דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בינואר 2001 | מהדורה 02

כל ישראל ערבים זה לזה

למרות הביקורת שיש לי על המתנחלים, אני סבור שהעדר האמפתיה כלפיהם הוא כישלון חמור של החברה הישראלית. העובדה שקבוצות שונות לקו ולוקות בו אינה הופכת את כשלון המחנה שלי לקשה פחות. את האחווה אי-אפשר למסמך בחוקים ובתקנות, אבל אם לא נדע לעודד אותה נשלם מחיר כבד כחברה וכמדינה. על סולידריות בעת מחלוקת

המהפכה הצרפתית הבטיחה לחסידיה חופש, שוויון ואחווה. עד מהרה עוגנו החופש והשוויון בחוקים ובתקנות שנועדו להבטיח שמה שאמור להינתן מרצון, מתוך אחווה, אכן יינתן. האחווה, כך חשו הכל, מעניקה ביטחון מפוקפק. היא אמורה להיות שם, אבל ספק אם היא קיימת מחוץ לסיסמאות. מוטב שלא לסמוך עליה כשמגיעים לדברים חשובים באמת (חופש, שוויון, כסף). לא זו בלבד שהצלע הזאת במשולש המהפכני נותרה אמורפית משהו, בבחינת משאלת לב חסודה, דומה שהמדינה המודרנית חשה שלא בנוח עם עצם המושג.

המדינה מבקשת לבוא במקום המשפחה כמושא ההזדהות. שלא כנתינים בממלכה, האזרחים אינם רואים את עצמם כחלק ממשפחה אוהבת שבראשה מלך-אב מחמיר וצודק, אלא כהתאגדות אד-הוק, לקידום רווחתו של הפרט ולהגנה פונקציונלית על רשות הרבים. בעוד אחים מכירים זה את זה אישית ומונעים בקשריהם על-ידי רגשות של אהבה ודאגה, זה לזה ולאב, האזרחים אינם מחויבים זה לזה על בסיס אישי ורגשי. הם מחויבים לתקנות ולחוקים. ומה באשר לאחווה? במדינה המודרנית היא נדחקת לשוליים. היא ממשיכה לשמש כדבק מלכד חברתי בקרב קבוצות ומגזרים החשים שזכויותיהם וצרכיהם אינם מוגנים/מעוגנים על-ידי הרבים.

בחרתי לפתוח בדברים אלה, המרוחקים מן הכאן והעכשיו שבו עסקינן, כדי להבהיר כי מידה מסוימת של ניכור, של העדר אחווה, מאפיינת את היחסים במדינה המודרנית מעצם הגדרתה. תחושת הכעס או העלבון שחשות מעת לעת קבוצות שונות בחברה הישראלית ממוקמת כל כולה בהוויה המקומית ובנסיבות המקומיות. אין זה מיותר להזכיר כי משהו מתחושת האחווה שאיפיינה את היחסים בין יהודים בגולה – תחושה שאנו מתרפקים עליה לא פעם – הלך לאיבוד לא בשל "עוונותינו", אלא כתוצאה מאותם "כוחות ענק לא-אישיים" שהמשורר ט"ס אליוט ראה בולעים את העולם.

אם התגובה הראשונית שלי היתה ניכור כלפי אלה שתפסתי כמנוכרים כלפי, אני מיצר על כך. דווקא בעתות משבר ומחלוקת אנו זקוקים ליותר מפרוצדורות לקבלת החלטות, אנו זקוקים לאחווה

עתה, משהקדמתי מה שהקדמתי, אני רוצה לחזור אל עצמי ובשרי – אלי ואל אחי, כי משהו מתחושת האחווה לא נעלם, לפחות לא אצלי. החברה בישראל היא חברה בתהליכי עיצוב והשתנות. התהליכים הללו כרוכים בעלבון ובכאב בלתי פוסקים. כל עוד אין בנמצא קונסנזוס רחב, כל ויתור על מסורת, על נוהג, על עבר, על דעה ואמונה, כרוך באי-נחת. כל שינוי נתפס ככניעה לאיזה אחר נטול רגישות במקרה הטוב וזדוני במקרה הרע, ולא כוויתור מתוך נדיבות שהכרת תודה בצדו. תחושת העלבון הזאת לעולם אינה נעלמת מאיתנו. היא פשוט מועברת מיד ליד כתפוח-אדמה לוהט. אם אני למעלה, אתה למטה; אם אתה למעלה, אני למטה. אני מופתע בכל פעם לגלות את עוצמת התחושות שכל זיג-זג פוליטי או תרבותי מעוררים בכל מי שאינו חש שותף. מי שאינו בין העושים רואה את עצמו כקורבן; מי שאינו בין התומכים סבור שחורבן מרחף מעל ראשו, ואולי מעל ראש כולנו.

משהו השתבש

לא קשה להבין את התחושות הקשות שחשים בימים אלה המתנחלים. לא קשה להבין ולא קשה לחוש הזדהות. המתנחלים הם קהילה במצור. אויב חיצוני מאיים על חייהם ועל שלומם; הוא מאיים על בתיהם ועל דרך חייהם; הוא קורא תיגר על עצם הלגיטימציה של מה שבעיניהם הוא חלק מהותי בחייהם. מחנה השלום, או לפחות חלקים לא מבוטלים ממנו, מגנה אמנם את האלימות ואת

שפיכות הדמים, אבל הוא שותף לתפיסה כי על ההתנחלויות – או לפחות על רובן – להתפנות למען טובת הכלל. לא קל להתמודד עם תחושה כזאת של "שיתוף פעולה" עם האינטרסים של האויב, ואין זה מפתיע שהיא מתקבלת בהלם ובאי-הבנה. ההזדהות, כך חשים המתנחלים, הראשונית ו"הטבעית", אמורה להיות עם האח. ישראל אינם ערבים לכל אומות העולם; הם ערבים זה לזה. משהו השתבש, כך הם חשים, במנגנוני ההזדהות היהודיים.

אולי. אין ספק שמשהו "השתבש" במעבר מקהילה "משפחתית" למדינה. רבים במדינה חושבים, כאזרחים במדינות אחרות, במונחים המנוכרים משהו של רשות הרבים, של טובת הכלל, של חשבונות לטווח ארוך. בעיניהם פינוי ההתנחלויות משרת את טובת הכלל בחשבון הכולל. קורה לא פעם שיש היגיון מעשי בעמדת ה"אויב" החיצוני, היגיון שתמיכה ללא-תנאי באח עלולה לשבש.

אבל התשובה הזאת היא תשובה חלקית בלבד. אפשר היה לתבוע מן המתנחלים ויתור כואב מתוך תחושה עמוקה של אמפתיה והזדהות. אפשר היה לתבוע קורבן בשם האחווה. האחווה הזאת נעדרת מאיתנו, ורק את חלקה ניתן להסביר במונחי המודרניזציה. חלקה, אני חושב, היא תגובה, מכאיבה ללא ספק, לתחושת הניכור שחש מחנה גדול ורב מצד המתנחלים. תקופה ארוכה מדי חשו אנשי המחנה הזה כי המתנחלים רואים את עצמם כהולכים לפניו, הרבה לפניו. בתאווה הגדולה שלהם לגאולת ארץ-ישראל ועם ישראל שכחו את ראובן ושמעון ויצחק, שלא לדבר על מוחמד ועבדאללה, שכחו את המחיר הכבד הכרוך תמיד בכפייה. הם ניהלו משא-ומתן עם ההיסטוריה, עם השלטונות, עם האל. הם הלכו בגדולות ובזו לקטנות.

אלא שלהיסטוריה דרכים משלה לסטור על פני הבזים לקטנות. מי שנתפסו זמן רב כמתנשאים, מנוכרים, גם ואולי אפילו בעיקר חברתית (שהרי היה קשה מאוד למצוא את המתנחלים בקווי החזית של המאבק לצדק חברתי), מי שנתפסו כאנשים אשר רוממות אל בגרונם ורובי סער בידם, אינם מעוררים אמפתיה. אפשר היה לסיים כאן בדרך הישראלית המקובלת בהכרזה "מגיע לכם" ובהתנערות מכל אחריות. אלא שאני איני רוצה לסיים בזאת. למרות הביקורת שיש לי על המתנחלים, אני סבור שהעדר האמפתיה כלפיהם הוא כישלון חמור של החברה הישראלית. העובדה שקבוצות שונות לקו ולוקות בו אינה הופכת את כשלון המחנה שלי לקשה פחות. את האחווה אי-אפשר למסמר בחוקים ובתקנות, אבל אם לא נדע לעודד אותה, אם לא נדע לחוש אותה, נשלם מחיר כבד כחברה וכמדינה.

אם התגובה הראשונית שלי היתה ניכור כלפי אלה שתפסתי כמנוכרים כלפי, אני מיצר על כך. דווקא בעתות משבר ומחלוקת אנו זקוקים ליותר מפרוצדורות לקבלת החלטות, אנו זקוקים לאחווה, אחווה גם כלפי מי שאיננו מסכימים איתו, אחווה שתאפשר לנו להוסיף לשאת יחד בעול גם אחרי שהמאבק יסתיים בהכרעה, אחווה שרק בזכותה ההכרעה אינה נתפסת כתבוסה משפילה, שרק בזכותה לא נילכד במעגלים המרירים של עלבון, טינה וחשדנות.

 

מאמר זה פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 2: "משיח לא בא". לחצו כאן להזמנת הגיליון

פרופסור אביעד קליינברג הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה