דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2001 | מהדורה 06

יותר מדי סמלים

כתב "מעריב" בברלין, יגאל אבידן, קרא את "ישראלים, ברלין" של פניה עוז-זלצברג ויש לו הערות אחדות

פניה עוז זלצברגר, "ישראלים, ברלין", סדרת "הישראלים" בעריכת גדעון סאמט, הוצאת כתר, 2001

האמת היא שברגע הראשון קצת נעלבתי. שנה שלמה שהתה פניה עוז-זלצברגר בעירנו, ואפילו לא ידעתי על כך. ואולם, העובדה הזאת היא בו-בזמן תשובה לשאלה שהמחברת מעלה כבר בהקדמה לספר המסע האישי שלה: "איך זה להיות ישראלי בברלין?". ברלין כה גדולה והישראלים בה כה מעטים. לרוב הישראלים בברלין זה לא מפריע, כי הם "לא בקטע הישראלי". עם זאת, רובם גם לא בקטע היהודי, הם בשום קטע וטוב להם להשתחרר מן האובססיה הישראלית להגדיר אנשים באופן מוחלט.

בימי המונדיאל האחרון הרהרתי בשאלת "הקטע הישראלי" בברלין, תוך שיטוט בין מסעדות ודיסקוטקים. בשעת משחק בין גרמניה לאיראן צפיתי במסעדה איראנית גדושה גולים מהרפובליקה האיסלאמית, שהרעישו עולמות בעידוד נבחרתם. במועדון קרואטי הניפו המהגרים את דגלי ארצם בעוד ילדיהם, שכבר נולדו בגרמניה, צפו במשחק בדיסקוטק "קרואטי". גם בעליו הצרפתי של "סן-ז'רמן" פתח שולחן לגולי פאריס וסביבתה, שחגגו את נצחון נבחרתם עם צפרדעים בפה ואזנבוּר ברקע. אבל ישראלים עם דגלי כחול-לבן ושירי "אל-אל ישראל" בברלין? באחד המפגשים הישראליים (בלי דגלים ומוסיקה) הרגשתי "כמו בבית". כמה לאומנים צווחנים השתיקו בצעקות את נציג שגרירות ישראל, שניסה בנימוס להסביר מה הם הסכמי אוסלו בלי להיכנס לפוליטיקה. במפגש אחר ניסה קומץ ישראלים למצוא מכנה משותף בהחלפת טיפים על מה כדאי לקנות, מתי ואיפה, ובניסיון (שנכשל) "לקלוט" ישראלית שזה מקרוב באה. "סתם טיש", קראתי למפגש החודשי הזה.

בצל האזהרות מפני נורמליזציה

ברלין מזכירה לעוז-זלצברגר שוב ושוב את השואה, גם משום שהיא כתבה את הספר (ועל כך היא מעידה) בצל האזהרות של גרמנים טובים מפני השימוש לרעה שגרמנים רעים עלולים לעשות בו כדי למתוח קו על העבר הנאצי. אסוציאציות – ובוודאי אסוציאציות של השואה – הן דבר אישי, גם אצל ישראלים כמו המחברת, שאיננה ניצולת שואה ואפילו אינה בת לדור שני של ניצולים. למרות זאת, המוות מאוד משמעותי בספרה וכנראה גם בחייה. בכתבת דיוקן לרגל צאת ספרה היא הצטלמה דווקא בבית-קברות, ידה מוטלת בחיבה על קברה של ילדה יהודייה קטנה שהלכה לעולמה בשנת תרמ"ה, כיובל שנים לפני עליית היטלר לשלטון.

אשה רדופת עבר היא עוז-זלצברגר, וברלין מספקת לה במה נאותה לסיוטיה. גרמנים המשתזפים בעירום על הדשא מזכירים לה מיד יהודים עירומים הצועדים אל מותם במחנות המוות. כשגרמני שואל אותה במסעדה אם הכיסא שלידה פנוי ("פריי") דוקר בה הביטוי "ארבייט מאכט פריי", העבודה משחררת, שהתנוסס על שער המחנה. את כיפת הרייכסטאג הנהדרת, פרי עבודתו של האדריכל הבריטי סֶר נורמן פוסטר, היא מכנה "תא הזכוכית הגדול", אפרופו אייכמן. גם אני נחרדתי לא פעם מתזכורות מצמררות של העבר, בין אם זהו שלט במרכז ברלין שמראה את הדרך אל הקרמטוריום הקרוב, בין אם אלה שוטרים במדים עם כלב זאב שבודקים מי נוסע ללא כרטיס ברכבת התחתית. ערב אחד ראיתי את בעליו היהודים של בוטיק יוקרתי מקרצפים אי-אילו מודעות צהובות מחלון הראווה. לרגע הופיעה אל מול עיניי הכתובת "אל תקנו אצל יהודים". האסוציאציות האלה הן בעיניי עדות בריאה לכך שהזיכרון עודנו חי ונושם; אבל ההתרפקות הזאת על ששת המיליונים כמקור העיקרי לזהות יהודית היא בעיניי תחליף מסוכן לזהות חיובית של חיים. העניין הוא, שבתור קורבן סולחים לך הכול. קל להיות קורבן בברלין. המחברת עצמה מצטטת מתוך שיר על טיול משפחתי ליד אגם ואנזה: קול של שירת שיכורים עולה מן השולחנות המשקיפים על המים, והילדים שואלים: "פאפא, אלה נאצים?". לא, הוא משיב, "אלה סתם החיים".

המתים והמלים

את המסע הזה מלווים קרוביה של המחברת שנספו בשואה, גבי ודניאל, בן-הדוד של אביה ובת-הדוד של בעלה. להם היא כותבת ליד שולחן של בית-קפה באונטרן דן לינדן הסמוך לווילהלמשטראסה, שם שכן מרכז השלטון הנאצי שרצח את השניים. גופות של יהודים מתים מוטלות בין כל עמודי ספרה, מן "הצרחה המשותפת של מאות האמהות במחנה הריכוז פלאשוב" ועד ל"צליל הרחוק" של מחנות הריכוז בוכנוולד ומיידאנק. ואת קשר הדם לברלין מספקים הן וילה ואנזה, שבה תוכנן "הפתרון הסופי" של העם היהודי, והן תחנת הרכבת גרונוולד, משם נשלחו רוב יהודי ברלין אל מחנות המוות.

לא רק אל המתים נמשכת עוז-זלצברגר, אלא גם אל המלים, שהרי "דרך העברית נהיה אסיריו של הזיכרון". המתים והמלים יוצרים עבורה את הקשר לברלין: "המלים הרעילות" שהיא מגלה בשפה הגרמנית לצד המלים העבריות, שהגיעו דרך היידיש. האימה לצד החיבה, "ראוס", "ארבייט" וכמובן "זיג" לצד "תאכלס", "משפוחה" ו"פראייר" – כך מכנים בגרמנית גבר המבקר אצל יצאנית – והרי לכם חומר למחשבה. עוז-זלצברגר אוהבת גרמנית ונהנית לשבץ שלל מלים ומונחים גרמניים באותיות עבריות. לעתים נדמה כאילו היא מנסה להקים גשר של מלים מעל תהום השואה; כאילו המלים הללו הן אנדרטה להוצאות הספרים העבריות שחנו בברלין בדרכן ממזרח אירופה לארץ-ישראל: "דביר" ו"מוריה" ו"אמנות" (היכן בברלין, היא לא מגלה). היות ש"רק ספרים עוד חוצים את הקווים השבורים" שבין הגרמנים לישראלים היהודים, אולי השפה היא אמנם הדרך לפיוס. לשון משותפת יכולה לשחרר מדעות קדומות, ולא רק של ישראלים על גרמנים ולהפך, אבל היא יכולה גם לנסח את הדעות הללו בדיוק רב יותר. דוגמה קטנה: לפני שנים אחדות נקלעתי למשרד באוניברסיטה. תוך כדי שיחה עם הפקידה קלטתי קטעי שיחה של פקידה אחרת עם בחורה צעירה. המלה "ישראל" הוזכרה בה. כשיצאנו יחד מן המשרד באותו יום שישי בצהריים פניתי אליה בעברית, והתברר לי שהעלמה אכן לומדת משפטים בברלין ומתגוררת במעון סטודנטים. "לא מסוכן שם עבורך?", שאלתי. "למה אתה מתכוון?", שאלה. כחכחתי בגרוני: "בטח יש שם הרבה סטודנטים ערבים". פניה צהלו: "גם אני ערבייה… מרמלה… שיהיה לך שבת שלום".

יהודים, ישראלים וגרמנים

אחת האבחנות הקולעות של המחברת היא שרוב הגרמנים אינם מסוגלים לראות את "הישראלים שמעבר ליהודים" או את היהודים לגוניהם, שהם מגלים "עניין ער" ביהודים הנרצחים ותיעוב עז כלפי ישראל הכובשת ומדכאת את הפלסטינים. את ההסבר לכך סיפק לפני שנים אחדות עמוס עוז לכתב רדיו גרמני. עוז אמר לו: "מה שמאפיין את הגרמנים אינו הברוטליות אלא דווקא הסנטימנטליות שלהם. לכן הם רואים את הסכסוך היהודי-ערבי כמלחמת דוד בגוליית, כשפעם אנחנו דוד הקטן מול עולם ערבי גדול ומאיים ופעם אנחנו גוליית המדכא את הפלסטינים". בפרפראזה על המשפט החכם הזה אומַר: פעם אנחנו בעיניהם מתנחלים קיצונים, ופעם קורבנות שואה תמימים. והם, הגרמנים, תמיד מתגייסים למען הקורבנות.

ישבנו אתמול בערב אצל שכנינו, זוג אינטליגנטי ותרבותי בסוף שנות השלושים לחייהם. לאחר כמה כוסות יין ביקש הגבר לברר בנימוס, אם "הציונים הקיצוניים" עדיין קיימים ואיזה משקל יש לקבוצה הזאת ב"עם הישראלי". למרות הסברי, הוא התקשה להבין מדוע ציונים אינם בהכרח "רדיקלים" שונאי פלסטינים וחובבי אלימות, ומהו הקשר המורכב בין ציונים לבין המורשת היהודית. אף שלא אמר זאת במפורש, כי הוא כאמור איש מנומס, השכן שלי סבור שהציונים הרדיקלים הם המתנחלים, שהם בעיניו הרעים כמו "הפלסטינים הקיצוניים", שהם בעיניו מבצעי הפיגועים.

לאחר שמיצינו את הנושא הזה, ביררו בני-הזוג ביניהם אם הם יכולים להעלות בפני נושא מרגש שעשוי בהחלט לעניין את התקשורת הישראלית. זה שבע שנים מנציחות כיתות ו' בבית-הספר שבו לומדת בתם את יהודי הרובע הבווארי שבו שוכן בית-הספר. רחובותיו השקטים של הרובע מעוטרים בשלטים קטנים, ועליהם ציטוטים וציורים נאיביים המעידים על אפליית היהודים ברייך השלישי. היא סיפרה בהתלהבות שכל כיתה ו' בוחרת לה יהודי שהיה תושב הרובע (את המלה הזאת, "יודה" בגרמנית, היא לא העזה לבטא משום ש"יודה" נחשבת בגרמניה למלה מגונה, בערך כשם שריכרד ואגנר נחשב בישראל למלחין מגונה) ומתעדת את קורות חייו, אשר מהם משתמע כמובן שהוא נרצח במחנות המוות. בסוף השנה מקימה הכיתה אנדרטה לאותו יהודי בצורת לבֵנה עם שמו, וכך נוצרת בהדרגה חומה המקיפה את מגרש הספורט של המוסד החינוכי. כדי לא לפגוע בה, ניסיתי לנסח את דבריי בעדינות. התקשורת הישראלית אינה מתעניינת בסיפורי הנצחה כאלה, אמרתי לה, כי היא מעדיפה לעסוק בנושא השואה מהצד היהודי. כשראיתי את העלבון בפניה הסברתי לה, שבשל המצב הבטחוני המתוח רוב קוראי העיתונים בישראל אינם מתפנים נפשית לעסוק בנושאים שמעבר לים, שאין להם נגיעה מיידית ל"מצב". היא הבינה ודיברנו קצת על המצב. ואז הם הפתיעו אותי, משום שהתקשו מאוד להיזכר בפיגוע בדולפינריום בגלל אסון ורסאי, שאותו זכרו היטב בגלל הצילומים המזעזעים של הרצפה הקורסת. לתשומת-לב ההסברה הישראלית: גם ככל שהדבר נוגע לגרמנים משכילים וצרכני תקשורת, יש כנראה גבול למספר האסונות בישראל שהם מסוגלים לעכל בפרק זמן קצר.

חתמנו את הערב בשאלה שעניינה אותם הרבה יותר מהדולפינריום: מדוע כבר אלפי שנים רודפים את היהודים? כנראה ההסבר שלי שכנע את שכני, כי בסוף הערב שהחל בשיחה בגוף שלישי), הוא הניח את ידו על כתפי וקרא לי "ידידי הטוב".

מה שגרמנים בוודאי לא יבינו זו החשדנות, ואפילו העוינות, בין יהודים לישראלים בברלין. הישראלים מוצאים פה מנטליות גלותית (במו אוזניי שמעתי איך ישראלי כינה את ראש הקהילה הקודם "יהודון"). לפני חודשים אחדים השתתף ישראל הראל בראיון חי ששודר במהלך כנס בברלין. מעל גבי המסך אמר הראל, שאלמלא היה אופטימיסט הוא היה חי בחו"ל והזכיר את היהודים שלצערו חיים בגרמניה. יהודי-גרמני שישב מאחורַי רתח מכעס וסינן: "לצערי, יהודים כמוהו חיים בשטחים הכבושים".

היהודים בגרמניה נמשכים אל העוצמה שישראל מקרינה, ושאותה מגלמים בין השאר אנשי הביטחון החסונים "שלנו". לכן הם מצטרפים לקורסים של קרב מגע ועוזרים קצת למאבטחים. עם זאת, הם מאוד חוששים להצטייר כסוכניה של ישראל. בעצרת זיכרון לקורבנות הפיגוע בדולפינריום לא הונף אף דגל כחול-לבן ואף כרזה. אחד הדוברים, צעיר יהודי, הביע את הסולידריות שלו עם ישראל במלים: "בסכסוך הזה אנחנו היהודים לא נייטרליים, אבל אם נטיל את האשמה על צד אחד זה לא יתרום לפתרון הבעיה". ממש יהודי מהאו"ם. אחד הישראלים רטן, שאלמלא היו רוב הנרצחים רוסים, יהודי ברלין (שכמעט כולם רוסים) לא היו טורחים לארגן את העצרת הראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה.

לפני שנים אחדות הטריח עצמו דורון רוזנבלום אל "מחוזות גזרי העיתונים" של הגולים הישראלים בפאריס ובלונדון, ותיאר אותם כדמויות פאתטיות, תלושות ואובססיביות בקשר האהבה-שנאה המגוחך שלהם כלפי ישראל. עשר שנים מאוחר יותר מגלה עוז-זלצברגר הרבה יותר אמפתיה לישראלים בברלין, ומעידה עליהם שהם "אנשים עתירי זיכרון": המחמאה האולטימטיבית. אפילו את הביקורת האנטי-ישראלית הקטלנית של צפריר כהן, אותו סטאליניסט נון-קונפורמיסטי מפרדס-כץ, היא בולעת בשתיקה. עם זאת, בניגוד לרוזנבלום, עוז-זלצברגר אינה מגלה עניין רב מדי בגיבוריה: בנקאי חובב היסטוריה, מלצר ערבי, מוסיקאי המנגן מוסיקה קלאסית, מדריכת תיירים. הציטוטים הקצרים מפיהם, נטולי המרכאות, נועדו רק לקשט את הגיבורים האמיתיים של "ישראלים, ברלין": ש"י עגנון ולאה גולדברג, הסופרים הישראלים המתים. חבל מאוד, כי דווקא העדויות הקצרות הללו חושפות צדדים חדשים ביחסים המורכבים שבין ישראלים לגרמנים, המין למשל.

המין של ברלין

"מה מיוחד בסקס של ברלין?", שואל לתומו מיכאל קרפין, שהיטיב דווקא לתאר מפגש מיני ישראלי-גרמני ברומן שלו "גלגולים בשלג". המיוחד בסקס של ברלין בספר הזה הוא, כמובן, הקשר ההומוסקסואלי. בטבעיות יוצאת דופן מדפדפת עוז-זלצברגר במדור הסאדו-מאזו של המגזין הברלינאי "ציטי" כדי לשלוף משם ביטוי כמו "יין נתזים טבעי", מתעניינת בקשר ל"הגירה המינית" מישראל לברלין (15 גייז זה עדיין לא שיטפון) וחוקרת מה הם עושים בחדר החשוך. כנציג גאה (תרתי-משמע) של קורבנות השואה, הוא מקפיד במפגשי הזיכרון המיניים הללו להיות "רק טופ", גם חלק מן הנחדרים הגרמנים סבורים שמפגש יהודי-גרמני כזה בסאונה או בחדר-חושך הוא "מדליק", גם אם איננו מפגש פנים אל פנים.

מתוך ראייה לא מקובלת של השואה בישראל, משווה המחברת בין יהודים להומוסקסואלים כקורבנות הנאצים. ל"אומת העליזים" יש, מסתבר, יתרון על העם היהודי (ובעצם על כל עם) משום שהיא אינה מתקיימת בזכות ההולדה, ולכן המוות אינו יכול לה. משום כך רוב האתרים היהודיים בברלין הם אנדרטאות עצובות, ואילו העליזים שמחים וחוגגים עם דגלם הססגוני. עם זאת, כמה עליזים מתעניינים ברדיפות ההומוסקסואלים בידי הנאצים? השואה היא נושא קודר מדי עבור עם עליז שכזה. ומה אמורים הקוראים ללמוד מן ההשוואה המקורית הזאת? שהקיום היהודי תלוי בזכר השואה? או שאולי כדאי לטפח את קבוצת העליזים היהודים?

"ישראלים, ברלין" הוא מסע בתוך מבוך מילולי גדוש מדי בסמלים ובצפנים. "יש דברים שבכל זאת לא מסמלים דבר, הם רק דברים", קובעת המחברת וממשיכה באותה נשימה לחפש ולנבור ולפענח ולתרגם. יש בספר הזה גם "קטעי אוטוסטרדה" היסטוריים או ספרותיים קולחים ומרתקים, יש בו הרבה אהבה וגעגועים לאיזו אירופיות גרמנית שיש בה קצת נימוס והרבה יער. יש בו הברקות לשוניות, כמו הגילוי שברלין היא "כרך שהשתחרר לא מזמן מפיקוחו של קצין מבחן", ויש בו גם ניתוחים פשטניים ושגויים של מי שבא, הציץ וכתב. היהודים והגרמנים חיים בניכור זה מזה, ללא אינטימיות וללא יחסי שכנות? הרי כמחצית מן היהודים כאן נשואים לגויים, עובדים וחיים עם הגויים. הקנצלר שרדר סר חנו בעיני הבוחרים? הרי הוא מביס בסקרים כל יריב פוליטי. בישראל הקטנה של ברלין מוכרים בעיקר אוכל? במסעדת 'אורן' יושבים כמעט אך ורק לא-יהודים, ומסעדת 'רימון' נסגרה.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 6: על איזה אלוהים אנחנו מדברים. לחצו כאן להזמנת הגיליון

יגאל אבידן הוא כתב "מעריב" בברלין

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה