דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
29 ביולי 2004 | מהדורה 22

חתונה עם טעם של פעם

בספרות התנאים – כלומר, ברובד הקדום ביותר של ספרות החכמים – נשתמרו שלושה טיפוסים של מחלוקות באשר לטקס הנישואים, שמקורן בהיבטים השונים של ההתגבשות ההלכתית: מחלוקות שמוצאן בהבדלים גיאוגרפיים ותרבותיים שבין יהודה וגליל; מחלוקות שמקורן בדרכי לימוד שונות שבין בית הלל ובית שמאי; ומחלוקות בנוגע להשפעתן של ההיסטוריה והחוויה היהודית על טקס הנישואים. חנה ספראי פותחת צוהר לשאלות בנות אלפיים

ארכיון התצלומים של בית התפוצות

הרוצה לעצב ולשחזר את טקס הנישואים התנאי – ראשיתו והורתו של טקס הנישואים היהודי – יתקשה לעצב טקס קוהרנטי אחד, מפני שהמידע שנשתמר בידנו מקוטע ואינו אחיד. לאחרונה נעשה ניסיון לרכז את כולו תחת קורת כריכה אחת, לברר את מכלול הנושאים העולים מן המקורות ולהעריך את משמעותם החברתית (ניסן רובין, "שימחת חיים, טקסי אירוסין ונישואים במקורות חז"ל", הקיבוץ-המאוחד, 2004), ולא באנו כאן אלא להאיר היבט חשוב אחד. טקסי הנישואים אינם מקשה אחת: הם מורכבים מתובנות שונות שעיצבו אותם במרוצת הדורות במסגרת החוויה החברתית והדתית. הדבר בא לידי ביטוי בתופעה מובהקת של עולם החכמים, תופעת המחלוקות והתגבשות ההלכה.

בספרות התנאים – כלומר, ברובד הקדום ביותר של ספרות החכמים – נשתמרו שלושה טיפוסים של מחלוקות, שמקורן בהיבטים השונים של ההתגבשות ההלכתית: מחלוקות שמוצאן בהבדלים גיאוגרפיים: יהודה וגליל; מחלוקות שמקורן בדרכי לימוד שונות: בית הלל ובית שמאי; ולבסוף, מחלוקות בנוגע להשפעתן של ההיסטוריה והחוויה היהודית על טקס הנישואים.

בין יהודה לגליל

"אמר' ר' יהודה: ביהודה בראשונה היו מפשפשין את החופה ואת החתן ואת הכלה שלושה ימים קודם לחופה, ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו מייחדים את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם לחופה כדי שיהא לבו גס בה, ובגליל לא נהגו. ביהודה בראשונה היו מעמידין שושבינין שניים, אחד משל בית חתן ואחד משל כלה, ואף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין ובגליל לא נהגו כן. ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנין במקום שחתן וכלה ישנין, ובגליל לא נהגו כן. כל שאינו נוהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים" (תוספתא, כתובות א', ד').

מסורת זו בתוספתא לא רק מבחינה בהבדלים בין יהודה לגליל, אלא גם מחלקת אותם לנהגים קדומים ("בראשונה") ומאוחרים. כלומר, ר' יהודה המוסר את המסורת מודע לכך שבמקומותיו בגליל הנוהג השתנה לאחר מרד בר כוכבא. הבדלי הנוהג שמסורת זו דנה בהם נוגעים ישירות לטקסי הנישואים הרשמיים, והם כוללים שני מושגים ידועים: חופה ושושבינים, שעברו שינויים מרחיקי לכת במרוצת הדורות.

המסורת מתייחסת לנהגים שונים בנוגע ליחסי אישות ולייחוד של החתן והכלה. החופה היא מקום סגור שהחתן והכלה אמורים להתייחד ולקיים בו יחסי אישות בשעה היעודה, והם חשודים בניסיון ליצור מגע לפני סיום הטקס. רמת החשדנות, או לחלופין, רמת הצניעות האישית ורמת הריסון העצמי המצופות מניבות נהגי טקס שונים ביהודה ובגליל. דומה שהצעירים ביהודה היו יותר חופשיים ומסורת הטקס מנסה לרסן את אורחות-חייהם: למנוע מהם קירבת התייחדות לפני הנישואים, ללוות אותם בקפדנות חשדנית של שני בתי האב בימים האחרונים לפני חופתם הרשמית, אך גם להתיר להם להיפגש לזמן קצוב לפני זמן הייחוד הרשמי ומיניה וביה להניח, שאכן קיימו יחסי אישות ולא יכולה להיות טענת בתולים. הנוהג הגלילי מאופק יותר, ורמת החשדנות כאן נמוכה יותר. עם זאת, ר' יהודה מניח ששינוי מעין זה בנוהג המקובל מן הסתם גורר בעקבותיו מפגשים אישיים ואף יחסי מין, ולכן גם "טענת בתולים" אינה קבילה.

אין ספק שהבדלי נוהג אלו משקפים הבדלים חברתיים. חברה עירונית היא יותר מרוחקת ופחות מעורבת בחיים הפרטיים. תעיד על כך פסיקתו של הלל ליהודי אלכסנדריה: "דרש הלל הזקן לשון הדיוט, כשהיו בני אלכסנדריא מקדשין נשים. אחר בא וחוטפה מן השוק, ובא מעשה לפני חכמים. ביקשו לעשות בניהן ממזרין. אמר להם הלל הזקן: הוציאו לי כתובַּת אמותיכם. הוציאו לו וכתוב בה: 'כשתיכנסי לביתי תהוי לי לאנתו [תהיי לי לאישה] כדת משה וישראל'" (תוספתא, כתובות ד', ט'). מעֵבר לשאלה העקרונית, אם קידושין ללא ביאה שקולים כנגד נישואים ואוסרים את האישה לאחרים, מעיד הנוהג באלכסנדריה על חופשיות יתרה בין בני-זוג. בניגוד לפסיקת החכמים, המדרש של הלל שופט את ההתנהלות הזאת לקולא ומוצא לה פתרון. אין ספק שהנוהג באלכסנדריה מייצג דרגה נוספת של מתירנות במפגש בין המינים.

בית הלל ובית שמאי

גם המחלוקת המפורסמת בנוגע לטקסי נישואים בין בית הלל לבית שמאי משקפת הבדל דומה. "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה" (בבלי, כתובות י"ז, ע"א). בית שמאי המסורתיים והיותר פורמליים מעדיפים לשמור על אמות-מידה של אמת גם בתשבחות חתונה. לעומתם, בית הלל מניחים שיופייה או חסידותה של הכלה אינם עומדים כאן למבחן ריאלי, וכל תפקידו של הריקוד לפני הכלה הוא להרבות בשבחה ולשמח אותה ואת החתן לקראת חייהם המשותפים. בית שמאי שומרים על ערך הקניין בטקס הנישואים, ולשיטתם, יש בנוסח "כלה נאה וחסודה" משום הונאה, ולו גם הונאת דברים; בית הלל המתייחסים לחתונה כאל טקס סמלי, ומוותרים על אמות-המידה הנהוגות בחיי היום-יום למען המטרה של הפיכת החתן והכלה ליחידה אחת הפותחת את חייה באווירה נינוחה עם סיכוי להצלחה.

בהמשכה של אותה סוגיה מסופר, שרב אחא היה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד עימה. לא ייפלא שחכמים שואלים אותו, אם אף הם חייבים לנהוג כך. רב אחא משיב להם: "אם היא דומה עליכם כקורה, לחייכם! ואם לא, לא!" (בבלי, כתובות י"ז, ע"א). רב אחא מתאר את מעשהו כעול מכביד, שאין עימו שום גירוי ארוטי. כך יש לרקד לפני הכלה, ואף לשאתה על כפיים. אך אם הרהורי עבירה מתעוררים, יש להימנע מכל מגע עם הכלה. נמצאנו למדים, שנהגים של מגע בלתי אמצעי היו מקובלים בארץ-ישראל ובמצרים בתקופת התנאים וזכו לביטוי בטקסי הנישואים.

מחלוקת נוספת בין בית הלל לבית שמאי התייחסה להיבט הקנייני של טקס הנישואים. "האישה מתקדשת בדינר ובשווה דינר, כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים, בפרוטה ובשווה פרוטה" (משנה, עדויות ד', ז'). טקס הקניין, כחלק מהותי מההתקשרות הזוגית, מחייב לדעת שני בתי-המדרש כאחד, לכלול העברה של סכום כסף מהחתן הקונה לכלה הנקנית, שהרי קנייה משמעה החלפת טובין תמורת כסף. כיוון שערכה של כלה, וודאי וודאי ערכה של זוגיות, אינם נאמדים בכסף, הרי שני בתי-המדרש מדברים על כסף כבעל ערך סמלי בלבד. ואף על פי כן, מצינו מחלוקת שהשפעתה ניכרת במסורת הטקס עד ימינו. למרות הסמליות הבסיסית, דומה שדינר משמר את ערכו הקנייני-הלכתי של המעמד, ואילו שווה פרוטה מדגיש לא רק את סמליות המחיר, אלא את סמליותו של הקניין גופו.

ברוח זו שואל רבא הבבלי: "בעי רבא [שאל רבא]: הילך מנה ואקדש אני לך, מהו? [קח לך מנה ואתקדש לך מהו?] אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא [אמר מר זוטרא בשמו של רב פפא]: מקודשת" (בבלי, קידושין ז', ע"א). השאלה היא אם האישה יכולה להציע כסף כדי להיקנות או להתקדש ולהיות לאשת איש. והתשובה הראשונית בשמו של רב פפא היא, שאכן יש בכך קידושין: טקס קניין הפוך מחייב גם הוא. דומה שמסורת הוויכוח בין בית הלל לבית שמאי מהדהדת בדברים אלה. ברוח זו אולי מכנה פרק ב' במסכת קידושין, ועימו גם שמה של המסכת, את ההתקשרות במונח חדש. ייתכן כי יש כאן מסורת, המנסה לעמעם ושמא אף להחליף את המושג הקנייני בתפישה המקראית והתנאית ולעגן את משמעותה של הזוגיות במערכת שונה, דתית בעיקרה, מערכת של קדושה. אזי ניתן אולי לומר, שהמחלוקת סביב סכום הקניין היא פתח ספרותי לחשיבה הלכתית ודתית שונה.

התפתחות היסטורית

מסורת המשנה מעידה, שאירועי המלחמה והחורבן בתקופת התנאים גרמו לחכמים לשנות ממנהגי טקס הנישואים ולעצב אותם באורח שונה במקצת. "בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפיריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפיריון בתוך העיר" (משנה, סוטה ט', י"ד). המשנה מונה כאן אירועים היסטוריים טראומטיים שנסתיימו בכשלון ובחורבן, וקושרת בהם ביטול של מנהגים שונים, שרובם הם חלק ממסורות טקס הנשואים בארץ-ישראל. מיניה וביה, מרמזת המשנה גם למחלוקת סביב החלטות אלה, בעלות הרוח הסגפנית: "ורבותינו התירו שתצא הכלה באפיריון בתוך העיר".

התוספתא למשנה זו מאפשרת הצצה למטבחם של התנאים. היא מרחיבה את דברי המשנה ומונה מנהגים נוספים שנתבטלו, וכן הסתייגויות נוספות מן הביטול (תוספתא, סוטה ט"ו, ח'-ט'), ומיד לאחר מכן מוסיפה מסורת בשמו של ר' ישמעאל: "אמר ר' ישמעאל, מיום שחרב בית-המקדש דין הוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, אלא שאין בית-דין גוזרין על הציבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן. הוא היה אומר, הואיל ועוקרין את התורה מבינותינו נגזר על העולם שהוא שמם שלא לישא אישה ושלא להוליד בנים ושלא להקים שבוע בן, עד שלא יִכלֶה זרעו של אברהם מאליו. אמרו לו, מוטב להן לציבור שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" (תוספתא, סוטה ט"ו, י').

ביטולם של טקסי הנישואים ומיתון במעשה השימחה הם תגובה מיידית לאסון, אך לאורך זמן הדבר עלול לחבל ביכולת להינשא ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה. ואזי מוטב להם לחכמים להמעיט בגזירות ולא להכביר באיסורים, פן לא יוכל הציבור לעמוד בהם. במסורת מקבילה, הנמסרת בשמו של ר' יהושע, יש כעין סיכום של גישה זו: "בניי, להתאבל יותר מדי אי-איפשר ושלא להתאבל אי-איפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים. עושה אדם צורכי סעודה ומשייר דבר מועט, זכר לירושלים. עושה אישה תכשיטין ומשיירת דבר מועט, זכר לירושלים. שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשׁכַּח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אֶזכְּרֵכִי' (תהילים קל"ז, ה'-ו')" (תוספתא, סוטה ט"ו, י"ב-י"ד).

ההחלטה להימנע משימחה, ואולי אף הניסיון ליצור טקס שאין בו כל השפעה של תרבות יוונית, נתפשים כסגפנות מכבידה. הציבור נוטה לאמץ השפעות של טקסי נישואים הנהוגים אצל עמים אחרים, ולחיות ברווח ומתוך שימחה, והתנאים חשו שהמסורת ההלכתית מחויבת לצרכיו. חובתם אינה להעמיד גדרות, אלא לנתב את החיים היהודיים בתוך העולם על מלוא השפעותיו וריגושיו, בבחינת דרך ארץ. גם החכמים המתירים וגם החכמים האוסרים מתייחסים לעולם כפי שהקהילה חווה אותו. השוני בעמדותיהם משקף מן הסתם מידה גדולה יותר או פחותה יותר של היחשפות לעולם הסובב, נטיות לב אישיות וצורכי קהילה שונים ומשתנים. הדבר בא לידי ביטוי בקביעה הלכתית וביטולה, במחלוקות בנוגע לסעיפים השונים ובאמירה הכללית המחייבת את החכם להיות רגיש לרוח הנושבת בקהילה, כשם שהיא מחייבת את היחיד ואת הקהילה לחוש בצרכים האמיתיים של צער, אֵבל ושימחה.

דומה שעולמה של החתונה ושל שימחת החתונה, העולם המגובש של טקסי המעבר, עמד תמיד בסימן של נוהג וחיי היום-יום. העולם היהודי, ככל העולם כולו, טרח וטורח להעצים ולקשט טקס מעבר זה. כל קהילה חיפשה לה דרך להפוך את החתונה לאירוע משמח בעל תוקף ומשמעות. אך מראשיתה זוהי דרך חמקמקה: קהילות שונות הדגישו מרכיבים שונים, בתי-מדרש וחכמים דקדקו – איש-איש לפי השקפת עולמו – בפרטי טקס שונים ובחרו להדגיש היבטים שונים בהוויה האישית והציבורית. טקס הנישואים, על מגוון מרכיביו, לבש ופשט צורה והסעיר ועודנו מסעיר את הלבבות.

פרופ' חנה ספראי היא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון הרטמן.

המאמר פורסם בגיליון מספר 22 : "החתונות שלנו: הטקס כתעודת זהות ישראלית". לחצו כאן להזמנת הגיליון

ד"ר חנה ספראי עמדה בראש מכון יהודית ליברמן – המכון הראשון שפתח בפני נשים בוגרות את לימודי התורה שבעל פה. גרה מספר שנים בהולנד, שם סיימה את הדוקטורט על נשים בבית המקדש, וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת אוטרכט. בשובה לישראל לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ ובהיברו יוניון קולג', ושימשה כעמיתת מחקר במכון הרטמן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה