דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 ביולי 2014 | / מהדורה 71

טרור התאבדותי הוא דרך משונה לנהל מלחמת שחרור

מי שנוטל את כל האחריות והאשמה רק על עצמו, מוחק באופן כלשהו את הצד שכנגד, פוטר אותו מכל אחריות ונוטל ממנו, למרבה האבסורד, את אנושיותו. דינה מרקון, המזדהה עם מחנה השמאל, באה חשבון עם השמאל האוטומטי

יש מי שדימה את האינטלקטואלים הישראלים הקוראים לאוניברסיטאות להכריז חרם על המוסדות האקדמיים בישראל לאנשים שהלשינו לשלטונות בברית המועצות על בני משפחה שלא היו אזרחים סובייטיים נאמנים דיים. ברגע זה ההשוואה הזאת אינה מצטיירת כמופרכת

ייתכן שדברים אלה יתפרסמו כשכבר תשתרר הפסקת אש רופפת בינינו לבין החמאס. הלחץ העולמי על ישראל, בתור "המבוגר האחראי" באזור שיצא מכלל שליטה, וניסיונות התיווך בין הצדדים מן הסתם יישאו פרי. הרי ככה אנחנו חיים: בין "התפרצות" (כינוי ל"מצב" בפי בנימין נתניהו) לבין "חדל אש". ובמצבי המנוחה שבתווך מנסים – ומצליחים להפליא – לשכוח שאנחנו במזרח התיכון. חוזרים מהר לשגרה ולחלום החיים הטובים, הנצעק משלל פרסומות שכל מקומון נידח גדוש בהן, ושמילות המפתח בהן הן "פאר" ו"יוקרה". כך סובב לו הזמן המעגלי היהודי שנלכדנו בו יחד עם שכנינו, ושגם אחרי קפיצת הדרך לארץ ישראל לא הצלחנו להיחלץ ממנו אל תוך ציר הזמן הליניארי והשואף קדימה של היסטוריה "נורמלית".

כן, מלחמה היא אבסורד. "איך אפשר לדבר על פשעי מלחמה, כשמלחמה כשלעצמה היא פשע?" היתה כותרת של פוסט שהתפרסם לאחרונה בעמודי הפייסבוק שלי. ובאמת, הרי זה חרות על הלוח ההוא של עשרת הדיברות: "לא תרצח". אבל המשחק הזה על כלליו המוסדרים (וגם הלא מוסדרים כלל, כשזה נוגע לארגון טרור) חוזר על עצמו – סבב אחרי סבב. וכאילו כדי לתת תוקף לתחושת האבסורד והחזרה הנצחית, הופיע בימים אלה תרגום מחודש (מאת גדי גולדברג, בהוצאת "מחברות לספרות") לספרו של אריך מריה רמארק, "במערב אין כל חדש" – מניפסט ספרותי אנטי-מלחמתי שמספר את סיפורו של ה"דור האבוד" שנלחם במלחמה הגדולה ההיא, או כמו שהיא כונתה בעיתונות העברית של אותה עת, "המלחמה הכללית". אז עדיין לא היה לה מספר סידורי.

זה אינו המקום לגלגל את תולדות ה"סכסוך" לאחור, כמו שעושים זקני גבעתיים ליד שולחנות בתי הקפה בימים אלה, כשאנשים מחפשים איש את קרבת רעהו. שלל מומחים לתולדות המלחמות, שגדשו את היום-יום עד-בלי-שאת, עושים את זה בלאו הכי. אפשר כמובן לשאול מה היה אילו ניסינו באמת להידבר עם נציג הצד המתון יחסית של הפלסטינים – אבו-מאזן. ואם המחשבה מעצבת את המציאות, אולי התפישה הסרבנית והפרנואידית משהו של מנהיגינו הנוכחיים מנכיחה את ה"התפרצות" החוזרת? והיאחזות באוטופיה אפשרית: "מה היה אלמלא רבין נרצח?"

אך כנראה המציאות היא יותר מורכבת. הסכסוך הסתבך בתוך עצמו, עד שאי-אפשר לדעת איפה הראשית ואיפה האחרית, ומי אשם, ומי התחיל. זהו סכסוך בין שכנים, שנראה לפעמים כמו סכסוך כמעט-משפחתי שיצא מכלל שליטה: האם זה "נורמלי" שציבור לא מבוטל בקרב אחד הצדדים הניצים מכיר אנשים ב"צד השני" ודואג שמא נפגעו מההפצצות של ה"צד שלנו" על ה"צד שלהם"? (ושוב, פוסט שנפוץ לאחרונה סיפר את סיפורה של ידידות בין בחור ישראלי לבחור פלסטיני, שנקשרה בזמן הלימודים בחו"ל. אחר כך הם חזרו איש-איש למולדתו, הבחור הפלסטיני התחתן והשתקע בעזה. הוא סיפר לחברו בשיחה טלפונית, שבגלל השחיתות ברשות הפלסטינית הצביע לחמאס, "הם עוזרים לאנשים", אחר כך בשיחות הנדירות בין השניים שמע הישראלי על שלטון האימים של המפלגה שידידו הפלסטיני בחר בה. עתה הוא מבקש מאנשי השמאל לעזור לו לברר מה עלה בגורלו). ומכֶּה שוב ושוב על חטאיו ויוצא בזמן המלחמה להפגנות למען השלום, שמשום מה המשתתפים בהן מטילים את רוב האשמה על כתפי עמם-שלהם, על אף השימוש הציני שעושה הצד שכנגד בעמו-שלו, כשהוא יורה ומשליך פצצות אר.פי.ג'י מתוך אזורים מאוכלסים באזרחים "לא מעורבים" (איזו מילה מכובסת!) ואובייקטים מוגנים על פי כללי-ניהול-המלחמות – דוגמת בתי ספר ובתי חולים.

כן, הכוונה היא לאנשי השמאל, ה"סמולנים", כפי שמכנים אותם יריביהם ב"מלחמת רשת" – מלחמה פנימית שיצאה גם היא מכלל שליטה וגלשה החוצה, כשבריוני הימין משתדלים להכות בשמאלנים. וזה עוד כינוי מיושן ועדין, יחסית לקללות ולגידופים ולאיחולים שהדימויים שבהם שאובים מאוצר הדימויים של חומי-המדים. בתמצית הדברים, ל"שמאלנים", שהם גרועים מה"ערבים", "בוגדים", מאחלים שלל מיתות משונות ומבטיחים ש"תורם עוד יגיע, ובקרוב". אפיזודה ברכבת הקלה בירושלים, שסופרה גם היא ברשת, כללה אישה שפנתה לחייל בקריאה למחוק מעל פני האדמה את כל ילדי עזה, כי "מה ילד גוי שווה? הרי הגויים הם 'בהמות'". וכשבחור חובש כיפה ניסה לצאת כנגד הגזענות היהודית, הוטח בו מכל כיוון: "שמאלני מסריח, שונא יהודים, איך אתה מעז להשוות בין יהודים לגויים?". ואותו בחור מוסיף וכותב: "היו אפילו אנשים שקיללו אותי בקללות הכי גסות שיש היום: חתיכת אורנה בנאי, חתיכת גדעון לוי…"

גם לצאת להפגנה מצויד בשלט שמאשים את הטייסים של ישראל בהיותם רוצחים, בעוד המלחמה מתנהלת, הטילים עושים את דרכם לכל חלקי הארץ וחיילים שלנו נהרגים ונפצעים – הוא מעשה אלים מאוד

יש עוד צד במזרח התיכון

אבל גם אנשי השמאל לא טומנים את ידם בצלחת ומחזירים מלחמה שערה. באמצעים הרבה יותר מעודנים, אך כואבים לא פחות. באירוניה מושחזת, בחוכמה מוצגת לראווה ומודעת לעצמה עד מאוד: ראו כמה אנחנו רגישים, כמה אנחנו אנושיים, כמה נאורים אנחנו, לעומת הפטריוטים הגסים שוחרי המלחמות! למשל, שאלה מדומיינת המופנית לביבי (גם היא ממאגרי הרשת): "עד כמה אתה מאמין שתצליח להכניע את רצון הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם, באמצעות כוח?" בפוסט אחר נמשלו הפלסטינים לתושבי לונדון הכבושה והנתונה ב"בליץ". חלקה האחר של המשוואה ברור. ובכן מה, המלחמה שמנהל נגדנו החמאס היא בעצם רזיסטאנס? מסעב יוסוף, "הנסיך הירוק", בנו של אחד ממייסדי התנועה שגדל על ברכי האידיאולוגיה שלה ועזב אותה, מעיד על טיב התורה שמרביץ החמאס בילדים: "בלי לשפוך את דמם של חפים מפשע לא נצליח לבנות את האומה האיסלאמית". המטרה הסופית של החמאס, אומר האיש, היא לא רק חיסולה של מדינת ישראל, אלא הקמת החליפה האיסלאמית הגדולה". כלומר, זוהי מלחמת דת, שאנשים משני הצדדים אינם אלא כלי משחק שצריך להקריב בדרך להשגת המטרה ה"נעלה". אם כן, החמאס הוא אח ורע לדע"ש המשתוללת בימים אלה בעיראק, מבצעת מעשי רצח המוני מזוויעים וכופה מילה על נשים.
פרטיזנים, לוחמי חופש מעולם לא פוצצו את עצמם בתוככי אוכלוסייה אזרחית, במטרה לרצוח כמה שיותר "לא מעורבים", הם לא חפרו מנהרות שכל מטרתן היא פיגועי תופת, ואשר נבנו במיטב הכסף שנתרם להם כדי שיבטיחו חיים מתקבלים על הדעת לעמם. אמנון אברמוביץ', פרשן של ערוץ 2 שקשה לחשוד ב"ימניותו", אמר שהחמאס בנה "מערך מלחמתי דמוני". ככלות הכול עולה המחשבה, שאילו ניהלו הפלסטינים את מאבקם בדרך הלא אלימה שבה נאבקו ההודים בהנהגת גנדי על חירותם, ייתכן שכבר מזמן היו זוכים לחופש ולעצמאות (אך כאן ישנה הסתייגות: קשה להיאבק בפילוסופיה שאומרת ש"מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח". מסובכים, מסובכים הדברים!).

גם לצאת להפגנה מצויד בשלט הצועק שטייסי ישראל הם רוצחים, בעוד המלחמה מתנהלת, הטילים עושים את דרכם לכל חלקי הארץ וחיילים שלנו נהרגים ונפצעים – הוא מעשה אלים מאוד. לצאת אך ורק להגנתו של הצד המוכה והנחות, שמה לעשות, הוא האויב – כשאת הפילוסופיה של מנהיגיו אפשר לתמצת בפתגם "כשכורתים יער עפים שבבים" (אגב, אמירה "אדומה" למהדרין! מה שבא ללמד בפעם האלף על הדמיון הרב שבין הקצוות) – קצת לקוי מבחינה מוסרית ומאוד לא אובייקטיבי. אינסטינקט בסיסי אומר, שקשה לעמוד דקת דומייה לזכר הילדים הפלסטינים שנהרגו, כשהמלחמה בעיצומה. זה לא חוסר יכולת להזדהות עם האחר, אלא סירוב אינסטינקטיבי, פרימיטיבי ככל שיהיה, להזדהות עם מה שהוא היום ה"אויב". וזה לא אומר שמי סירב למעשה רוצה ברצח של ילדים ושל אזרחים חפים מפשע. לפעמים ה"עם" יש לו חושים בריאים. כותבת מאמר זה, שאגב, מזהה את עצמה עם השמאל המתון, מנסה להיזכר מתי גינה השמאל, למשל, פיגועים בזמן האינתיפאדה השנייה, ולא כל כך מצליחה. כמו שהוא שתק כשנחטפו שלושת הנערים הישראלים, כפי שהוא שותק היום בכל הנוגע לירי הרקטות ולועג ל"תעמולה שלנו" המאשימה את החמאס בריבוי הקורבנות האזרחיים במלחמה הזאת. מאמרי הפרשנות של עיתון "הארץ", אותו עיתון שהשתלחו בו לאחרונה בגלל המאמר של גדעון לוי הנודע לשמצה, שממנו שאב המפגין הנזכר לעיל את הכינוי שהדביק לטייסינו, הם צפויים מראש וידועים לעייפה (וכן, לדעתי העיתון השמאיל מאוד, ובמקום לייצג את השמאל הסוציאליסטי, הוא הולך וגולש אל השוליים). כן, צריך שלום. כן, מלחמה היא דבר איום ואווילי ובזבזני עד מאוד (בחיי אדם). אבל לא כל האשמה וכל האחריות היא על כתפינו.

שאלה מדומיינת המופנית לביבי (ממאגרי הרשת): "עד כמה אתה מאמין שתצליח להכניע את רצון הפלסטינים להיות עם חופשי בארצם, באמצעות כוח?" בפוסט אחר נמשלו הפלסטינים לתושבי לונדון הכבושה והנתונה ב"בליץ", ואנחנו? מיותר להמשיך את המשוואה הזאת במילים מפורשות

יש עוד צד ב"סכסוך במזרח התיכון". כמונו, הוא לא הומוגני, גם אם זה נראה כך מרחוק, ובייחוד בעת הזאת. יש בו מחרחרי מלחמה, אך גם לא מעט אנשים שהם פשוט חפצי חיים. והוא לא רק קורבן. גם לו יש שמץ של אחריות למצב שהוא מצוי בו כיום. למשל, בגלל כל מיני החלטות שקיבל בצמתים היסטוריים חשובים, כמו לפני פרוץ מלחמת העצמאות, ובפיהם – "נכבה". כן, הוא נמצא היום בחלקו תחת כיבוש, ובחלקו חי בסוג של אוטונומיה. וכן, הכיבוש משחית. אותנו וגם אותם. ועזה היא בית כלא גדול, אבל כשהחמאס שולט בה – נסו לפתוח את המעברים, ותחסכו להם צורך בחפירת מנהרות! ויש אומרים שאנחנו אלה שחיזקנו את החמאס, על חשבון יריבתה השפויה פי כמה, אש"ף. אבל השורה התחתונה היא, שמי שנוטל את כל האחריות והאשמה על עצמו, תוך חיטוט עצמי אינסופי, מוחק את הצד שכנגד, פוטר אותו מכל אחריות ונוטל ממנו, למרבה האבסורד, את אנושיותו. גם לצד שכנגד יש סיבות לעשות חשבון נפש. לא רק בגללנו לא הגענו להסכם שלום. המשא ומתן כָּשַׁל גם כשמהצד הישראלי ניהל אותו אנשי שמאל-מרכז. וטרור התאבדותי הוא דרך משונה לנהל מלחמת שחרור.

האינטלקטואלים מהשמאל (שכאמור, כותבת המאמר מונה עצמה איתם, ולכן יש בדברים גם משום ביקורת עצמית), הלוקים בשנאה עצמית, בציניות ובתסביך אשמה האופייני לטיפוס אנושי זה חטאו, כך נדמה לי, בחטא ההיבְּריס. בכך שהם נוטלים הכול על עצמם, הם משאירים מעט מאוד מקום לצד השני. בראייתם את הפלסטינים כקורבן בלבד יש מין בוז סמוי, גוון של פטרונות. מהבחינה הזאת הם מזכירים, איכשהו, את מחוללי המהפכה ברוסיה, שהיו ברובם מקרב האינטליגנציה, ואהבתם לעם היתה מופשטת ועקרה. יש מי שדימה את האינטלקטואלים הישראלים הקוראים לאוניברסיטאות להכריז חרם על המוסדות האקדמיים בישראל לאנשים שהלשינו לשלטונות בברית המועצות על בני משפחה שלא היו אזרחים סובייטיים נאמנים דיים. ברגע זה ההשוואה אינה מצטיירת כמופרכת.

המציאות שלנו מורכבת כל כך. בימים אלה, שבהם אנשי הימין הקיצוני פורקים כל עול, בימים שבהם מתנהל משפט נגד רוצחיו של הנער מוחמד אבו-ח'דיר – קשה למתוח ביקורת על השמאל. ובכל זאת, כל חשיבה בשחור ובלבן נראית כיום, ובכלל, מאוד מסוכנת. ההתנגדות של השמאל לכל מבצע צבאי יש בה גוון ממוכן, אוטומטי. אטול לעצמי חירות לומר, שפטריוטיות היא לא תמיד מילת גנאי. יש סכנה באופוריה של מלחמה ואֵבל ("אהבה מקודשת בדם/ את תשובי בינינו לפרוח"). ועם זאת, לפעמים המלחמה היא בלתי נמנעת. עדיין מוקדם להסיק מסקנות בקשר למבצע "צוק איתן". אפשר רק לקנא באלה שיש להם תשובות מוחלטות ודעות נחרצות. ימים יגידו. ובינתיים מתגלה כאן, כן, פטריוטיות יפה דווקא. ברגישות פתאום. בחמימות האנושית.

אחרי שכל זה ייגמר – במהרה, כך נקווה – נצטרך לשבת ולדבר. בינינו לבין עצמנו. בינינו לבינם. למצוא את המשותף לכל האנשים חפצי החיים. לזכור שזה מגונה לבנות מגדלי פאר בתוך בועה, כשבשוליים שבתוך הקו הירוק ומעבר לו יש כל כך הרבה עוני ומצוקה וכאב. לזכור שאנחנו במזרח התיכון, ללמוד את שפתם ואת תרבותם של שכנינו. לחלום חלומות שפויים וצנועים יותר. לקוות שבצד השני החיים והשפיות יגברו. ואולי אולי – לאט ובהדרגה – המציאות תשתנה.

דינה מרקון היא מתרגמת, עורכת וכותבת

תגובות פייסבוק

תגובות

9 תגובות

  1. תודה לדינה מרקון על דבריה הנבונים והנכוחים.

    עמוס ל. |
    • תודה עמוס

      דינה מרקון |
  2. רשימה מצוינת. תודה שהוצאת לרבים כמוך (וכמוני) מילים מהפה.

    דוד אסף |
    • תודה דוד, אני שמחה לדעת שזה כך

      דינה מרקון |
  3. אכן, חשיבה מורכבת היא מצרך נדיר במקומותינו. 1 אחוז מהימין הקיצוני וכנ"ל מהשמאל הרדיקאלי, שניהם גם יחד, בחשיבתם הפשטנית והאגואיסטית, קובעים כאן את החיים של שאר 98 אחוז.
    אז במה אנחנו שונים מהחמאס?

    דודו ג. |
    • באי הכניעה למגמה הזו

      במבי שלג |
  4. זהירות! טור הסתה במסווה. האם הימין מגנה פיגועים?? אני לא זוכר דבר כזה. אני זוכר שהוא אמר שצריך להכנס במי שעשה את זה, אבל לא אמר "אני מגנה". למה זה ברור שהימין נגד פיגועים והשמאל לא? אני לא מכיר מישהו בשמאל שאינו נגד פיגועים.
    "יש מי שדימה את האינטלקטואלים הישראלים הקוראים לאוניברסיטאות להכריז חרם על המוסדות האקדמיים בישראל לאנשים שהלשינו לשלטונות בברית המועצות על בני משפחה שלא היו אזרחים סובייטיים נאמנים דיים. ברגע זה ההשוואה הזאת אינה מצטיירת כמופרכת" – ההשוואה כן מופרכת. הקוראים להטלת חרם (ולא שאני תומך בהם), מטילים את החרם גם על עצמם. הם אינם שולחים את בני המשפחה שלהם לגולאג.
    אני מצטער, אבל אני מעדיף קודם להעביר ביקורת על הצד שלי, בגלל שהוא שלי. קודם אני בודק את עצמי ורק אח"כ את הצד השני. זה שהימין בשילטון כבר 30 שנה ועדיין מעדיף לבקר את השמאל, זה רק מראה כמה הוא לא יכול להסתכל במראה ולהודות שהדרך שבחר בה מוטעית. אם כבר 30 שנה אנחנו נכנסים בהם וזה לא עובד, אולי מי שצריך להחליף דיסקט זה אנחנו?

    חי |
  5. אני חושב שהבעיה בימין היא לא מעט המשוגעים והקיצוניים שמבצעים פשעים אמיתיים, אלא רוב הימין, שלא מבין שאם עשרות שנים הוא מנסה את דרך האלימות וזה לא עובד לו – אז הגיע הזמן לחשוב אחרת. בכל קורס ניהול בסיסי מלמדים את זה. ולא, לחשוב אחרת זה לא להכנס בהם יותר חזק. הפלשתינאים מבקשים זכות בסיסית – לחיות במדינה בה הם יהיו אזרחים שווי זכויות. כל זמן שאנחנו לא מאפשרים להם את זה, אי אפשר להתפלא שהם ממשיכים בהתנגדות. גם אנחנו היינו שם לפני 48.
    הפלשתינאים הם לא קדושים והם עושים דברים נוראיים. אבל בתור אחד ששייך לעם שקורא לעצמו "עם סגולה", אני מצפה שאנחנו נעשה את הצעד הראשון.

    חי |
  6. תודה, דינה, על ניסח רהוט, ארגון, אם אפשר לומר, של כל אשר התרוצץ בי.

    טובה |

הגיבו לכתבה