחורף 1992, כמה ימים לפני חג מולד קר במיוחד, הגעתי כשליח עיתון "הארץ" לפאריס, שהיתה אז בירתה של מדינה בעלת ממשל מוזר: סוציאליסטי ובראשו מלך, פרנסואה מיטראן הראשון והאחרון. גם אז, עוד בטרם נפתח המצוד הגדול אחר הזרים, בני הקולוניות לשעבר שבאו לאושש את שוק העבודה ולתמוך במערכת הקורסת של קצבאות הזיקנה של קשישים לבנים המאריכים ימים מעבר לכל החישובים האַקטוּאריים, גם אז כבר היה קשה למדי לזר למצוא דירה בפאריס. לא שהיתה מניעה חוקית, חלילה. דווקא בגלל מערכת חוקים נדיבה שמגינה על שוכרי הדירות, החמיצו בעלי-הבתים את פרצופם כלפי דיירים "בעלי פוטנציאל בעייתי". ומה יותר בעייתי מגבר זר עם שם מוזר?

בכל אופן, לאחר שיטוטים מייגעים ברחובות הרובע התשיעי, נמצאה דירה נאה ברחוב פונטיין. בניין בורגני יחסית, אם כי הבר בחזית הרחוב, עטוי וילונות מחשידים ומואר באור ניאון אדמדם, רמז על פעילות לא-מהוגנת בעליל הנסמכת על הקירבה המיידית לכיכר פיגאל.

בעל הדירה היה איטלקי יליד סרדיניה, נשוי ליהודייה צרפתית לבית לוי. הוא לא שש לקבל ישראלי, אך גם התקשה לסרב. האיש היה חשדן תחילה, ואף טלפן למערכת העיתון בתל-אביב כדי לוודא שאכן נשלחתי מטעמו. "מחבלים, בעיות, אתה יודע", הצטדק במבוכה. הדירה היתה שייכת לחמותו היהודייה, שנפטרה שנה קודם לכן. היא היתה באושוויץ, החמות, ולאחר המלחמה נפגשו בדירה הזו, במשך עשרות שנים, חבריה הניצולים. "חוג אושוויץ", קראו להם.
פתחתי את דלת הכניסה הכבדה מהרחוב, ונכנסתי עם כלבי לבניין. משמאל היו תיבות דואר גדולות, וממול גרם מדרגות מעוגל, מעקה עץ ממורק, ובתחתיתו גולת זהב – "תפוח" – שעובד הניקיון הבריק אותה בקפדנות. לאחר כמה ימים צלצל בעל-הבית ושאל אם אהיה מעוניין במחסן השייך לדירה, שנמצא בקומת המרתף. הבטתי בקרטון של הטלוויזיה שרכשתי, והשבתי בחיוב. כיצד יכולתי לשער שבאותו מחסן יתגלו השלדים שיגרמו לי בסופו של דבר לעזוב את רחוב פונטיין, ולראות את אירופה ללא כחל וסרק. "לא תבין את צרפת בלי להבין את וישי", קבע דודן צרפתי עם בואי לשם, ופרשת המחסן אכן היתה תחילתו של מסע ארוך לנבכיה הכמוסים-גלויים של האנומליה האירופית.

שלדים בארון

בעצם, את המחסן שהביא עלי את הצרות מעולם לא ראיתי. ימים אחדים לאחר השיחה עם בעל-הבית נעלם הפתק עם שמי, שהדבקתי על תיבת הדואר במדרגות. מיהרתי להדביק פתק חדש, שסולק עוד באותו היום. למחרת דפיקה על הדלת. השכן מלמעלה. "נשיא אגודת הבניין", הציג את עצמו. אביו גר קומה מעליו והוריש לו את התפקיד לאחר עשרות שנים. "אתה צריך להתקין לוחית כדי לשמור על המראה המכובד של התיבות. זה בניין הגון", הסביר והביט בכלב בחשד. התקנתי לוחית מפלסטיק מיוחד, עם חריטה של השם שמקורו כאלף קילומטרים מזרחה משם: Horowicz. התיבה היהודית.

השכנים לא האירו פנים, פרט לישישה דקיקה בדירה הסמוכה ויצאנית שעבדה בבר למטה. למעשה, השכנים לא האירו פנים גם להן. לאחר ימים אחדים שב ומידפק "נשיא" הבניין. "הנביחות בלתי נסבלות", כעס. אלא שלכלב היה ליקוי מוזר: הוא לא נבח מעולם. ההסבר על אילמוּתו של הכלב לא סיפק את ה"נשיא": "הרעש כבד. איאלץ להתלונן".
בעל-הבית שלי נזעק. "המנוול הזה", סינן והאדים כולו, "לא מספיק שהיא היתה באושוויץ". טרם הבנתי את הקשר, אבל הוא מיהר לעלות לדירת ה"נשיא", ולאחר חילופי דברים רמים חזר להרגיע: "אל תדאג, הם יניחו לך עכשיו".

גברת לוי, ככל יהודי פאריס, נרשמה במשטרה. לא היה מנוס. ב-16 ביולי 1942 לקחו גם אותה, שוטרים צרפתים בשירות הגסטאפו. תחילה רוכזו היהודים לא הרחק ממיגדל אייפל, באצטדיון המקורה של מרוצי האופניים. משם הועברה גברת לוי למחנה ריכוז בדראנסי ואחר-כך להשמדה, בפולין. את הדירה תפס "נשיא" הבניין דאז, אביו של ה"נשיא" הנוכחי. "היה עדיף מאשר שהגרמנים ייקחו אותה", הסביר אחר-כך. גם את המחסן תפס.

האפקט הפסיכולוגי של המעבר למטבע משותף – שהונהג כבר כמעט לפני שנתיים – חזק מכל השלבים המכריעים שידע האיחוד מאז נחתמה אמנת רומא ב-1957, אשר הניחה את היסודות ל'קהילה הכלכלית האירופית'. "למה הדבר דומה? לרכבת שנכנסת לתחנה לפני שהניחו את הפסים", מסביר ההיסטוריון הפולני ומנהל מוזיאון אירופה, קז'ישטוף פומיאן. הפסים הללו הם איחוד מדיני ואיחוד צבאי שאינם קיימים, ואי-קיומם מותיר את אירופה במעמד של "ענק כלכלי וגמד מדיני"

כעבור שלוש שנים הופיעה גברת לוי ברחוב פונטיין, נטולת חפצים, נטולת ניירות. דירתה היתה תפוסה. הרישומים אבדו. איש מהשכנים לא הסכים לאשר את גירסתה שהדירה שייכת לה, חוץ מהשכנה הצעירה בדירה הסמוכה, שעם סיום המלחמה נישאה לחייל אנגלי. הנשיא נאלץ בחורי-אף לפנות את הדירה, אך המשיך להחזיק במחסן. הרי לא היה לה כל רכוש, לגברת לוי, ולא היה לה צורך במחסן. הוא המשיך להחזיק בו מאז ועד לאותה שיחת טלפון מבעל-הבית שלי, לאחר חמישים שנה, שבה התבקש לפנות את המחסן. התבקש וסירב. "ריצפתי את המחסן, אפילו שמתי שם מנורה", נימק את בעלותו. בעל-הבית איבד שליטה. "איך אתה לא מתבייש", צרח. "אתה זה שהלשנת על חמותי במשטרה, אתה החזקת חמישים שנה במחסן שגזלת יחד עם הדירה שלה ולא שילמת לה פרוטה, ועכשיו, כשיש לי דייר שזקוק למחסן, אתה מסרב?".
בסוף השבוע שלושה שכנים עיכבו אותי לחקירה בתחתית גרם המדרגות. "מדוע לקחת את התפוח?", שאל בחומרה הנשיא לשעבר, מחזיק המחסן, והצביע על הבורג העירום, נטול גולת הזהב המבהיקה. "ראו אותך לוקח את התפוח". בעל-הבית הוזעק שוב. שוטר הגיע אחריו. שכנים התגודדו במסדרון. הבניין רעש. הקשישה מהדירה הסמוכה לקחה אותי הצדה. "גם אותי הם רצו לסלק", הנידה בראשה כלפי הקומה הסוערת למעלה. "לא יכולים לסבול שלקחה להם את הדירה, ועכשיו גר כאן ישראלי".

את המחסן לא קיבלתי. ויתרתי. הריב היומיומי, האווירה המדכאת. הבניין הכביד עלי. בסוף הקיץ עברתי משם לרובע אחר, צעיר יותר, עם שכנים ספרדים ואלג'יראים, שני יהודים ושלושה כלבים.

בין שני כוחות

עבר זמן עד שהבנתי שמה שהתרחש בבניין ברחוב פונטיין עשוי לבטא תפישה שכיחה, אם כי פשטנית במקצת, של ההיסטוריה האירופית, בוודאי הצרפתית, כמאבק בין שני כוחות רבי-עוצמה: האחד פועל על פני השטח, והוא נאור ומפעים; והשני, העכור, הוא זרם מעמקים הממתין לשעת כושר להתפרץ. המאבק הזה הוא צרפת. צרפת, "מולדת החירויות וזכויות-האדם"; צרפת, "שכל לוחם חירות נושא אליה את עיניו", וצרפת של פאריס המעטירה, קריית האורות הזו "שתמיד תהיה פאריס". אבל זו גם צרפת של הדֶבֶר, צרפת שבה "בהאזינו אל קריאות השימחה העולות מן העיר, זוכר רייה כי שימחה זו סכנה צפויה לה בכל עת… כי מֶתֶג הדֶבֶר אינו מת ואינו נעלם לעולם, כי יכול הוא לנוח, רדום משך עשרות בשנים, ברהיטים ובכלי המיטה, כי מחכה הוא באורך-רוח בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובבלויי נייר, וכי אולי יבוא יום, ולאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעיר הדבר את עכברושיו וישלחם למות בעיר המתרוננת" (אלבר קאמי, "הדֶּבֶר", תרגם יונתן רטוש).

רק באירופה הגיעו ומגיעים הזרמים הללו לעוצמות המסוגלות, מחד, להוליד את היצירות המסעירות ביותר בתולדות האדם, ומאידך, להכות את האנושות בדֶבֶר הנורא מכול: קולוניאליזם, סחר עבדים, השמדת עמים, דיכוי באיכות מדעית – וכל אלה בצירוף אידיאולוגיות מנוסחות היטב. המתח המתמיד בין אירופה המלהיבה, המתקדמת, לבין אירופה העכורה, האורבת כל העת בין הצללים, הוא אולי הסוד האירופי הגדול שמצליח לרתק אל היבשת, לקשור אליה ולהוציא ממנה את הדברים היפים ביותר אך גם האיומים ביותר. תמונת הזרמים המקבילים מאפשרת לבחון את אירופה בעיניים מפוכחות. הערץ את אירופה, אך הכר את כולה, על מחסניה התת-קרקעיים. תעב את אירופה, אך הכר בגדולתה.

סוגיית האיחוד

פרשנים פופוליסטיים מציגים מעין רצף כרונולוגי בהיסטוריה המודרנית של אירופה לעלייתו של כוח נגדי אל פני השטח: התפרצות כמעט מדי דור. אם נתחיל במהפכה הצרפתית, הרי לאחר דור באה הריאקציה. עוד דור: "אביב העמים" ובדור הבא מלחמת 1870 וטבח הקומונה של פאריס. עוד דור: פרשת דרייפוס ובדור הבא מלחמת העולם הראשונה, ובדור שלאחר מכן: הנאציזם וגרורותיו ברחבי אירופה, כולל הפאשיזם הצרפתי. בדור הבא: מלחמת אלג'יריה. ובדורנו? לא ברור. לה-פן, היידגר? מלחמות יוגוסלביה? הגלובליזציה הפרועה שאירופה שותפה לה בלהט, אף על פי שהיא מנסה להציג פנים אחרות? או אולי אכן הגענו אל "קץ ההיסטוריה" הפנימית במובן הזה, והכוחות החשוכים נמצאים מחוץ לאירופה וכבר לא בתוכה? אולי באמת אירופה עלתה בדור האחרון על דרך חדשה והצליחה לחסל אחת ולתמיד את הנגיף הרדום במרתפיה, או לפחות ליצור את המנגנונים שימנעו התפרצות מחודשת שלו?

הננסות המדינית היא תסמין לבעיית היסוד של האיחוד: העדר התשתית – קרקע מיושרת וחצץ – שעליה אפשר להניח את פסי האיחוד הפוליטי. העדר התשתית מכונה בפי קברניטי הנציבות בבריסל ה"גירעון הדמוקרטי". הכוונה היא לפער בין העילית הפקידותית המתוחכמת, שמעולם לא נבחרה ואינה פועלת על-פי מצע שזכה לאישור דמוקרטי, ואשר תמרנה את אירופה לאיחוד, לבין הציבור שנגרר לכך כמעט בעל-כורחו. העובדה שהאיחוד אינו קורם עור וגידים בדרך דמוקרטית אינה מטרידה יתר על המידה את חסידי האסכולה "הפונקציונליסטית", השולטים ביד רמה במוסדות האיחוד

מאז קץ המלחמה הקרה, עם נפילת חומת ברלין, מתמקד הדיון ביתר שאת בסוגיית האיחוד. היבשת הטילה עצמה למיכלי התסיסה של ניסוי מדיני נועז, שכמוהו לא נעשה בעולם מעולם. חזון של כמה מדינאים אירופים רחבי אופקים – ענקים כז'אן מוֹנֶה – התגלגל שנים ספורות לאחר תבוסת גרמניה למסגרת ביורוקרטית-"כלכלית" אשר איגדה שש מדינות, בשם 'קהילת הפחם והפלדה האירופית'. זו קמה רשמית ב-1952 ורכשה עד מהרה חיים עצמאיים. בתהליך מפותל ואליטיסטי שטיבו עדיין אינו נהיר לרוב תושבי היבשת, ולא במקרה, היא מצליחה לגרום ל-25 מדינות – מפורטוגל ועד אסטוניה – להתרוקן מחלק ניכר מריבונותן ולהסתופף תחת כנפיו של "איחוד" בעל סמכויות נרחבות ואף מטבע משותף וחזק, והיד עוד נטויה. וכל זאת על חורבותיה של יבשת עתיקה, אכולת שנאות וסכסוכים, שתושביה נלחמו אלה באלה כאחוזי טירוף. "להיות אירופי כיום פירושו עבור צרפתי וגרמני להישאר פטריוט ולחדול להיות לאומן", כתב לוראן פאביוס, לשעבר ראש הממשלה היהודי של צרפת. ואכן, אירופה כיום היא מודל להצלחת רעיון הפיוס, גם במקרה של סכסוכים עקשניים במיוחד. "אם אנחנו והגרמנים השלמנו וגמרנו עם זה אחת ולתמיד – והאמן לי שמה שהיה בינינו לבינם האפיל על כל סכסוך אחר שאני יכול להעלות במוחי – אז באמת שאין שום סיבה שאתם לא תצליחו. הרי כמה זמן, לעזאזל, אתם נלחמים? חמישים שנה בסך-הכול? אנחנו כבר אלף שנה נלחמים, ועכשיו זה נגמר, לתמיד", אמר לי פעם שר החוץ הצרפתי ארווה דה-שארט. וזו אכן השאלה הגדולה המונחת לפתחה של אירופה על סף האלף השלישי: האם זה אכן נגמר לתמיד, והאם האיחוד המתממש הוא התשובה.

אפקט האירו

נתחיל באֵירו. ללא ספק, האפקט הפסיכולוגי של המעבר למטבע משותף – שהונהג כבר כמעט לפני שנתיים – חזק מכל השלבים המכריעים שידע האיחוד מאז נחתמה אמנת רומא ב-1957, אשר הניחה את היסודות ל'קהילה הכלכלית האירופית'. אבל האירו, הנדבך העליון-לכאורה של המבנה האירופי החדש, אינו כזה בעצם. הוא רק מדגיש באופן דרמטי את כל הבעיות שהאיחוד מתמודד עימן. "למה הדבר דומה? לרכבת שנכנסת לתחנה לפני שהניחו את הפסים", מסביר ההיסטוריון הפולני ומנהל מוזיאון אירופה, קז'ישטוף פומיאן. הפסים הללו הם איחוד מדיני ואיחוד צבאי שאינם קיימים, ואי-קיומם מותיר את אירופה במעמד של "ענק כלכלי וגמד מדיני": הגדרה ששימשה בעבר לאפיונה של גרמניה, וכיום לתיאורה של אירופה המתאחדת. המשך המצב של העדר גיבוי פוליטי לאיחוד המוניטרי עלול לערער את האירו. "ככלות הכול, בטווח הארוך מטבע משקף לא רק את הפוטנציאל הכלכלי של מדינה, אלא גם את יכולתה לקבל החלטות פוליטיות", הסביר האנס טיטמאייר, הנשיא המיתולוגי של הבּוּנדסבּנק.

הננסות המדינית היא הסיבה המיידית לתסכול האירופי לנוכח ההתמודדות מול ארצות-הברית, בייחוד זו הרפובליקנית של ממשל בוש. התסכול נפרק בפעילות האירופית בארגונים הבינלאומיים, בייחוד באו"ם, כמו בניסיון המרשים, אך הכושל, למנוע מארצות-הברית לצאת למלחמה בעיראק, או בניסיון להשיג השפעה מדינית בסכסוך הישראלי-ערבי. זהו תסכול עמוק ומתמשך, המוזן בסכומי הכסף הגדולים שאירופה העבירה למימון תהליך השלום במזרח התיכון. היא התורמת הגדולה לרשות הפלסטינית, בלי שתזכה בהשפעה ממשית, בוודאי לא בהשוואה לארצות-הברית.

הננסות המדינית היא תסמין לבעיית היסוד של האיחוד: העדר התשתית – קרקע מיושרת וחצץ – שעליה אפשר להניח את פסי האיחוד הפוליטי. העדר התשתית מכונה בפי קברניטי הנציבות בבריסל ה"גירעון הדמוקרטי". הכוונה היא לפער בין העילית הפקידותית המתוחכמת, שמעולם לא נבחרה ואינה פועלת על-פי מצע שזכה לאישור דמוקרטי, ואשר תמרנה את אירופה לאיחוד, לבין הציבור שנגרר לכך כמעט בעל-כורחו. העובדה שהאיחוד אינו קורם עור וגידים בדרך דמוקרטית אינה מטרידה יתר על המידה את חסידי האסכולה "הפונקציונליסטית", השולטים ביד רמה במוסדות האיחוד. הם מאמינים גדולים ב"אפקט הגלישה" (Spillover Effect).

להערכתם – ועד עתה נראה שצדקו – המטרה הסופית של אירופה, האיחוד הפוליטי, תושג באמצעות אינטגרציה רבת-שלבים, שהמאפיין הבולט שלה הוא מעבר בלתי נמנע משלב לשלב, כפי שהיה עד כה. השלב הבא, העומד בפתח ממש, הוא גיבוש החוקה האירופית. אני מחזיק בידי את טיוטת המסמך הזה. המבוא נפתח במילים (בתרגום חופשי): "אירופה היא יבשת המייצגת ציביליזציה שתושביה, אשר באו אליה גלים-גלים מאז שחר ימי האנושות, פיתחו בה בהדרגה את ערכי הבסיס של ההומניזם – שוויון בין בני-אדם, חירות וכיבוד ההגיון…". כמעט אין ספק שגם החוקה הזאת, שמחבריה מבקשים לכונן את "ארצות-הברית של אירופה", תאושר, אף שהדיונים בה אינם חורגים מחוגה של קבוצה צרה של נציגים, ומתנהלים תחת שרביטו של הנשיא הצרפתי לשעבר ז'יסקאר ד'אסטן, במנותק מהציבור. בין היתר, יוצרת החוקה תפקיד חדש של "נשיא אירופה" וגם של "שר החוץ של אירופה", שמן הסתם יקיים את אחד ממסעותיו הראשונים כאן אצלנו.

אך פרט לרכבת האיחוד נטולת הפסים, אירופה עדיין מתחבטת בבעיית היסוד: הרצון להבטיח את מקומו של האדם – כל אדם – במערכת החברתית. למרות הפתיח החגיגי של החוקה האירופית העתידית, יש האומרים עדיין, והם רבים, שאדם משמעו אירופי, ובמשתמע לבן. אחרים אומרים נוצרי, והמהדרין שביניהם "יוּדיאֵו-נוצרי". איש כמעט אינו אומר: "יודיאו-נוצרי-מוסלמי". גם אנשי החזון הנוכחיים, שמגבשים את החוקה האירופית, מתקשים אפילו לדמיין אירופה מוסלמית או שחורה. זה פשוט לא מסתדר להם. ואין המדובר רק במכשולים שמערים האיחוד על תחנוני ההצטרפות של תורכיה, אלא על מקומם של האירופים החדשים שהולכים למסגד, והאירופיות החדשות שרוצות לבוא לבית-הספר חבושות חיג'אב. איש כמובן גם אינו מתאר לעצמו שמרוקו, המרוחקת רק 14 ק"מ מ"אירופה", תזכה אי-פעם להצטרף אליה, אבל קפריסין כן. מדוע, בעצם? האמת שלבד מאידיאות-פיקס גיאוגרפיות שאבד עליהן הכלח, יחד עם תבלון גזעני עז, אין לזה הצדקה. כפי שאין הצדקה לכך שבין מאות חברי האסיפה הלאומית של צרפת או גרמניה כמעט אין מוסלמים, אף שחלקם באוכלוסייתן הוא כ-10 אחוז. וכושלות הטענות, שעל-פי "ערכי הרפובליקה" של צרפת אין זה משנה אם האדם הוא מוסלמי או יהודי כל עוד הוא "צרפתי", ולכן אפילו אין להציג שאלה בסגנון: "כמה חברי פרלמנט מוסלמים יש בצרפת". השאלה לגיטימית ורלבנטית, והתשובה הצרפתית ה"רפובליקנית" המסורתית, שלחבר פרלמנט מוסלמי, ככזה – כמוסלמי – אין מקום בצרפת, כבר אינה תופסת.

הגירעון הדמוקרטי

אירופה המערבית טרם ליבּנה בינה לבין עצמה גם את סוגיית היחס לבסיס שעיצב את עידן השלום הפנימי, שהיא שרויה בו מאז תום מלחמת העולם: מדינת הרווחה. מה שהיה, ובצדק רב, דגם למפלגות סוציאל-דמוקרטיות בכל העולם והתקבל באירופה עצמה גם מצד הימין הפוליטי, כורסם בדור האחרון, לעתים לבלי הכר. החל בתאצ'ר הבריטית, דרך אסנאר הספרדי, וכלה בברלוסקוני האיטלקי, בימים האלה ממש, מדינת הרווחה האירופית נשחקת עד עפר. במדינות הקומוניסטיות לשעבר, שיצטרפו לאיחוד באפריל, התהליך מתרחש בקצב מואץ ביותר. ההגנה על מקום העבודה, העבודה המאורגנת ודיני העבודה בכלל, מערכת קצבאות הזיקנה והבריאות הממלכתית, התמיכה הסוציאלית והחינוך הממלכתי חינם – כולם נפגעו. אמנם אף אדם בשום מקום באירופה לא הצליח לחבל ביסודות מדינת הרווחה בזמן כה קצר וביעילות כה רבה, כפי שעושה זאת אצלנו בנימין נתניהו, אבל אפילו בשבדיה – הדגם האולטימטיבי למדינת הרווחה – היה אולוף פאלמה מתהפך בקברו, לוּ היה רואה מה אירע למדינת הרווחה שלו.

למרות ה"גירעון הדמוקרטי" באיחוד והבעיות החברתיות הלא-פתורות, אירופה מנסה כביכול להציג דרך עולמית אחרת אל מול ההגמוניה האמריקאית. אין מדובר רק בעמדה שונה לעתים ביחס לסוגיות בינלאומיות כאלה ואחרות, כגון מעמדו של יאסר ערפאת, אלא ביומרה חשובה להציע קול נוסף, למנוע את קיומו של עולם חד-קולי. אולי אף להציע "דרך שלישית": שביל זהב אירופי בין הקומוניזם שקרס לבין הקפיטליזם האמריקאי הדורסני והגלובליזציה שלו. אלא שאירופה לא באמת מסוגלת להשמיע קול אחר, וגם כנראה לא באמת רוצה. לספרד, לאיטליה, לפולין ולהונגריה קולות שונים לחלוטין. הכוונה בעצם לקול צרפתי-גרמני-רוסי, אך אפילו הוא אינו אחיד כלל, וגם כשמצליחים להפיק אותו, הוא נשמע – אבוי – די דומה לקול האמריקאי הדומיננטי, רק במבטא מעט שונה.

הדוגמה המאלפת היא מה שאירע בספטמבר בוועידת 'ארגון הסחר העולמי' (WTO) בקנקון שבמקסיקו. הוועידה הזו ראויה לתואר "היסטורית", משום שלראשונה בתולדות ארגון הסחר לא התקבלה עמדתן של המדינות העשירות, והוועידה הסתיימה בפיצוץ. מי שהוביל את הקו המתנשא והכוחני בקנקון היו דווקא מדינות האיחוד האירופי. ארצות-הברית לא נטלה חלק פעיל בכך, משום-מה; אולי העדיפה שמישהו אחר יעשה במקומה את העבודה השחורה. אירופה, בכל אופן, קיבלה על עצמה את התפקיד בהתלהבות והוכיחה שבכל הקשור לגלובליזציה של ההון הגדול, העידון האירופי המפורסם נעלם באחת. ובעצם, אין להתפלא. ההון הגדול הוא כיום בינלאומי, או ליתר דיוק, אמריקאי-אירופי, ובמילה אחת: לבן. מתוך מאה החברות שבבעלותן הנכסים הזרים הגדולים בעולם, שלושים הן אמריקאיות, 18 יפניות (האם הם "לבנים"?), ו-31 בריטיות, צרפתיות וגרמניות (נתוני UNCTAD), וחלקן מתמזגות ומשקיעות זו בזו במסגרת מגמה כללית של ריכוז העושר. 'מרצדס' היא חברה גרמנית, הלוא כן? לא בדיוק. שמה בעצם 'דיימלר-קרייזלר', והיא חברה רב-לאומית לכל דבר. שלא במקרה, החברות בעלות הנכסים הזרים הגדולים ביותר הן גם החברות הגדולות ביותר בארצותיהן. כן, חברות רבות הן עדיין בעלות זהות אמריקאית או אירופית ברורה, אך זוהי תחרות עסקית טהורה, כדוגמת התחרות בין חברות אמריקאיות שונות. החברות האירופיות אינן מציעות "קול שונה", וממשלותיהן אינן באמת מטפחות קול כזה. ההון הגדול – בין אם רובו אירופי או אמריקאי – מעוניין באותה מטרה: למקסם את עצמו. התסכול האירופי היחיד נובע מכך שאמריקה אולי מצליחה יותר. אך אל דאגה, אירופה צועדת באותו כיוון, וזה בעצם הכיוון שהיא הלכה בו מאז ומעולם. הרי מי יותר מהבריטים, הצרפתים, הספרדים, ההולנדים והבלגים יודע למצוץ את לשדן של מדינות פחות מפותחות ופחות מתוחכמות?

אולם מי שרוצה לראות באירופה שעל סף האלף השלישי רק את אירופה של עלילות-הדם, הפּ/רעות, תאי הגזים, פער המעמדות המחריד, סדנאות היזע והקולוניאליזם הברוטלי, חוטא לאמת הרבה יותר ממי שרואה באירופה רק שגשוג, קידמה ושלום הרמוניים. למרות בעיות היסוד של אירופה, רק סומא לא יכיר בשינוי העמוק, המהותי שהתחולל בה. זוהי אירופה "אחרת" בכל המובנים, ממש כפי שגרמניה של 2003, עם גרהרד שרדר ויושקה פישר בראשה, היא באמת, ובאופן הכי עמוק, גרמניה "אחרת". קץ המלחמה האיומה אכן פתח תור זהב מופלא, שאיפשר ליבשת השסועה ביותר לנוע בנתיב מדיני וכלכלי חסר תקדים. יש אמנם בעיות קשות של פערי אוכלוסייה לאורך קווי השסע האתניים והגזעיים, אך המגמה היא בפירוש השתלבות, על כל החיכוכים הכרוכים בכך. האיחוד הוא קפיטליסטי, ללא ספק, אבל לליברליזם כלכלי, אם מאזנות אותו מעורבות של המדינה ורשתות הגנה חברתיות, יש גם יתרונות, כמו למשל כרסום במעמד האצולה, מוביליות חברתית ועידוד גדול ליצירה. אירופה של היום, למרות החששות העמוקים שמקננים בה, היא בכל זאת מגוונת במידה עצומה: עמים, לשונות, דתות, ותרבויות – אלה לצד אלה, לעתים באותה העיר, ובדרך-כלל בשלום ובשלווה.

בכל מקרה, בעיות היסוד של אירופה וחיבוטיו של האיחוד בשום ואופן אינם נוטלים את העוקץ מהביקורת האירופית כלפי הכיבוש הישראלי בשטחים. הרעיון שביקורת הנשמעת באירופה כנגד ישראל אינה הוגנת מעצם טיבה, משום שהאירופים (כל האירופים?) אינם ראויים להשמיע ביקורת (שום ביקורת?) – רעיון כזה משמיט את הקרקע תחת כל ביקורת שהיא. ואולי זוהי בעצם מטרתם של מפיצי הרעיון: להתחמק מהדיון בביקורת לגופה באמצעות הצגת המבקר כצבוע ואף "אנטישמי". אין ספק שיש מימד של צביעות בדיפלומטיה האירופית. הוא, אגב, אינו גדול יותר ביחס לישראל מאשר בסוגיות בינלאומיות אחרות. אך האם אין צביעות מן הסוג הזה, ואף גדולה ממנה בהרבה, גם בדיפלומטיה האמריקאית, שלא לדבר על הדיפלומטיה הישראלית?
הניסיון רב-השנים של גורמים שונים בישראל להציג את אירופה כ"עוינת" גובר בתקופה האחרונה. למעשה, ככל שמתרבים פשעי הכיבוש וגוברת הביקורת הבינלאומית, כך גולש המאמץ הישראלי להדוף את הביקורת לאפיקים היסטריים, כגון הכתרתו של נשיא צרפת בתואר "אנטישמי". דווקא נסיונה המר של אירופה והדרך החיובית שעברה מאז, בתוספת הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית והעניין ההדדי הגדול, עושים את האירופים לשותף מועדף לישראלים שראוי להאזין לביקורתו, משום שהיא נאמרת מתוך הבנה וקירבה. דווקא מישראל יש לצפות שתשתמש בהגדרה "אנטישמי" במשורה ובזהירות רבה. כאשר מכתירים את האירופים כולם כ"אנטישמים", מוחקים באחת את כל ההבדלים העמוקים שהיו ועודם ביחסן של מדינות וחבָרות שונות באירופה ליהודים. ייתכן שצרפת לא עשתה הכול כדי להתמודד עם מורשת וישי; עדיין נשארו "חורים שחורים" בהיסטוריה הצרפתית. אך המאמץ הצרפתי בכיוון הזה בעשור האחרון הוא גדול מאוד. בכל אופן, אין חולק על כך שגרמניה, מקור החורבן, התמודדה עם עברה בצורה הנוקבת ביותר, וגם הסיקה לקחים חשובים מההתמודדות הזו.

פרט לרכבת האיחוד נטולת הפסים, אירופה עדיין מתחבטת בבעיית היסוד: הרצון להבטיח את מקומו של האדם – כל אדם – במערכת החברתית. למרות הפתיח החגיגי של החוקה האירופית העתידית, יש האומרים עדיין, והם רבים, שאדם משמעו אירופי, ובמשתמע לבן. אחרים אומרים נוצרי, והמהדרין שביניהם "יוּדיאֵו-נוצרי". איש כמעט אינו אומר: "יודיאו-נוצרי-מוסלמי"

ויש גם אינטרס. האירו מייצג אזור שתוצרו הכלכלי אמנם נמוך מזה של ארצות-הברית, אך נפח הסחר הבינלאומי שלו גדול מזה של ארצות-הברית, ובהחלט ייתכן שעם התגבשות האיחוד הפוליטי והצבאי, האירו אף יאיים על מעמדו של הדולר. בגוש האירו חברות 12 מדינות, ובעוד כמה שנים מספרן עשוי להגיע ל-35-40. גם מדינות אגן הים התיכון, כגון מדינות המאגרבּ, יעדיפו ככל הנראה להחזיק באירו כמטבע שני, ולא בדולר, בשל הקירבה לאירופה וקשרי הסחר עם היבשת. וישראל? "ישראל מתנהגת כמו אי באוקיאנוס האטלנטי ולא כמדינה במזרח התיכון", אמר פרופ' אלפרד טוביאס בראיון ל"הארץ". זאת, אף כי היא נהנית ממעמד מיוחד באירופה בזכות הסכם הסחר שלה עם האיחוד והשתתפותה בתוכניות המחקר והפיתוח שלו. הסחר הישראלי עם אירופה ה"עוינת" גדול בהרבה בהיקפו מהסחר שלה עם ארצות-הברית. יחסים מפותחים בין אירופה לישראל הם אפשרות כדאית ומוערכת מאוד באירופה, והרבה יותר כדאית לישראל אך פחות מוערכת בה.

הישראלי נושא את עיניו אל אמריקה הרחוקה, והיא אכן רחוקה מכל מיני בחינות. הברית עימה כעת נראית כלא-מעורערת, יציבה ואמינה בהרבה מהידידות החמוצה שמציעים האירופים הקרירים הללו, בייחוד כשהיא נסמכת על השפעתם הגדולה של יהודי אמריקה. אך לא תמיד היו פני הדברים כך. הפרו-ישראליות הלוהבת של וושינגטון היא קצרת מועד יחסית, ובכמחצית משנותיה של המדינה לא רק שלא היתה מובנת מאליה, אלא לעתים אף לא מורגשת כלל. אמריקה אוהבת מפעם לפעם לטפוח לעצמה על השכם ולהציג את עצמה כצי שהצילה את היהודים מציפורניה של אירופה ה"אנטישמית". ישראל צריכה להיות יותר חכמה ולא להיתפס להצגת הדברים הפשטנית הזאת. אין צורך בבחינה מעמיקה של ההיסטוריה המודרנית כדי לעמוד על אפיזודות ועל גישות שליליות במופגן באמריקה כלפי יהודים, כולל פליטי המשטר הנאצי. יש לזכור שאנטישמיות באמריקה מצויה גם כיום, והיא בעלת מאפיינים משל עצמה.
הציונות ההרצליאנית נולדה, כאשר הכתב הצעיר של עיתון וינאי חזה בטקס המשפיל של תלישת דרגותיו של הקפיטן דרייפוס בבוקר חורפי אחד בחצר ה'אֶקוֹל מיליטֶר' בפאריס. רק אז הבין הרצל שלמצוקת היהודים לא יהיה פתרון באירופה, שבה, אגב, חיו אז כ-85 אחוזים מיהודי העולם. מאה שנים לאחר מכן אירופה היא ביתם של 13 אחוז בלבד מהיהודים. רובם חיים היום בישראל, ואין הוכחה מוצקה מזו להתגשמות החזון של אותו צעיר מבריק. לאירופה היה חלק מכריע בשינוי הזה. לא ברור אם היא מודעת למלוא אחריותה, אך גם עליה עבר שינוי כביר. אמנם השלדים עדיין משקשקים במרתפיה, אך התהליכים העוברים עליה ראויים לתשומת-לב גדולה ומחייבים גישה צלולה. ודאי שישראל, מכל בחינה שהיא, חייבת לטפח את זיקתה לאירופה. התנכרות וזלזול הם איוולת לשמה.

ניצן הורוביץ הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ-10 וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח. קודם לכן היה שליח עיתון "הארץ" בפאריס ובוושינגטון.

הכתבה פורסמה בגיליון מספר 18 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

ניצן הורביץ הוא עיתונאי וחבר כנסת מטעם מר"ץ

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה