דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 בספטמבר 2004 | מהדורה 23

ירושלים בעתות לא-משיחיות

אגנס הלר, פילוסופית יהודיה מהונגריה, משווה בינה לבין פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי במצרים במאה הראשונה לספירה. "העם היהודי איננו עם ככל העמים, פשוט משום שבניו ובנותיו קשורים יחד בקשר רוחני. טול ממנו את הקשר הרוחני, והעם היהודי אכן יהיה לעם ככל העמים, כלומר, יחדל להיות יהודי"                                                

צילום: AFP

נדמה לי, שלא רק קשה אלא גם חסר טעם לדבר על יהודיוּת בלי לחשוב תחילה על ההיסטוריה היהודית. ההיסטוריה תמיד נמצאת ברקע, בשולי תודעתנו. אי-אפשר לשכוח שעם ישראל הוא היחיד מבין כל תרבויות המזרח העתיקות, ששרד במשך כ-2,500 שנה. על אחת כמה וכמה אי-אפשר לשכוח, שאחרי חורבן ירושלים עם ישראל שרד כמעט בדרך נס בגלות. בכל פעם שאנחנו נדרשים לְפִשרה של ה"חוצפה" ההיסטורית הייחודית הזאת, התשובה היא פשוטה ומובנת מאליה; גם אם א-היסטורית בתכלית. אלוהי ישראל, אך ורק אלוהי ישראל, הוא שאיפשר את התרחשותו של הנס ההיסטורי הזה. ואין זה משנה – לכל הפחות בכל הנוגע לשאלה הנבחנת כאן – אם זהו אלוהים טרנסצנדנטי, או אלוהים שחי וממשיך לחיות בלבו ובנפשו של עם ישראל. שהרי אלוהים המצוי בלב-לבם של הזיכרון והדמיון הקיבוצי של עמו הוא כוח החיים העז ביותר. אהבת אלוהים היא אמנם עזה ממוות.

היהודים אינם עולים ואינם נופלים מכל עם אחר מבחינה מוסרית. יש בהם נדיבי-לב וחורשי רע, עדיני נפש ואכזריים, צדיקים ומרושעים. בני העם היהודי לא שמרו על מעמדם כְּעם בזכות נכונות יוצאת דופן לוותר על האנוכיות או להקריב קורבן ללא מורא, אלא בזכותו של קשר רוחני – לעתים לא-נראה ולא-מודע – שעבר אליהם בירושה.

מעולם – למעט המקרה החריג והנורא של הגזענות והמשטר הנאצי – לא הוטלה על איש החובה להישאר יהודי. במדינה נוצרית חויבת להיות נוצרי; במדינה מוסלמית חויבת – ועודך מחויב – להיות מוסלמי; אך איש מעולם לא חויב להישאר יהודי. להיוולד יהודי אין פירושו להיות יהודי. יהודיוּת היא עניין של בחירה חופשית: בחירה באותו קשר רוחני לא-נראה, במסורת, בעבר, וגם בעתיד ובהווה. הפרט הוא שעושה את הבחירה. כל אדם, כל דור, בוחר מחדש, שוב ושוב.

במהלך כל תולדותיהם מילאו היהודים את תפקיד הקורבן, אך עצם ההפיכה לקורבן אינה עושה את האדם ליהודי. היהודים סבלו מאלימות לעתים תכופות, אם כי לא באופן רצוף; אך הפיתוי להפסיק להיות יהודי, הוא פיתוי מתמשך. יותר יהודים מנתקים את הקשר הרוחני מתוך כניעה לפיתוי מאשר כתוצאה משבירה תחת לחצה של אלימות. הסיפור השגור בדבר מילוי תמידי של תפקיד הקורבן הוא סיפור שקרי, בין השאר משום שהוא מרמז לכך שהיהודיוּת נטבעת ביהודים בלי שיבחרו בה. כמו כן, יהא זה שגוי לקבל את הטענה המיוחסת לסארטר, שלפיה יחסו של האנטישמי הוא שעושה את היהודי ליהודי. אמנם זהו אפיון קולע למצבו הקיומי של היהודי המתבדל, שהרי ההתבדלות אינה אלא תשובה להתבוללות לא-מוצלחת, והיפוכה הפשוט. אך בזמנים "נורמליים", שאין בהם איום מיידי או פיתוי רב-כוח, היהודי נקשר ליהודיוּתו בקשר שהוא חיובי במהותו, ולא על דרך השלילה.

לפעמים ההיסטוריה בכל זאת חוזרת

רק חשיבה מיתולוגית שוגה בדמיונות בדבר חזרתם של אותם הדברים על עצמם; ובכל זאת, לעתים הדברים אכן חוזרים על עצמם, אם גם באורח שונה במקצת. כאשר אני בוחנת את יחסי למדינת ישראל בפרספקטיבה היסטורית, אני נזכרת ביחסו של פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי במצרים בתקופת הבית השני, וכתב ספרים על הרוח היהודית-יוונית. אחרי אלפיים שנות גלות ישנה שוב מולדת יהודית שאנו יכולים לעלות אליה, אם רק נחליט על כך. בה-בעת, איננו חייבים לעשות זאת. העלייה נשארת בגדר בחירה. נוכל לבחור להיות יהודים צרפתים, יהודים הונגרים, יהודים אמריקאים, יהודים ישראלים או יהודים יהודיים שומרי מסורת. לישראל יש חשיבות עצומה – לא משום שראוי שנבחר לחיות בה, אלא משום שאנחנו חופשיים לבחור לחיות בה, אם נרצה. מדינת ישראל היא סיפור הצלחה; אולי סיפור ההצלחה הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, למעט עצם קיום ההיסטוריה של עם ישראל. מדינת ישראל היא סיפור הצלחה, אך לא מפני שקיימה את הבטחותיה. לאמיתו של דבר, היא לא קיימה אותן.

ראשית, הציונות הבטיחה להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים. זה לא קרה, לפחות לא במשמעות המקורית של הרעיון שנֶהֱגָה. זה גם לא יכול לקרות, מפני שהרעיון או הפרויקט מכיל בתוכו סתירה פנימית. עַם יהודי שהוא עַם ככל העמים איננו יהודי עוד. אשוב ואבהיר: אין כוונתי לכך שהעם היהודי הוא טוב משאר העמים; די להקשיב לקולות הנביאים כדי לזנוח כל פרשנות מחמיאה ממין זה. העם היהודי איננו עם ככל העמים, פשוט משום שבניו ובנותיו קשורים יחד בקשר רוחני. טול ממנו את הקשר הרוחני, והעם היהודי אכן יהיה לעם ככל העמים, כלומר, יחדל להיות יהודי.

שנית, הציונות הבטיחה לשים קץ לשנאת היהודים. אך בפועל, שנאת היהודים התחלפה בשנאה כלפי מדינת ישראל. הלהט האנטי-יהודי לבש בימינו דמות של שנאה צדקנית כלפי ישראל; כשבאים לשפוט את מדינת ישראל, אמות-המידה המקובלות של צדק נזנחות. אמנם שנאה זו כשלעצמה מעניקה לישראל מעמד מיוחד, אבל אין די במעמד מיוחד שכזה כדי לאשר את יהודיותה של המדינה. אילו היה זה תנאי מספיק, היינו נאלצים להשלים עם הפרדיגמה של סארטר בקנה-מידה רחב, כלומר, להסכים עם הקביעה שלפיה יחסו של האנטישמי הוא שעושה את היהודי ליהודי. במבט ראשון נדמה, שאמנם היחס האנטי-ישראלי ושנאת היהודים הם שעושים את ישראל למדינה יהודית. אף שאינני מאמינה ב"פתרון" ה"בעיה היהודית" ובהיעלמותן האפשרית של רגשות אנטי-יהודיים ושל תנועות אנטי-יהודיות פעילות, ברצוני לחזור ולהדגיש שאינני מקבלת את הפרדיגמה של סארטר. יחס אנטי-יהודי יכול להוליד התבדלות כמחאה, אך יחס זה כשלעצמו אינו מכונן או מכונן-מחדש את הקשר הרוחני היהודי; ובמקרה של מדינה שלמה הדבר נכון פי כמה, מאשר במקרה של יחידים או של קהילות קטנות.

ועתה ברצוני לשלב את שתי ההנחות המוקדמות: ההיסטוריה לעולם אינה חוזרת על עצמה; מדינת ישראל היא סיפור הצלחה.

מדינת ישראל היא סיפור הצלחה, מפני שעצם קיומה מייצג את החזרה על מה שלכאורה לא ניתן לחזור עליו. הָעַתיק, שחלף ועבר, שוּחזר בהווה, בחדש. ישנה מדינה שמאוכלסת ביהודים, וישנם יהודים שחיים בקרב עמים אחרים. הם חולקים עימם את חייהם, את שאיפותיהם הפוליטיות ואת תרבותם, ובכל זאת נשארים יהודים; לפחות חלקם נשארים יהודים. ישנו מרכז, אך אין פריפריה. הקהילות היהודיות בתפוצות אינן פריפריה. גם הן מרכז, כולן כאחת. החיים היהודיים מבוזרים ומשגשגים במרכזים, שמספרם הוא כמספר הקהילות היהודיות. מדינת ישראל היא המרכז של כל המרכזים האחרים, בדומה לארץ יהודה לפני אלפיים שנה. אך השאלה נשארת בעינה, האם יהודי ישראל תופשים את כל המרכזים האחרים כחיוניים, בה-במידה שישראל נתפשת כחיונית בעיני יהודי התפוצות. ולא מסיבות פרגמטיות – כמו ציפייה לעזרה כלכלית או לתמיכה פוליטית – אלא מנימוקים רוחניים.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, אך ההיסטוריה היהודית היא ייחודית, מפני שהיהדות נשארה בחיים הודות לאלוהים בתורת קשר רוחני. ישראל המודרנית תצטרך, לפיכך, להתמודד לפחות עם שני אתגרים דומים לאלה שעמדו בפני יהודה הקדומה. כיוון שביהדות הזיכרון ההיסטורי מתמוסס בא-היסטוריוּת, הרי המתח ויתרה מזאת, הניגוד, בין תלוי-הזמן לעל-זמני, בין הרוחני למעשי, בין הפוליטי לא-פוליטי סופו שיצוץ ויופיע מחדש. מדינה יהודית ללא הקֶשר הרוחני איננה יהודית. מדינה יהודית ללא ההיבט הפוליטי, המעשי, החילוני, איננה מדינה. מן המתח האמור יכולה להיוולד תרבות אותנטית. פעם חלם גרשום שלום על תחייתו של פלורליזם דתי, ובין השאר, על תחייתו של מיסטיציזם יהודי במדינת ישראל. החלום הזה אינו חלום באספמיה.

ישראל האוטופית שלי היא המשך טבעי של ארבעה מהיבטי המסורת היהודית בנסיבות מודרניות. עמדתי כבר על שלושה מן ההיבטים האלה:

ראשית, קבלה ברצון של רבגוניות החיים היהודיים, של הרעיון שניתן להיות יהודי בדרכים שונות, בישראל ובתפוצות כאחת.

שנית, הבנה שלחיים היהודיים אין פריפריה, כי אם כמה מרכזים. הדרישה הפסקנית לקיבוץ כל הגלויות עומדת בסתירה למסורת היהודית.

שלישית, הכרה בכך שהקֶשר הרוחני אינו מותנה בהכרח בָּאמונה, בהשתייכות הדתית, ב"אני מאמין" או במנהגים. הקשר הזה פשוט ישנו, במודע או לא במודע, ולעתים הוא בא לידי ביטוי בהחלטתם של יהודים לשמור לו אמונים, אף שאינם מסוגלים אפילו להסביר מדוע.

ההיבט הרביעי מחזיר אותי אל נקודת הפתיחה. להיות יהודי, להישאר יהודי, היה עד כה לרוב עניין של בחירה חופשית. ראוי שהדבר יהיה נתון לבחירה חופשית גם במדינת ישראל. אם יד המקרה בלבד היא שתקבע אם הנך יהודי ואם תישאר יהודי, מכוח הלידה או האזרחות – דבר הנתפש כמובן מאליו – כי אז מסורת הבחירה החופשית תֹאבד. רק מה שאפשר לזנוח הוא שלך באמת, רק מה שאפשר לאבד יקר לך באמת.

זו ישראל האוטופית שלי; אך היא אינה אוטופית עד כדי כך. אינה מושתתת על הנחה מוקדמת שישראל "טובה" ממדינות אחרות, ובוודאי אין כאן אמונה שעַמָהּ הוא בעל אמות-מידה מוסריות יותר גבוהות. אינה מושתתת אף על הנחה מוקדמת בדבר חיסולן של מחלוקות פנימיות; ההפך הוא הנכון. תמונה זו מתארת רק את הציר שעליו נסַבּות המחלוקות הסוערות ביותר: מחלוקות שלעתים הן מכוערות, לעתים מטורפות, לעתים רציונליות. הזאב והכבש לא ידורו יחדיו באוטופיה שלי, אבל אולי יילחמו לפחות גם בגלל דברים בעלי משמעות. דיסנילנד ומדעי המחשב כשלעצמם לא יועילו, וכמוהם לא תועיל שום גישה פונדמנטליסטית. ישראל האוטופית שלי אינה אמריקה הקטנה, אף שדברים רבים באמריקה חביבים עלי; וגם אינה ספַּרטה הקטנה – "רפובליקה" לוחמנית שרוחה סגפנית; וגם לא ישיבה גדולה – אף שאני רוחשת כבוד רב לישיבות קטנות דווקא; ואפילו לא אתונה החדשה. רק ירושלים החדשה בעִתות לא-משיחיות.

אגנס הלר היא פרופסור לפילוסופיה ולמדעי המדינה באוניברסיטת ניו-סקול בניו-יורק.

המאמר פורסם בגיליון מספר23 : בגנות הנורמליות: יהודי התפוצות כותבים על ישראל. לחצו כאן להזמנת הגיליון

אגנס הלר היא פרופסור לפילוסופיה ולמדעי המדינה באוניברסיטת ניו-סקול בניו-יורק

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה