דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
30 באוקטובר 2003 | מהדורה 18

יקוב הדין את ההרים

לפני כמה שבועות הלך לעולמו פרופ' בני לוי, שהספיק להיות בחיו הקצרים איש השמאל המאואיסטי הצרפתי, מזכירו האישי של סארטר, מייסד ה"ליברסיון" הצרפתי, מרצה לפילוסופיה ותלמיד-חכם חרדי בירושלים. שמואל ויגודה סופד לחבר יוצא-דופן

בני לוי: שלושה מעגלי חיים

אחת החוויות החזקות ביותר עבור תלמידי פילוסופיה בראשית דרכם, היא קריאה בכתבי אפלטון. דומה כי אחת הסיבות המרכזיות לרושם העז שכתבים אלו משאירים על הקורא, גם אם יחליט – כמו רוב הסטודנטים – לפנות בסופו של דבר לתחום אחר, היא הכנות שבהתחקות אחר האמת, המאפיינת את סוקרטס ותלמידו הגדול אפלטון. כנגד הסופיסטים, אנשים מחוכמים שנצלו את יכולתם האינטלקטואלית לקידומם האישי והכלכלי, דבקותו של סוקרטס באמת מציתה את דמיוננו. דבקות שהגיעה לשיאה שעה שהואשם בידי קברניטי המדינה בקלקול הנוער ובזלזול באלים, ולמרות שניתנה לו ההזדמנות להציל את עורו ולברוח מן העיר, בחר הוא במחיר חייו לדבוק בעקרונותיו. בעיני רוחם מצפים התלמידים הצעירים למפגש עם הוגה דעות המחויב לאמתו הפנימית, אלא שאט אט מגלים הם כי מעטים הם אנשי המעלה, וגדול הוא הפער בין המורה לפילוסופיה ובין הפילוסוף. אולם לעיתים מפגש מעין זה אכן מתקיים, וזוכים אנו לפגוש אדם לא שגרתי, השונה מאתנו באורחות חייו כמו גם באמונותיו ודעותיו, אך בד בבד מאתגר ודורש מאיתנו כבני שיחו את אותה החומרה המחשבתית וההתנהגותית אותה הוא דורש מעצמו. כזה היה ידידי פרופ' בני לוי ז"ל. איש מופלא ומורכב אשר הספיק בחייו הקצרים מדי, לחיות שלושה מחזורי חיים, השונים בתכלית זה מזה, אך מרתקים כל אחד בפני עצמו.

בני לוי נולד במצרים בשנת 1945 למשפחה יהודית ממוצא חלבי, וגדל בקהיר עד למבצע קדש. בעקבות המלחמה נגד ישראל נאלצה המשפחה לעזוב את מצרים ולעבור לבלגיה, שם סיים את בית הספר התיכון. עם סיום חוק לימודיו ולאחר תקופת הכנה בת שנתיים, המשיך בני לוי את לימודיו בשנת1965 בבית הספר היוקרתי Ecole Normale Supérieure, מוסד אקדמי בו לימדו ולמדו חלק ניכר מן האינטלקטואלים הבולטים ביותר בצרפת. כבר בשנה הראשונה ללימודיו בלט בני לוי בשתי תכונות אופי ייחודיות: יכולת הלימוד שלו ומחויבותו הפוליטית לשמאל. לצד התמחותו בשפה היוונית, הוא הקדיש את שנתו הראשונה במוסד לקריאה מעמיקה ושיטתית בכתבי אבות הקומוניזם למן מרקס ועד מאו צה טונג, ואף ערך כרטסת של שלושים ושמונה הכרכים של כתבי לנין. שליטתו בחומר הייתה לשם דבר בכל המוסד.

כבר בשלב זה בחייו ניתן להצביע על דפוס שיחזור ויבלוט גם בגלגוליו העתידיים. כוונתי למחויבותו לגישור בין תיאוריה ומעשה. משהחליט כי יש לפעול לשינוי הסדר החברתי, לצד עיוניו בכתבי המהפכה החברתית, הוא תרגם את אמונתו לשפת המעשה והקים עם Alain Geismar ו Serge July את 'השמאל הפרולטארי'. תנועה מהפכנית, חוקית למחצה, אותה הוא הנהיג תחת כינויו המחתרתי '‘Pierre אליו התווסף לימים, כתוצאה מטעות עיתונאית, גם השם Victor ומאז נודע ברבים בכינויו Pierre Victor.

אף על פי שלא הייתה לו אזרחות צרפתית, נחשב לוי למנהיג התנועה, בעיקר בזכות היכולת הרטורית שלו. שותפו Serge July בימים ההם קובע במאמר שפרסם לאחר מותו של בני לוי שדבריו של בני עשו רושם כה עז על קהל שומעיו, עד שהללו נהגו לערוך מעין פסק זמן בכדי לברר למה התכוון. מבחינה פוליטית, דבק בני לוי בקומוניזם המאואיסטי. ואף הקים עיתון מהפכני בשם La cause du peuple (צדקת העם ), אולם העיתון נקלע לקשיים היות ועורכיו הרשמיים נעצרו בזה אחר זה, והצורך באדם המורם מעם, אותו איש לא יוכל לעצור, התגלה כהכרחי עבור עתיד העיתון. .תפקיד אותו הסכים למלא הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר (( Jean Paul Sartre, שהפך לעורך העיתון . בשנת 1973 החליט בני לוי לפרק את 'השמאל הפרולטארי' מתוך חשש שהארגון יהפוך לתנועת טרור כדוגמת ארגונים דומים באיטליה ובגרמניה. עם זאת באותה שנה הוא ייסד את העיתון היומי Libération עיתון שמאלני מתון, שהצליח להחזיק מעמד מול של שורה ארוכה של יומונים מבוססים וותיקים.

משהחליט כי דרך המהפכה לא תהיה עוד דרכו, חזר בני לוי אל חיי העיון..הוא הקים חוג בשם "המעגל הסוקרטי" אשר שם לעצמו למטרה לקרוא מחדש בעיקר את כתבי אפלטון. אלא שבאותה שעה נחשב היה לוי לאדם מסוכן בעיני השלטונות בצרפת, והללו חיכו להזדמנות בכדי לסלק את האיש נטול האזרחות מן הרפובליקה. גם הפעם היה זה סארטר שפרס עליו את חסותו ודאג לכך שיקבל אזרחות צרפתית, ואף מינה אותו למזכירו הפרטי ב-1974. סארטר הופתע לגלות את רמת השליטה בה שלט הצעיר בכתביו – יש שאמרו שזו עלתה אף על שליטתו האישית– וגם הוקסם מן המיזוג בין הברק האינטלקטואלי ובין הנמרצות המהפכנית בהם ניחן. למרות שנושא המהפכה עבר אמנם מן השלב המעשי לפן העיוני, הדאגה לצדק חברתי המשיכה להניע את בני לוי ולימודיו. בטקסטים הפילוסופיים אותם הם קראו יחדיו, הצביע לוי בפני מורו-ידידו הדגול על הכשלים והסתירות הקיימים בטקסטים הקאנוניים של הפילוסופיה המערבית, כמו גם בטקסטים שלו עצמו. לוי לא חיפש סתירה לוגית נקודתית אלא ביקש לרדת אל שורשי העניין הנדון תוך ניסיון מתמיד לבחון את הקוהרנטיות של הפרטים השונים של הטקסט לעומת כוונתו הכללית . עיקר התעניינותו נסבה סביב סוגיות הפילוסופיה המדינית, בה ראה את הקישור לחיי המעשה הטעונים תיקון. אולם לא רק קשרי לימוד הין בין השניים, שכן באותה תקופה התדרדרה ראייתו של סארטר והוא נזקק לבני כעוזר צמוד. מאידך, הקשר בין השניים היה לצנינים בעיני חברתו של סרטר, סימון דה בובואר (ׂ Simone de Beauvoire שהתקשתה לקבל את אהדתו של הפילוסוף הזקן כלפי מזכירו.

חירות קשה

בשנת 1976 נפגש בני לוי לראשונה עם יהדות אינטלקטואלית. היה זה חוקר הקבלה ז'ן זקלד (Jean Zacklad)ומאוחר יותר שרל מופסיק (Charles Mopsik) ושמואל טריגאנו ((Shmuel Trigano שהביאו אותו לידי התעניינות במקורות היהודיים. אולם, נקודת הציון אותה יש לראות כמשמעותית יותר, קשורה להוצאתו לאור של ספרו של עמנואל לוינס: חירות קשה, במהדורתו השנייה, ב- 1976, ממנו בני לוי הוקסם. הספר הציע בשפה פילוסופית אלטרנטיבה לפילוסופיה המערבית מתוך היזקקות למקורות היהדות. נאמן לדרכו, גם הפעם הקדיש בני לוי מאמצים רבים בכדי להפנים מושגים מרכזיים בעולמה של היהדות, ואף החל אט אט לשתף את סארטר בסערת הנפש שפקדה אותו.

במבט לאחור ניתן לקבוע שלוי המשיך את דרכו של לוינס. הוא ביטא בשפה פילוסופית תכנים ומושגים הבאים מעולם זר ומנוכר לתודעה המודרנית, והאיר בעזרתם את החכמה המערבית באור חדש, באותם המקומות בהם נדמה היה לצמד לוי-סארטר שזו הגיעה למבוי סתום. השניים העלו יחדיו את הדברים על הכתב,כדוגמת מושג המשיחיות אותו הם העמידו כנגד מושג המהפכה בספרם "התקווה עכשיו" (L'Espoir maintenant). אלא שכאשר הדברים פורסמו תחילה בסדרת ראיונות בביטאון Le nouvel observateurמיד לאחר פטירתו של סארטר ב 1980, הואשם בני לוי ב"חטיפת הישיש" אשר נראה בספריו האחרונים כחוזר בו מדברים שכתב בתקופות אחרות. בניגוד למנהגו, לא החזיר בני מלחמה שערה, מתוך התחשבות ביחסו המיוחד של סארטר לסימון דה בובואר, והוא נמנע מלפגוע בה גם אחרי מות ידידו, חרף העובדה שדה בובואר ניתקה את קשריה עם סארטר בשנותיו האחרונות הקשות.

עם מותו של סארטר, מאחר שהוצע לו ללמד פילוסופיה באוניברסיטה בתנאי שישלים את התואר שלישי, השלים בני לוי את החסר והגיש את הדוקטורט שלו על פילון האלכסנדרוני בתוך שלושה חודשים. בשנים הבאות החל ללמד באוניברסיטה ובמקביל הקדיש את רוב עתותיו ללימודי יהדות. מי שסייע לו רבות בכך היה הרב אליהו אביטבול, ראש ישיבת הסטודנטים בשטרסבורג שהיה מגיע אחת לשבוע לפריס להעביר שיעור לקבוצת תלמידים, ובכללם בני ורעייתו ליאו. ב -1984 החליטה משפחת לוי לעזוב את פריס ולעבור לשטרסבורג, שם התמסר בני ללימוד תורה. לאחר שנים רבות, נהג לספר שבתקופה ההיאהוא אמנם נראה כיהודי אורתודוקסי אולם הקפיד לומר למקורביו שהוא עדיין חש כאתיאסט. בשנת 1995 עלתה משפת לוי לישראל ובירושלים מצא בני רבומורה גדול בדמותו של הרב משה שפירא, ראש ישיבה בעל נטיותהגותיות מובהקות. באישיותו חש הוא שהוא מוצא תשובות לסוגיות פילוסופיות בלתי פתורות, ולא אחת היה רומז לשכניו במהלך השיעורים: "הנה כאן הוא פותר את הבעיה שלייבניץ השאיר" או "זו התשובה האמיתית לפרדוקס שקיים אצל אפלטון", וכיו"ב.

גם כאשר חש שהוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, בני לא ניתק עצמו מעולם הפילוסופיה. הוא הקים בירושלים מכון מחקר אשר היה בסוף שנות התשעים למכון ללימודי לוינס. בשיעוריו הקדיש בני את הסמינר המרכזי להוגים כאפלטון, שפינוזה, סארטר שלינג ולוינס, לנושאים דוגמתהאפשרות של הפוליטי בעידן המודרני, משמעות האתיקה אצל לוינס ועוד. בשנה זו, התעתד הוא לדון בסוגיית המשיחיות.

הכרתי את בני לוי כשהיהכבר אדם חרדי המקיים שיחה אמיתית וחמורה עם דתיים וחילוניים, ישראלים ותיקים ועולים חדשים, בעלי דעות המזוהים עם השמאל עם אנשי ימין באופן טבעי וללא המלל השחוק השקשור לכל אחד מסלעי המחלוקת המגדירים את החברה הישראלית. בני לוי הדגישכי דווקא מתוך חידוד ההבדלים בין הצמדים, מתוך התנגשות התחומים עשוייה לבקוע האמת, והסתייג מהמיזוגים הפשטניים דוגמת "אתונה וירושלים" ו"יהדות ומודרנה". חרף היותו לוינסיאני, סלד משיח המדקלמים מושגים כגון 'אחר', 'אחרות,', ו-'אתיקה' . ועל אף הכבוד שחלק לפילוסוף דרש הוא קריאה נטולת משוא פנים בכתביו. בני לוי היה אדם קפדן אך אוהב, חמור אך מסור, קצר בסגנונו בכתב ובעל-פה אך תמיד מחוייב לצורכי זולתו. אינטלקטואל מהיר ומבריק, בעל סבלנות אין קץ לכל אחד ואחת מתלמידיו ומתלמידותיו. לא-ציוני, שפעל רבות מאחורי הקלעים למען מדינת ישראל ושמה הטוב בעתות משבר כמו זו הפוקדת אותנו מזה שלוש שנים. על משה רבנו נאמר שדרש "יקוב הדין את ההר" . בני לוי אף הוא התאפיין בגישה כזו, ודאג ליישמה כנגד שלושה הרים: המהפכה, הפילוסופיה והיהדות, ובכל זאת שמר תדיר על כוח שיפוט מעמיק.

בחול המועד סוכות תשס"ד, קיבל בני לוי בהתקף לב והלך לעולמו והא בן 58. באותו ערב נקבר בהר המנוחות, בירושלים שכה אהב. יהי זכרו ברוך.

ד"ר שמואל ויגודה הוא ראש מכללת יעקב הרצוג שליד ישיבת הר עציון ונשיא המכון ללימודי לוינס

המאמר פורסם ב"ארץ אחרת" גיליון מספר 18: "מכתב לאירופה- היבשת בעיניים ישראליות". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר שמואל ויגודה מרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה