דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
1 במאי 2011 | מהדורה 60

צילום: AFP

ירושלים כאידאה

בספרו "הר אדוני" (הקיבוץ המאוחד 2003) יוצר הסופר האיטלקי ארי דה לוקה דמות ספרותית שהתפישה שלה חוזרת אל מסורת היהודי הנודד. דון רפניילו היהודי אינו מגיע לישראל. הוא זקן מדי. הוא אשם מדי. הוא אינו זוכה בגאולה פיזית. הגאולה, על פי דה לוקה הנוצרי, היא פנימית ואוניברסלית: ישועת היחיד היא בתפקיד המאיר והחונך של אחרים, ומותירה את ירושלים כחזון ללא ממשות פיזית

ארי דה לוקה התארח ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים והוא עתיד לבוא שוב באביב לפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים. כמו בשנים קודמות חזר דה לוקה ונפגש עם מאיר שלו, וכמו בעבר שתק הרבה, ענה מעט והניח לקהל השומעים להביט בפניו חרושות הקמטים ולזהות בהם נתיבים של שמש ים-תיכונית ואולי גם מלח. הסגפנות והעצב העולים ממראהו שזורים גם ביצירותיו. נדמה שהוא סופר את המילים כמעט כמו "תהילה" של עגנון, כדי שלא לבזבז אותן.

קל לאהוב את דה לוקה, בין היתר מפני שהוא אוהב אותנו. כמו צליין הוא מוכן תמיד לחזור, והוא מתפעל מהמילים העבריות כמו משורר שמגלה מטאפורה. בעבורו הן עדיין שפת קודש, והוא אף תרגם כמה מספרי התנ"ך לאיטלקית. דה לוקה הוא קתולי מאמין, ומה שנראה כמו פן יהודי עמוק ומוסרי בספריו נובע למעשה מהשקפת עולמו הנוצרית.

אחד הצירים המרכזיים ברומן "הר אדוני" של דה לוקה הוא התבגרות וחניכה. אך אני מציעה לקרוא את הספר כרומן בעל זיקה עמוקה למקורות יהודיים.

"הר אדוני" נפתח בקיץ ומסתיים בחורף, ב-31 בדצמבר של אותה שנה, לאחר שגיבור הרומן מסיים את חניכתו, או מסוגל לצאת אל העולם בלי שהעולם יהרוס את נפשו. כמה מילים על עלילת הרומן: ילד בן שלוש-עשרה מתחיל את התבגרותו בנאפולי של אחרי מלחמת העולם השנייה. ילדותו מסתיימת עם מחלתה של אמו ומותה. הוא נאלץ להפסיק ללמוד ויוצא לעבודה. אביו מותיר אותו שעות ארוכות לבדו.

דון רפניילו מוצא נער בעל רגש ואיכויות של משורר ומקיים באמצעותו את מסורת "והגדת לבנך". הוא בוחר בנער כשופר לקולו שלו, והסיפורים שהוא מספר משמרים את סיפורם של יהודי אירופה בעת החדשה ואת האמונה היהודית כפי שהיא נתפשת בעיני דה לוקה הנוצרי – אמונה הכוללת גלות ומלכות, גאולה ומיסטיקה

מעגלי הגילוי של עולם המבוגרים מתרחבים מן הפרט אל הכלל. הגיבור חווה צער וסבל וגם אהבה – לא רק על בשרו. הוא מגלה שגם אחרים סובלים אלימות, מלחמות, אי-צדק, והטרדה מינית. ולצד כל אלה קיימים הצדיקים שעליהם עומד העולם. לילד המיוחד הזה, שבזכות חולניותו זכה ללמוד קצת יותר מרוב הילדים הנאפוליטנים בני גילו, יש ייעוד. הוא בוחר לכתוב והכתיבה בוחרת בו. לא תמיד הוא מודע לתכנים שהוא מעלה על הכתב, אבל הוא תמיד כותב את הדברים מתוך ידיעת ערכם, מתוך אמונה כי בעתיד יבין את הקולות ואת משמעות הדברים.

בראשית התבגרותו הוא זוכה לשתי מתנות שמעצבות את חייו הבוגרים: הבומרנג שקיבל מאביו והמפגש בנגרייה שהוא עובד בה עם הסנדלר היהודי דון רפניילו.

הבומרנג מסמל את ההפרדה בין המציאות לעולם פנימי, בין נאפולי של מטה לנאפולי שעל הגג, שם הוא מתאמן בלי להשליך את הבומרנג ולו פעם אחת. משמעת האימונים מנחילה לו את האמונה. הבומרנג, שהוא כלי נשק במקורו, נעשה לכלי זין לא רק במשמעות התנ"כית של המילה. ככל שהוא לומד להחזיק בו יותר, כך הוא מרטיט יותר את לבו. הוא נטמע בלבו. הוא נעשה כשר לארוטיקה. כשיסתיים תהליך ההתבגרות הוא יוכל לשחרר אותו. הבומרנג מחבר בין עולמות: אמונה, אהבה (למריה, השכנה בת גילו שעולה איתו אל הגג) וגאולה. בזכות הבומרנג הוא לומד להתאפק, הוא לומד לחלוק סוד, הוא לומד להקשיב. הבומרנג מקשר אותו גם אל הדמות החונכת שלו, הסנדלר היהודי דון רפניילו. הנער מקשיב לשיחות של דון רפניילו, מאמין לסיפוריו ומדמיין את הכנפיים שמצויות כביכול מתחת לחטוטרת שלו ואשר באמצעותן יעוף בבוא היום לירושלים.

המשיכה הדדית. דון רפניילו מוצא נער בעל רגש ואיכויות של משורר ומקיים באמצעותו את מסורת "והגדת לבנך". הוא בוחר בנער כשופר לקולו שלו, והסיפורים שהוא מספר משמרים את סיפורם של יהודי אירופה בעת החדשה ואת האמונה היהודית כפי שהיא נתפשת בעיני דה לוקה הנוצרי – אמונה הכוללת גלות ומלכות, גאולה ומיסטיקה.

רפניילו מזדהה עם ייסורי איוב אך אין בו מרד. הוא מעביר לנער את סודות האמונה, אימון האמונה ומהות התקווה. עם זאת הוא מציאותי ומפוכח. הוא יודע כי לא יזכה לראות את ירושלים בחייו, ולכן, כמו הנער המבין מטאפורות כלשונן וכפשוטן, הוא יוצר אופציה חדשה לגאולה. מוות לתפארת. רדוף אשמה על שניצל יחידי מהתופת ועל שנעצר בנאפולי ולא המשיך לארץ ישראל יגיע הסנדלר לירושלים עם מותו באמצעות כנפיו הדמיוניות. אדם או מלאך? ומי יעלה בהר אדוני? "נקי כפיים ובר לבב…" נאמן לדמות הצדיק דון רפניילו מתקן חינם את הנעליים של כל תושבי נאפולי העניים וכשאחרון הנאפוליטנים הולך כשנעליים מתוקנות לרגליו, הוא יסיים את מלאכתו .

בין אובדן לגאולה

דה לוקה עוסק ברומן הזה ביהדות בכמה מישורים, ובין נוצותיו של דון רפניילו מסתתרות דמויות יהודיות נוספות. בגלל שערו האדום הוא נקרא דון רפניילו (צנון); בעיירה שהוא בא ממנה הוא נקרא רב דניאל; ו"הר אדוני" לקוח ממזמור כ"ד בתהילים, הנאמר בראש השנה.

כמה יפה נקשרים החוטים כאשר דון רפניילו מספר לנער כי נתקע בנאפולי מפני ששמע צופר של אוניה שהזכיר לו את הנגינה בכפר שלו, והקורא מיד משלים ומבין שמדובר בתקיעת השופר. עוד מוטיב המקשר בין האובדן והגאולה הוא מוטיב נעירת החמור. קול הילד נעלם במהלך ההתבגרות, והבשלות באה לידי ביטוי בצעקתו של הנער, הנשמעת כנעירת חמור בעת התייחדו עם אהובתו. חמורו של המשיח עומד כצל בתוך הנעירה הזו. הנער, הזוכה לפורקן, נגאל מעונשם של טרדות מיניות ושל בדידות. החמור מסמל גם את פורקנו של רפניילו; שכן רפניילו מספר שהצליח לבכות רק בתום המלחמה לאחר ששמע נעירת חמור בדרך כפרית.

הכמיהה של רפניילו לעלות להר אדוני – כלומר, הכמיהה לתיקון, לגאולה, לחיים יהודיים – קשורה גם בבומרנג, העשוי מעץ השיטה (אקציה באיטלקית ובשפות זרות אחרות). כמה דומה המילה אַקַציָה למילה אַקְצְיָה!. קירבה זו מזעזעת את רפניילו.

לא בכדי הבומרנג שמקבל הנער מאביו, והוא כלי מלחמה עתיק יומין, אינו מתאים לעבודות נגרות. לא בכדי עשוי הבומרנג הזה מהעץ שממנו עשוי ארון הקודש. זה העץ שאיתו עולים להר אדוני. זה העץ המכיל במהותו רוחניות. זה העץ שממנו נבנה המזבח (שמות, י ג). ולא בכדי שר רפניילו: "ייבנה בית המקדש".

גם רפניילו קושר בין הבומרנג לגאולה. ביום שהנאפוליטנים ישליכו את החפצים הישנים שלהם מהחלונות והמרפסות לרגל קבלת השנה החדשה – מנהג מוכר בנאפולי – תיזרק גם פיסה של עץ שיטה מהגג. הבומרנג יועף ודון רפניילו, החולה במחלה אנושה, יזרוק את עצמו אל מותו. הגאולה הפרטית של דון רפניילו תישק לגאולתו של הנער.

הדרכה פנימית והחלמה

מדבריו של רפניילו עולה כי בהיסטוריה היהודית מתקיימת מחזוריות שבסופה גאולה. לדבריו, הוא עצמו למד סנדלרות מרבי יוחנן הסנדלר. מה הקשר בין מקצועו של דון רפניילו, התלמוד ורבי יוחנן הסנדלר?

רפניילו הסנדלר חופשי למחשבותיו ולחלומותיו. לא זו בלבד שלמד מלאכה שאינה תובעת התמקדות, כמו רבי יוחנן הסנדלר. כמי שהוא בעל חלומות, במובן הנבואי  והלירי כאחד, הוא מקבל את ייעודו כנביא. כנבחר. החלומות עובדים ברובד כפול. מצד אחד הם בוחרים בו, ועם זאת הם מספקים תשובות לנפשו. נימוקים לבחירותיו. הם מהווים הדרכה פנימית והחלמה

המדרש מספר: "מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים בנציבים [עיר במזרח הקיסרות הרומית] אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. הגיעו לציידן [צידון] וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה' [דברים, יא לא]. אמרו, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". מכאן, שהכמיהה לירושלים של דון רפניילו כרוכה בצערו של יוחנן הסנדלר.

זאת ועוד: חכמי התלמוד הם בעלי מלאכה. הלל היה חוטב עצים, שמאי היה פועל בניין, רבי יהושע היה פחמי, רב הונא היה משקה שדות ועוד. דומה כי המכנה המשותף לכל המקצועות הללו הוא שאין הם דורשים התמקדות וריכוז ומאפשרים את הפניית תשומת הלב להגות ולחשיבה.

רפניילו הסנדלר חופשי למחשבותיו ולחלומותיו. לא זו בלבד שלמד מלאכה שאינה תובעת התמקדות, כמו רבי יוחנן הסנדלר. כמי שהוא בעל חלומות, במובן הנבואי והלירי כאחד, הוא מקבל את ייעודו כנביא. כנבחר. החלומות עובדים ברובד כפול. מצד אחד הם בוחרים בו, ועם זאת הם מספקים תשובות לנפשו. נימוקים לבחירותיו. הם מהווים הדרכה פנימית והחלמה.

המלאכים נגלים לו בחלום ומשוחחים איתו. הם מספרים לו שהוא יעוף לירושלים. סיפורי מלאכים אינם זרים גם לנער. רגע לפני תום עידן התמימות אומר רפניילו לילד, כי אדם לא יכול לבקוע מביצה. רק בעלי כנפים בוקעים מביצים. הוא מספק לו בכך למעשה את התשובה לשאלה, שעוד תשוב ותישאל בחיי הנער בבגרותו (כפי שהיא עולה לא פעם בעת הקריאה), האם דון רפניילו הוא אדם או מלאך? מת או עף? נושע או נמשח? הסוד האופף את דון רפניילו, סוד הזרות בנאפולי, סוד טוב הלב בעיר חסרת לב, סוד היהדות מול הנוצרים, סוד הזקנה מול העלומים, מתגלה לאט.

לפני שאנסה לקשור בין רעיון האמונה בביאת המשיח והשיבה הנמצא בספר דניאל לבין אמונתו של דון רפניילו הוא הרב דניאל, אציין שהשם דניאל נדיר במקרא. הוא מופיע ברשימות הגנאולוגיות של בית דוד (דברי הימים א', ג') וקשר בין רפניילו לבין דוד המלך נמצא גם בשערו האדום.

זמנו ההיסטורי של ספר דניאל הוא בין חורבן הבית לבין שיבת ציון. זהו זמן הביוגרפיה האישית של דון רפניילו – שואה ותקומה. אין ספק כי דה לוקה מוביל את הקורא לזהות את האנלוגיה הזו. הוא יוצר את דון רפניילו כחוליה מחזקת בקשר הזה של חורבן, גלות וגאולה.

ספר דניאל מתחיל באזכור ירושלים ומסתיים בדניאל המכוון את תפילותיו "נגד ירושלים". דניאל פותר החלומות נחשב מופת לאדם. כמו נוח ואיוב, גם הוא ראה עולם ביישוב, עולם בחורבנו ושוב עולם ביישובו. רב דניאל (רפניילו) ראה עולם בחורבנו. את העולם ביישובו הוא מעורר על ידי התקווה, החזון, המעוף. על ידי האמונה שיצר אצל הנער. גם דניאל המקראי, אגב, הוא ניצול. הוא ניצל מהכבשן (ט ד).

יחס מיוחד לאברהם סוצקובר

מפתיע, אבל דה לוקה יוצר דמות ספרותית שהתפישה שלה חוזרת אל מסורת היהודי הנודד. דון רפניילו היהודי אינו מגיע לישראל. הוא זקן מדי. הוא אשם מדי. הוא אינו זוכה בגאולה פיזית. הגאולה, על פי דה לוקה הנוצרי, היא פנימית ואוניברסלית: ישועת היחיד היא בתפקיד המאיר והחונך של אחרים.

והנה עוד הקבלה בין ספר דניאל ל"הר אדוני": ספר דניאל נכתב בכמה לשונות. ארמית ועברית. דה לוקה מדבר ב"הר אדוני" על ההבדל המהותי בין האיטלקית (השותקת) לנאפוליטנית (הרועשת). היידיש (המתובלת, הרועשת) והעברית. כחלק מן הרעיון של התרבות היהודית, חייה או מותה, גם ליידיש יש ייצוג ברומן הזה, לא רק כשפת-האם של דון רפניילו, אלא גם כהשקפת עולם. כשפת הומור וחוכמה. וגם אם אין הדבר מוזכר באופן ממשי ברומן, כמייצגת את עולמו של המשורר היידי אברהם סוצקבר.

אברהם סוצקבר הוא נגיעה נוספת של דה לוקה ביהדות. נראה כי דה לוקה מצא בשירי סוצקבר את ההרחבה של המהות הרוחנית של ירושלים. את המהות הלירית.

אברהם סוצקבר נולד בבית דתי ועלה כמשורר של תרבות יידית חילונית. התהודה ההיסטורית, הילדות בסיביר, וילנה כמרכז תרבות יידי בין שתי מלחמות עולם, הכיבוש הנאצי, הגטו, יער הפרטיזנים, ארץ ישראל, תל אביב וחילוניותה – כל אלה באים לידי ייצוג לירי בשיריו. אלה הם נושאיו. תגובותיו של סוצקבר למציאות ההיסטורית ישירות וחריפות מאוד, ומתרגמו הנפלא לעברית של סוצקבר, בנימין הרשב אף משווה אותן לאלו של ברכט. הרשב מונה שלושה מעגלים קסומים ביצירת סוצקבר: השפה היידית העשירה, השואה היהודית שהיא עניין פרטי של שארית הפליטה, והביוגרפיה הפנטסטית והמבעיתה של המשורר. נדמה כי דה לוקה התפעם מכל אלה ונטל את השילוב: אישיותו של המשורר, התימות, הליריקה והשפה, וכל אלה נמצאים גם הם ב"הר אדוני".

בריאיון עמו סיפר דה לוקה, כי השתמש בשורה אחת משיר של סוצקבר. השיר הוא "ירושלים", והשורה היא: "ועל המוות בא מורא, פן יבלעוהו החיים בלוע" (תרגום: עמינדב דיקמן). דה לוקה שם בפיו של דון רפניילו את המשפט הבא: "בעיר ההיא [ירושלים] המוות פוחד שהחיים יבלעו אותו. זאת העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים" (עמ' 67).

התפישה של סוצקבר את ירושלים, כפי שהיא עולה משיריו, היא כמטונימיה מרחבית של הקיום המוסרי, התרבותי והרוחני של העם. ירושלים הנוכחת בשירי סוצקבר היא ירושלים של מעלה – שהיא ירושלים רוחנית, ירושלים של אלזה לסקר שילר ושל תחיית המתים ושופרו של משיח – וירושלים ארצית של מטה.

האין הדיכוטומיה שבין נאפולי של מטה ונאפולי של הגג, של מעלה, אנלוגית לדואליות המכוננת והטרגית של ירושלים? גם חמורו של משיח נפרט אצל סוצקבר ודה לוקה כאחד לחמור ממשי, ונושא בתוכו את השניות הסמלית. החמורים המשיחיים הבוכים של סוצקבר מייצגים בו בעת קודש וחול. החמור של רפניילו הוא זה שהזכיר לו את אופציית הגאולה דרך הכאב, שהוציא את הכאב כדמעות, והוא גם זה ששאגתו של הנער, קולו, יוצא כנהייתו. תמיד החמור יהיה גם סמלו של המשיח.

כמו דון רפניילו והנער גם סוצקבר רואה את עצמו ככותב-נבחר-בעל-ייעוד. בשירו הארס פואטי כותב סוצקבר: "הזרוע הכרותה שייכת לי, שמצאתיה/ לפני שנים בגן, בערוגת עגבניות./ היא זרוע גבר בלי בעלים. על כן שייכת לי היא./ זו יד שלישית, שבלעדיה איני כותב כל אות./ ולתריסר קוראי הסקרנים אני מודה/ שלא אני מפיק להם דברי כישוף וסוד./ לא זכרוני אני לוחש באוזן הנייר:/ זו יד שלישית, שמצאתיה בין עגבניות…" הרעיון הנפלא הזה, של הכתבה, עומד בבסיס הקיום של דון רפניילו, שמקצועו מוכתב לו בחלומו, של הנער, שכותב לא פעם בלי להבין את דברי דון רפניילו מתוך תובנה פנימית שהם בעלי ערך – ונדמה שהוא עומד גם בהווייתו הכותבת של ארי דה לוקה. דה לוקה סיפר כי הוא כותב את סיפוריו רק לאחר שהוא שומע את הדברים בעל פה. האם הוא חושף כאן מסודות שולחן הכתיבה שלו?

סוצקבר הוא משורר ששפתו מייצגת את היהדות הגלותית. ארי דה לוקה, שהתאהב בליריות של סוצקבר, נדמה שנשאב אליו גם מן הצד הרעיוני. סוצקבר כתב יידיש, הוא החיה את השפה, הוא העניק לה חיי נצח בשירתו. השפה המדוברת פה, העברית, לא היתה שפת שירתו. לעולם הרוחני הוא נזקק לשפתו של היהודי הנודד. ממש כמו תפישתו של דה לוקה עצמו.

ואם דנים ביהדות ובהיבטיה, ברומן הזה ייתכן שאידיאל ההשכלה שמנחיל האב לבנו, אף הוא תפישת עולם יהודית. הלימוד לשם הלימוד, ההכרה בלימוד כערך, קיימים בתודעתו של האב ומועברים לבנו. איזו משפחה יהודית לא התחנכה בעיירה היהודית על הערכים הללו? מנין צמחו הישיבות? נראה כי דה לוקה אף אימץ את התפישה שלפיה ההשכלה היא שמאפשרת את המורשת. לשרוד על פי היהודים פירושו ללמוד, לשנן ולהיות שנון. הלימוד מאפשר חיים בשני העולמות, הלימוד מאפשר חיבור למסורת ובו בזמן עצמאות ואינדיבידואציה, הלימוד והכתיבה הם סוג של גאולה.

דון רפניילו אינו מממש את חלום העלייה לארץ ישראל. ירושלים אמורה להישאר בגדר חזון. ההגשמה תפגע באורח פלא בערכים שהיהדות שמרה עליהם מכל משמר בגלות. הכמיהה אל השלמות, הכמיהה אל ירושלים כייצוגה של האלוהות, לא תתממש על ידי מימוש החזון באופן חומרי, על ידי הגשמה פיזית, אלא תשתמר (ובזו איכותה המופלאה) מדור לדור על ידי שימור ערכיה. כמיהה כערך. עזרה כערך. אידיאל כערך. עולם רוחני כשומר מפני צרות העולם הזה כערך. והרשימה עוד ארוכה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 60 של "ארץ אחרת": עיר על גבול העולמות – ירושלים, אהובתי. להזמנת הגיליון לחצו כאן

רחל דנה פרוכטר היא משוררת ומורה לספרות בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה