דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה

שולה קשת: "המאהל הזה הוא פרוז'קטור שזורק אור על החצר האחורית של ישראל" / צילומים: אייבי טרואן

כאן זה לא רוטשילד

אוהל המחאה בגן לוינסקי שונה מאוד באופיו מהאהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב. יושבים בו אמהות חד-הוריות, נזקקים שמתגוררים בסמוך, עולים מאתיופיה, פליטים, עובדים זרים, כמה טרנסג'נדרים וגם נרקומנים וזונות. עמית יולזרי שוחח עם מנהיגי המחאה בלוינסקי, המקומיים והחיצוניים, והתרשם שהמצב נפיץ

בלילה הראשון לקיומו של מאהל לוינסקי בדרום תל אביב, כשבוע לאחר שדפני ליף נטעה את משכנה בשדרות רוטשילד ונתנה את האות לפתיחת המחאה החברתית הגדולה בישראל, הגיעו פקחי העירייה אל המתחם ופירקו אותו בטענה ש"ישן שם סודני". אוהלים ספורים בלבד הרכיבו אז את המאהל, שהוקם בסמוך לתחנה המרכזית המפויחת, והם כולם הוחרמו בידי הפקחים.

אנשי המאהל לא הרימו ידיים, והקימו אותו שוב למחרת, אבל גם הפקחים לא ויתרו, וחזרו ופירקו את האוהלים. בלילה השלישי זכה מאהל לוינסקי לחיזוק של עשרות פעילים חברתיים, בהם רבים מאנשי מאהל רוטשילד. הפקחים לא שבו, והמאהל נעשה לעובדה קיימת.

מאז התרחב המאהל הדרומי, המכונה "שאגת הדרום", והתקיימו לא מעט הרצאות (בהן של פרופסור יוסי יונה, שעומד בראש צוות המומחים שמייעץ למנהיגי המחאה) והופעות של אמנים (בהם הדג נחש, קובי אוז וגם הרכבי אינדי מקומיים).

"כאן זה לא רוטשילד", אומרים במאהל לוינסקי. יושבים כאן אמנם אקטיביסטים חברתיים, אבל רוב יושבי המאהל הם בני הקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית: אמהות חד-הוריות, נזקקים שמתגוררים בסמוך, עולים מאתיופיה, פליטים, עובדים זרים, כמה טרנסג'נדרים וגם נרקומנים וזונות – כל אלה ועוד מרכיבים את מאהל לוינסקי.

שולה קשת: "צריך להיות תמים כדי לחשוב שאפשר להקים מאהל במקום כזה בלי להתמודד עם המצוקות הכי קשות. השכונה הזאת אלימה בסדר גודל עולמי. מסוכן להיות כאן, בלי קשר למאהל, כל מי שגר כאן בשכונה חשוף לרצח, לאונס ולדקירה. ככה זה כשהמדינה לא מקצה משאבים לטיפול בכל החוליים האלה"

"המאהל הזה הוא פרוז'קטור שזורק אור על החצר האחורית של ישראל", אומרת שולה קשת, ראש התנועה הפמיניסטית המזרחית "אחותי" וממקימות המאהל. "זה פשע מתמשך של עיריית תל אביב ושל הממשלה שלא מונעת את הבעיות שמתפרצות קודם כל אצלנו – ולאחר מכן גם לא מטפלת בהן. מה שקורה בשדרות רוטשילד חשוב מאוד, אבל שם זה מעמד בינוני וכאן מעמד של עניים".

ליאור ווטרמן, אמן ומרצה לאמנות הנמנה גם הוא עם מקימי המאהל בלוינסקי, מצביע על הדמיון בין שכונות דרום תל אביב ושדרות רוטשילד. "כולנו נדפקים בשֵם אותה שיטה", הוא אומר. "אם בצפון ובמרכז תל אביב בעלי בתים מפצלים דירות ומעלים את שכר הדירה בצורה פראית, אז על אחת כמה וכמה בדרום העיר, כשהקליינטים הם עובדים זרים. כשמכניסים עשרים בני אדם לדירה קטנה כאן אצלנו בשכונה, בעל הבית יכול להרוויח אפילו יותר מבעל דירה במרכז תל אביב".

איתי ברק: "לקחת את כל הידע והסולידריות שהצטברו כאן, ויחד עם אנשי אקדמיה חברתיים, להתמקד בשיפור המצב"

איתי ברק: "לקחת את כל הידע והסולידריות שהצטברו כאן, ויחד עם אנשי אקדמיה חברתיים, להתמקד בשיפור המצב"

העדר בטחון אישי

אבל אסור לטעות – הבעיות שאנשי מאהל לוינסקי מתמודדים איתן משקפות בראש ובראשונה את המציאות הקשה השוררת באזורים קשי היום בפריפריה הישראלית בכלל: עוני, אבטלה, פשיעה, סמים וזנות.

"אני לא מרגישה בטוחה כאן במאהל", אומרת סילבי ביטון, אם חד-הורית ופעילה חברתית הנמנית עם מייסדי המאהל. "אני מרגישה שעומד לקרות פה אסון. רק בשבועיים האחרונים היו כאן חמישה מקרי אלימות נגד נשים, ואותי אישית ניסה אריתריאי לדקור ולאנוס בתוך שטח המאהל. הפליטים והעובדים הזרים הם חלק מהמאבק שלנו – למרות שהם לא ממש לוקחים חלק, לא משתתפים בישיבות ומתעצבנים אם אין מה לאכול – אבל הנרקומנים והזונות לא. יש מזרקים פזורים בתוך המאהל וגם זונות שמקיימות יחסים בתוך אוהלים. הם לא צריכים להיות כאן איתנו – וכל עוד הם כאן לא אמשיך לישון במאהל".

שולה קשת חולקת על ביטון: "צריך להיות תמים כדי לחשוב שאפשר להקים מאהל במקום כזה בלי להתמודד עם המצוקות הכי קשות". היא מציינת כי התקבלה החלטה שמי שמתנהג באלימות לא יישאר במאהל, וכי כבר נרשמו מעצרים. "השכונה הזאת אלימה בסדר גודל עולמי", היא אומרת. "מסוכן להיות כאן, בלי קשר למאהל, כל מי שגר כאן בשכונה חשוף לרצח, לאונס ולדקירה. ככה זה כשהמדינה לא מקצה משאבים לטיפול בכל החוליים האלה. הכלל שמנחה אותי הוא שלא מסלקים אדם שאין לו לאן ללכת. ולאנשים שמגיעים לכאן – אין לאן ללכת".

כך סבור גם איתי ברק, אחד הפעילים הצעירים הבולטים במאהל. איתי גר בחוות סוסים באזור מכמורת, ולפני כחודש העתיק את מקום מגוריו לאוהל בשכונה בדרום תל אביב. זקן עבות מעטר את פניו וכל פעולותיו במאהל מבטאות רצון לשנות סדרי עולם – קשה להאמין שאת לימודיו עשה במרכז הבינתחומי בהרצליה. "המדינה יוצרת בצורה מכוונת את המצוקה דווקא כאן", הוא קובע. "זה מקרה קלאסי של הפרד ומשול. מדי שבוע האוטובוסים שופכים את העובדים הזרים בשכונות עם האוכלוסייה הכי חלשה, והתושבים המקומיים, שאמורות להיות להם הכי הרבה טענות מוצדקות נגד הממשלה, פורקים את זעמם על הזרים שגונבים להם את הפרנסה ועובדים בזול. הם צריכים להפנות את הזעם נגד שרי הממשלה, אבל זה לא קורה בינתיים".

סילבי ביטון מספרת שכאשר יושבי המאהל ניגשים לירקנים באזור ומבקשים מהם לתרום מזון, רבים מהירקנים אומרים כי יסכימו לתרום מזון רק אם העובדים הזרים יגורשו מן המאהל. שולה קשת מבקשת להזכיר ש"התושבים הוותיקים של השכונות הדרומיות בתל אביב, שפעמים רבות מכונים 'גזענים', הם למעשה הקורבנות של הקורבנות", כלומר של העובדים הזרים. "מכיוון שהתושבים האלה הם קורבנות של האנשים השקופים ביותר בחברה, הם עצמם נעשים עוד יותר שקופים והשיח שלהם נהפך ללא לגיטימי".

סיר לחץ חברתי

קשת מודה שאנשי ימין קיצוניים מתסיסים את תושבי הדרום נגד הזרים, אבל דוחה את הטענה שתושבי השכונות מאשימים את העובדים הזרים בלבד. "התושבים יודעים טוב מאוד מי אחראי למצבם ומתקוממים נגד כולם, אפילו נגד רופאים לזכויות אדם שמטפלים בבעיות של הפליטים ולא בשלהם".

איתי ברק, אחד הפעילים הצעירים הבולטים במאהל: "המדינה יוצרת בצורה מכוונת את המצוקה דווקא כאן. זה מקרה קלאסי של הפרד ומשול. מדי שבוע האוטובוסים שופכים את העובדים הזרים בשכונות עם האוכלוסייה הכי חלשה, והתושבים המקומיים, שאמורות להיות להם הכי הרבה טענות מוצדקות נגד הממשלה, פורקים את זעמם על הזרים שגונבים להם את הפרנסה ועובדים בזול. הם צריכים להפנות את הזעם נגד שרי הממשלה, אבל זה לא קורה בינתיים"

דומה שסיר הלחץ הזה שנקרא מאהל לוינסקי, שיושבות בו יחד קבוצות שעלולות להביא בכל רגע לפיצוץ, לא היה יכול להתקיים בלי עזרתם של פעילים שנותנים את הלב כדי שהקיום המורכב והלא מובן מאליו בגינת לוינסקי לא יתמוטט. איתי הוא אחד הפעילים האלה, ולצדו אפשר למצוא את קובי, שעוזר להחזיק את המקום על הרגליים, ואת קריסטין, שעוזרת לכל מי שצריך ומטפלת בכל בעיה שצצה.

יום אחד נעצר במאהל אורי בריהון, ראש הקבוצה "אתיופים מאוחדים בע"מ", בטענה שתקף שוטרת שהתכוונה לתת לו דו"ח על שחצה את הכביש באור אדום. "מעניין שכשעה לפני שאורי נעצר הגיעו אלינו שני גברתנים ששאלו מי מנהיג את הקהילה האתיופית במאהל", מספר איתי. "אחר כך הם הוציאו תעודות והתברר שהם שוטרים סמויים". למחרת המעצר התקיים במאהל רֵייב מחאה אתיופי-ישראלי תחת השם Black & White
Tonight, שהיה אחד מרגעי השיא והסולידריות של המאהל.

תוך כדי שיחה עם איתי – רגע לפני תחילת הרצאה של פרופסור גדי רבינוביץ' מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, שבא למאהל לוינסקי כדי לדבר על נזקי זיהום האוויר שנגרמים מהתחנה המרכזית הסמוכה – מגיע למקום רמי, מהספרייה, ופניו חרושות דאגה. הוא מספר על ניסיון גירוש של עובדת פיליפינית ושל בנה בן השלוש שנולד בישראל, ומוסיף שהילד עצמו מוסתר, אבל הפקחים עצרו את אמו.
לפני שהוא עוזב אותנו וממשיך במשימותיו רמי אומר שהוא לא מרוצה מהאופי של מאהל לוינסקי. "כמעט כל האנשים הטובים כבר הסתלקו מכאן ומפחיד אותי להגיע לכאן", הוא מספר. "פעם היו לא מעט משפחות מסורתיות מרובות ילדים, שהיו מגיעות כאן לגינה, אבל הן נעלמו כולן. המאהל הרחיק מפה אנשים".
בינתיים נפתחת ההרצאה של גדי רבינוביץ' על זיהום אוויר ובריאות הציבור. למרבה האירוניה, מיד לאחר שרבינוביץ' מציין בצער שהנושאים האלה מזוהים עם יפי נפש אשכנזים, קופץ אחד הנוכחים בלי שכלל הקשיב לדברי המרצה, צועק "על זה אתה מדבר איתנו?! על אוויר?! יש לנו בעיות אמיתיות!", ונוטש בזעם את המקום תוך שהוא מפריח צרור קללות עסיסי לאוויר.

אכן, לא קל לקיים דיון במאהל לוינסקי. אך איתי לא נותן לכך לרפות את ידיו: "אני מאמין שהשלב הראשון של המחאה הוא 'שלב הבטן', שבו פורקים את המצוקות ואת הכעסים. לאחר מכן עוברים ל'שלב הפה', שבו מתחילים להבין את המצוקות לעומק למרות כל הקשיים. עכשיו אנחנו מתחילים את 'שלב הרגליים', שמהותו עבודה. אנחנו צריכים לקחת את כל הידע והסולידריות שהצטברו כאן, ויחד עם אנשי אקדמיה חברתיים להתמקד בשיפור המצב. אבל אם האנרגיות האלה יופנו למקום הרסני של אחד נגד השני", הוא מתריע. "הפיצוץ יהיה מאוד חזק".

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 62 של "ארץ אחרת": דרום תל אביב / ארץ אחרת. להזמנת הגיליון לחצו כאן

עמית יולזרי הוא סגן עורך התוכנית "הינשופים" בערוץ 8

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה