דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 באוקטובר 2002 | מהדורה 12

חשמל וקרקע: האם הרוב הדומם יכול לנצח?

בבולמוס התחרות המתנהלת בין הפוליטיקאים על השגת הטבות למגזר הצר של בוחירהם, לבעלי ההון שתרמו למסעות הבחירות שלהם או לקבוצות אחרות שיכולות להפעיל עליהם לחץ אפקטיבי, אין מי שידאג לאינטרס של כלל הציבור ל"רוב הדומם" אין לובי, אין ועד עובדים ואין מי שיפעיל מנופי לחץ פוליטיים כדי לקדם את האינטרסים שלו. אלי נוברשטרן כותב על שני מקרים שבהם הרוב ניצח את כוחם של האינטרסים הצרים

צילום: נעמי ברות

"תפקידנו העליון, כנבחרי ציבור, הוא לגלות אחריות ורגישות. בשעה הזו לא יכול להיות שכל אחד יבוא ויתבע: תן, תן, כי אין ממה לתת. לא ייתכן שכל בעל אינטרס, שמגובה במעט כוח פוליטי, ייאבק על נתח מהקופה הציבורית. היא ריקה …אם הכנסת תפעל בחוסר אחריות ותחלק את כספי הציבור ללא גבול, ישראל תגיע לסף של אסון פיננסי"

(מתוך נאום ראש הממשלה בפתיחת מושב החורף של הכנסת, 14.10.2002)

נראה שאזהרותיו הנוקבות של ראש הממשלה נפלו על אוזניים ערלות. המאבק סביב תקציב המדינה, אשר ניטש במלוא עוזו בימים אלה, נראה יותר ויותר כמאבק בין מגזרים ואינטרסים שונים, המבקשים להגדיל ככל הניתן את "ליטרת הבשר" שלהם. גם בהצעת התקציב שהגישה הממשלה עצמה, תוך קריאה להצביע בעדה בשם ה"אחריות הממלכתית", ניכרת העדפה ברורה של סקטורים מסוימים, המתנחלים והחרדים, למשל.

היכן ה"אחריות והרגישות", שראש הממשלה קורא לנבחרי הציבור לגלות? במדינה משוסעת כמו ישראל, מאבקן של קבוצות אינטרס להיטיב עם עצמן על חשבון הציבור היה למובן מאליו, ונדמה שהקריאות להגנה על הקופה הציבורית הן סיסמאות ריקות מתוכן. מציאות זו היא, כמובן, תוצר של נסיבות פוליטיות: בבולמוס התחרות המתנהלת בין הפוליטיקאים על השגת הטבות למגזר הצר של בוחריהם, לבעלי ההון שתרמו למסעות הבחירות שלהם או לקבוצות אחרות שיכולות להפעיל עליהם לחץ אפקטיבי, אין מי שידאג לאינטרס של כלל הציבור. בעוד קבוצות קטנות, אך בעלות כוח רב, יכולות לספק למקבלי ההחלטות תמריצים מוחשיים כדי שיתמכו בתביעותיהן, ל"רוב הדומם" אין לובי, אין ועד עובדים ואין מי שיפעיל מנופי לחץ פוליטיים כדי לקדם את האינטרסים שלו.

יכולתן של קבוצות קטנות להבטיח לעצמן הטבות מפליגות על חשבון הכלל, לנוכח חוסר התארגנותו של הציבור הרחב להגנת האינטרסים שלו, היא תכונה בולטת בישראל עוד מאז קום המדינה. בין הדוגמאות הרבות מספור: החקלאים – קבוצה מזערית מתוך כלל האוכלוסייה – הצליחו להשיג לאורך זמן מִכסות מים נדיבות ביותר במחירים מסובסדים, אולם כלל צרכני המים במדינה אינם מתארגנים למאבק מול הלובי החקלאי על עתידו של משק המים. לממגורות דגון ישנו מונופול מתמשך על פריקת חיטה בנמלים, אולם ציבור אוכלי הלחם במדינה אינו לוחץ כדי לפתוח את השוק הזה לתחרות ובכך להוזיל את מחיר הקמח. אפילו נהגי המוניות הצליחו לאחרונה להביא להחלטה של שר התחבורה, שתגביל את מספר מוניות השירות ותעלה את מחירו של הרשיון למונית ("מספר ירוק"), אבל רובם המוחלט של נוסעי המוניות אפילו לא שמעו על ההחלטה שתשפיע באופן ניכר על איכותו ועל מחירו של השירות שיקבלו.

הפוליטיקה ככלכלה

מדוע הציבור הרחב אינו מתארגן כדי להגן על האינטרסים שלו מפני קבוצות כוח מצומצמות? הרי הציבור הרחב הוא זה שבוחר בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות, וביכולתו לתגמל או להעניש אותם, אם יפגעו בו. תשובה מעניינת לשאלה מרכזית זו ניתן למצוא בתיאוריה הפוליטית-כלכלית של מַנקוּר אוֹלסוֹן, אחד מבכירי הכלכלנים שעסקו בדור האחרון בשאלות הקושרות כלכלה ופוליטיקה.

התיאוריה של אולסון מניחה שהפרטים הם רציונליים ופועלים אך ורק כדי להיטיב עם עצמם. הנחות אלה, כמובן, אינן לגמרי ריאליות, אולם תיאוריה זו, כמו כל תיאוריה כלכלית, מבקשת לבודד מתוך המציאות המורכבת את האלמנטים הקריטיים ש"עושים את ההבדל", ולצורך כך היא מניחה הנחות מפַשטות, גם אם ההנחות הללו הן לא למרי מציאותיות. אם כן, אולסון בוחן את הפוליטיקה מתוך ניתוח קר של שיקולי עלות מול תועלת, ללא התייחסות להיבטים ערכיים או מוסריים.

נראה שדווקא הניתוח ה"כלכלי" של הפוליטיקה בידי אולסון מסביר היטב את כוחן הרב של קבוצות אינטרס מצומצמות, ואת העדר ההתארגנות הפוליטית של ה"רוב הדומם" כדי להגן על האינטרסים שלו. אולסון טוען, שהתארגנות קולקטיבית לצורך קידום אינטרס משותף של קבוצה מסוימת היא פעילות בעלת עלויות ניכרות. הקמת ארגון, הפעלת שתדלנים, יציאה לקמפיין ציבורי או למאבק משפטי והפעלת כוח פוליטי לשם קידום מטרה מסוימת – כולן עולות כסף רב ודורשות השקעה מרובה מצד הפעילים. לכן הסיכוי שפעילות כזו תתארגן עולה ככל שהפעילים עשויים להרוויח ממנה יותר, כי אז התועלת שתצמח להם ממנה תהיה גבוהה הרבה יותר מהעלות שישלמו בעבורה.

לנהגי המוניות, למשל, השתלם מאוד להקים ארגון שילחץ על שר התחבורה להגביל את מספר מוניות השירות ולהעלות את מחיר הרשיון למונית. השפעתה של פעולה זו על כל אחד ואחד מנהגי המוניות היא גדולה, ולכן כדאי להם לתרום מזמנם ומכספם להקמתו של ארגון שיפעל לטובתם. לעומת זאת, הפגיעה של החלטות אלה בכל אחד מנוסעי המוניות בנפרד היא פגיעה מצומצמת, שאינה מצדיקה מבחינת כל אחד מהם הצטרפות לפעילות קולקטיבית אשר תגן על האינטרסים שלהם. אמנם הפגיעה הכללית בציבור הנוסעים עלולה להיות גדולה, אך פגיעה זו מתחלקת בין צרכנים רבים, ולכן לכל אחד מהם בנפרד אין סיבה מספקת ליזום פעילות קולקטיבית שתמנע אותה.

בעיה מרכזית נוספת, המקשה על הציבור הרחב לפעול לטובת האינטרסים שלו, היא בעיית המידע. בעלי ממגורות דגון מכירים היטב את תחום פריקת החיטה בנמלים ויודעים על אילו סוכנויות בשלטון יש להשפיע כדי לשמור על המונופול שלהם, אולם איזה אחוז מאזרחי המדינה יודע שהמונופול של דגון מייקר לו את הלחם? סוגיות רבות במדיניות הציבורית הן מורכבות ביותר, והשגת הבנה טובה בהן דורשת זמן ומומחיות רבה. לכל אדם בודד לא משתלם להשקיע את זמנו בלימוד מעמיק של סוגיות ציבוריות, כי העלות הכרוכה בהשגת הבנה בסוגיות אלה גדולה ברוב המקרים מהתועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. לעומת זאת, לאנשי קבוצת האינטרס הנגישות לידע המקצועי היא קלה מאוד, ומשתלם להם ביותר ללמוד את המערכת הפוליטית כדי שיוכלו להשיג הטבות ממנה.

אם כן, לפי התיאוריה של אולסון, הציבור לעולם מצוי בעמדת נחיתות מול קבוצת האינטרס הממוקדת. לא רק שיכולתו להתארגן למאבק בקבוצת האינטרס היא קטנה יחסית, משום שהמחיר של פעילות כזו מבחינת הפרט גבוה במקרים רבים מהתועלת שהוא עשוי להפיק ממנה, אלא גם הידע הדרוש לפעילות כזו אינו מצוי פעמים רבות בידי הציבור. ואכן, הצלחתן הנרחבת של קבוצות אינטרס בקידום ענייניהן בישראל מלמדת על נכונותה של התיאוריה של אולסון.

האם בתנאים כאלה האינטרס הציבורי הרחב יכול לנצח את האינטרסים הצרים,? באופן מפתיע, התרחשו לאחרונה שני מקרים שבהם קבוצות האינטרס – ודווקא החזקות ביותר שבהן – נוצחו.

חשמל חינם

כמה מקבוצות האינטרס החזקות ביותר במשק הן אלה של עובדי המונופולים הגדולים בתחום התשתיות: בזק, מקורות, בתי-זיקוק, אגד, רשות הנמלים, וכמובן, חברת החשמל. בהיות כל החברות האלה מונופולים, כל אחת בתחומה, הן יכולות לגבות מחירים יותר גבוהים מאלה שהיו נהוגים בשוק אילו היתה בו תחרות בין חברות שונות, מה שמותיר בידיהן רווחים ניכרים.

מי נהנה מהרווחים הללו? לכאורה, היו אמורים בעלי החברות המונופוליסטיות הללו – במקרים אלה, המדינה – ליהנות מהרווחים, אלא שבפועל ועדי העובדים החזקים בכל אחת מהחברות הללו הצליחו להיטיב את תנאי העובדים עד כדי כך, שהם אלה שנהנים ממרבית רווחי-היתר של המונופולים. לראיה, בענף החשמל והמים – ענף תשתית הנשלט בידי מונופולים ממשלתיים – השכר הממוצע הוא מעל 16,000 ש"ח, יותר מפי שניים (!) מהשכר הממוצע במשק. אף שהמעסיק המרכזי בענף זה הוא הממשלה – דרך החברות שבבעלותה – השכר הממוצע בענף הוא הגבוה ביותר מבין כלל ענפי המשק, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

בנוסף לשכרם הגבוה, זוכים עובדי המונופולים הממשלתיים לשורה של הטבות נוספות, שהבולטת שבהן היא זו המכונה "חשמל חינם" לעובדי חברת החשמל. לאחרונה הצליח ח"כ אברהם פורז משינוי להעביר חוק שיצמצם את צריכת החשמל הניתנת לכל עובד, דבר שיביא לחיסכון שנתי של כ-11 מיליון ש"ח. אמנם אין מדובר בביטולה המוחלט של ההטבה, שהיא רק חלק קטן מן התנאים המפליגים שעובדי חברת החשמל זוכים להם, ובכל זאת מדובר בניצחון פוליטי על אחת מקבוצות האינטרס החזקות במדינה, בנושא שהיא נלחמה עליו בכל כוחה. כיצד ח"כ פורז מסביר את הניצחון הזה?

"אני עוסק בנושא של חשמל חינם מאז שהגעתי לכנסת, לפני 14 שנה. כמה פעמים הצלחתי להעביר את החוק בקריאה מוקדמת, אבל תמיד נתקעתי בוועדת הכלכלה, כי יושבי-ראש הוועדה היו ממפלגת העבודה, שאנשי חברת החשמל היו פעילים בה מאוד באותם ימים. בבחירות האחרונות הם עברו למפלגה של עמיר פרץ – יורם אוברקוביץ', יו"ר הוועד של חברת החשמל, הוא מספר שלוש ברשימה של פרץ – וזה מסביר את התפנית ואת היכולת שלי להעביר את החוק. בנוסף לכך, היתה תחושה בציבור שאם יפגעו בעובדי החברה הם יסגרו את השאלטר, אבל אנשים הבינו שזה כמו נשק גרעיני – הוא כל-כך חזק שאי-אפשר להשתמש בו, ודאי שלא בשל הטבה מוגזמת כמו חשמל חינם. לכן דווקא מפני שהנשק שלהם כל-כך חזק, אנשים הבינו שהם יותר חלשים ממה שהם נראים. גם מסכת האיומים האישית עלי – היו אפילו איומים ברצח ובפגיעה פיזית – והאבטחה שהצמידו לי בעקבותיהם, רק הגדילו את הרצון להראות לעובדים שאלה דברים שלא ייעשו.

כלומר, אתה מייחס את העברת החוק לסדרה של טעויות פוליטיות ואחרות מצד העובדים?

העובדים וההנהלה נהגו בטיפשות. הם היו יכולים לקבוע כמות סבירה של חשמל חינם או להמיר את ההטבה הזו בתוספת שכר, אבל הם החליטו להיאבק עד הסוף בנושא לא-פופולרי. הם ניהלו את הקרב הזה רע, באופן שכלל איומים והתבטאויות בריוניות בעיתונות, ובקיצור, עשו כל טעות אפשרית.

מה הניע אותך למאבק הדון-קישוטי הזה באחת מקבוצות הכוח החזקות במשק?

היה ברור לי כשהתחלתי את המאבק שהם קבוצת אינטרס חזקה מאוד, אבל המאבק לא היה דון-קישוטי, כי הדרישה שלי היתה כל-כך מוצדקת שהיה לי ברור שאני אנצח. גם סקר שנעשה לא מזמן הראה, ש-85 אחוז מהציבור תומכים בדרישה.

אם הדרישה כל-כך מוצדקת, ורובו המוחלט של הציבור תומך בה, למה לקח כל-כך הרבה זמן להעביר את החוק?

לפעמים יש אינטרס פוליטי שלא מאפשר לשנות דברים. רוב הציבור רוצה ככה, אבל קבוצת מיעוט קטנה מחזיקה אותו בגרון – כמו מה שקורה, למשל, עם החרדים. עובדי חברת החשמל היו מִתפקדים לעבודה בהמוניהם, ובמידה פחותה יותר גם לליכוד, והם גרמו לח"כים לרצות לא להתעמת איתם. צריך גם לזכור שזו מדינה שאנשים מתפוצצים בה באוטובוסים, היה תהליך שלום, קליטת עלייה – יש דברים יותר חשובים מהנושא הזה, וצריך מדינה יותר נינוחה מאיתנו כדי לעסוק בנושאים כאלה.

איך אפשר, לדעתך, לשפר את המצב הזה ברמה המבנית?

הליכוד מתפאר היום בהתפקדות של 300 אלף איש, שהיא לדעתם חגיגה לדמוקרטיה, וגם לעבודה היו 250 אלף מִתפקדים. אבל כל ההתפקדויות האלה הן פארסה על תהליך דמוקרטי – אני מדגיש את המלה פארסה – כי השיטה הזו נותנת את הכוח לקבלני קולות שפוקדים למפלגות אנשים שאפילו לא מצביעים למפלגה, אלא רק בוחרים במועמדים שלה למרכז או לכנסת לפי מה שאומר להם הראיס, קבלן הקולות. זו הסכנה הכי חמורה לדמוקרטיה.

אנשים רציניים נרתעים מהסחר-מכר הזה, ולא רוצים להיכנס למערכת הפוליטית. איך תגיע ל-300 אלף איש, איך תגרום להם להצביע בשבילך, מאיפה יהיה לך כסף לכל זה? היום כדי להיות ח"כ חייבים דילים עם קבלני קולות, וזה הורס את המערכת הפוליטית.

קרקעות החקלאים

גם החקלאים הם אחת מקבוצות האינטרס החזקות במדינה. הישגיהם אינם מתמצים רק בסוגיות של הקצאת המים או של הסדרת השווקים החקלאיים (קביעת מִכסות ייצור, הגבלות על יבוא מתחרה וכו'); בשנים האחרונות החלו יישובים חקלאיים, בעיקר במרכז הארץ, לפעול להפשרתן לבנייה של הקרקעות שבעיבודם. הקרקעות, שהמדינה החכירה להם אותם לצורך עיבוד חקלאי, שוות עתה כסף רב אם יופשרו לבנייה, והיישובים החקלאיים ביקשו להרוויח חלק משוויין בדמות "פיצוי" שתעניק להם המדינה, בעלת הקרקעות, כביכול תמורת הפסקת עיבוד הקרקע.

הקשת-הדמוקרטית-המזרחית, ארגון חברתי הנאבק למען שוויון וצדק חלוקתי, הציב במוקד סדר-היום שלו את המאבק ב"שוד קרקעות המדינה", כהגדרתו. "סיפור הקרקעות מכונן בעינינו את אי-הצדק כבר מימיה המוקדמים של המדינה", מסביר משה קריף, ממייסדי ה'קשת' ופעיל מרכזי במאבק על הקרקעות. "ניתן ללמוד מהסיפור הזה על אי-הצדק ההיסטורי – 'אמת מארץ תצמח', כמו שכתוב – בין מי שקיבל הרבה מאוד אדמות לצרכים חקלאיים, כי היה מקורב לפרנסי המדינה בימיה הראשונים, לבין מי שנחשב למקורב פחות. העוול הזה בולט שבעתיים על רקע מה שקורה בדיור הציבורי, שבו בנים שהוריהם נפטרים נחשבים כפולשים לדירות, ואילו במושבים המדינה מעניקה ל"בן הממשיך" האולטימטיבי שלה חלקות אדמה. לכן החלטנו להניף את נושא הקרקעות כעניין שאינו נדל"ני, אלא חברתי-ציבורי ברמות הכי עמוקות שלו".

קריף מסביר שהארגון נקט אסטרטגיה תלת-שלבית במאבק סביב הקרקעות, שאותה הוא מכנה "מחשיפה ובלימה לחלוקה צודקת". בשלב ה"חשיפה" פעלו חברי הארגון כדי לעורר מודעות ציבורית לסוגיה, ואת ה"בלימה" הם ביצעו בעזרת פנייה לבג"ץ. "שאלנו את עצמו האם הבג"ץ, שמגלה אסרטיביות ופעלתנות בנושאים כמו חירויות, ייכנס באותה אסרטיביות גם לעניין החברתי", מספר קריף. "חשבנו שגם אם נפסיד ובג"ץ יחליט לא להיכנס לנושא החברתי, הוא יצטרך לתת על זה את הדין בציבוריות הישראלית". אלא שה'קשת' ניצחה במאבקה, ובפסיקה שנתן הבג"ץ לאחרונה נקבע כי הפשרת הקרקעות צריכה להיעשות לפי עקרונות של "צדק חלוקתי".

המאבק על ה"חלוקה הצודקת" הוא השלב שבו מצויה הסוגיה היום, לדעת קריף. "האם הקרקע תהיה מנוף לתחילתו של דיאלוג על צדק חלוקתי, לא רק במשאב הזה אלא גם במשאבים אחרים, או שאנחנו עתידים לראות עוד איזושהי קומבינה פוליטית, למרות החלטת הבג"ץ, שתמשיך ותיטיב עם החקלאים? צריך לזכור שהלובי החקלאי הוא הלובי הכי חזק במדינת ישראל: ראש הממשלה, מצד אחד, אבו וילן מקיבוץ נגבה (חבר-הכנסת מטעם מר"ץ; א. נ.), מהצד השני, ישראל כ"ץ מהליכוד, שלום שמחון מהעבודה – עמדנו מול הכוחות המכוננים החזקים ביותר בחברה הישראלית".

איך צריכה להיראות, לדעתכם, אותה חלוקה צודקת?

הכיוון, לדעתנו, הוא הקמתה של קרן ציבורית שהכסף מהפשרת הקרקעות החקלאיות ילך אליה, והיא תשמש למיזמים שיקדמו את השוויון בחברה, כמו חוק פנסיה ממלכתי.

למה שהכסף לא ילך לתקציב המדינה, שאמור ממילא לממן את הדברים האלה?

כי יש לנו חוסר אמון פוליטי במערכות האלה. ברור לנו שבהעברה דרך המוסדות הקיימים אתה יכול למצוא את הכסף בישיבות, בהתנחלויות, בקיבוצים וכולי, על-פי הבריונות הפוליטית המשתוללת כאן. כל אחד בא עם הג'מאעה שלו ומחלל את הקופה הציבורית. יש לנו ניסיון עגום עם המערכת הפוליטית. גם חוק הדיור הציבורי נתקע, למרות הכוונות הטובות שעמדו ביסודו. כשאתה נותן משהו טוב בידיים של המערכת הפוליטית, היא עושה בו שפטים.

אתה רואה איזשהו פתרון לסקטוריאליות ולחוליים של המערכת הפוליטית?

כן. השלב הבא בחברה הישראלית צריך להיות, לדעתי, השלב של הפיוס, של היכולת לארגן בקבוצה אחת יהודים מסורתיים, ערבים, מאוכזבי ש"ס, מאוכזבי ליכוד, אשכנזים, מזרחים – כל אלה שסופגים את המכות הגדולות ביותר בחברה הישראלית, ומבינים עד כמה הסקטוריאליזציה והשבטיות מאיימות. אם הם יצליחו להניף איזשהו מכנה משותף, זה יכול להציל את המדינה מהחבורות השונות שצמחו לנו כאן. צריך להקים כוח פוליטי מחוץ למערכת הקיימת, כי מתוך המערכת הסיכוי לשינוי נמוך מאוד.

אפשר לנצח

המקרים של חוק חשמל חינם ושל בג"ץ קרקעות החקלאים מוכיחים שאפשר לנצח גם קבוצות אינטרס חזקות ומבוססות היטב. מה ניתן ללמוד מהם באשר להצלחתם של מאבקים כאלה בעתיד? מהמאבק סביב החשמל חינם ניתן ללמוד שנבחרי ציבור נחושים, היודעים לנצל שעת כושר פוליטית, מסוגלים לקדם את טובתו של הציבור הרחב גם מול קבוצות בעלות כוח רב. תגמול ציבורי ותקשורתי לנבחרי ציבור הנאבקים באינטרסים צרים עשוי לעודד רבים יותר מהם לפעול כך; נבחרי הציבור הרי אינם שיות תמימים, וגם להם יש אינטרסים. אם הציבור הרחב יתגמל אותם על מאבקיהם למענו, האינטרס שלהם יחפוף לעתים קרובות יותר את האינטרס הציבורי.

ממאבקה של הקשת-הדמוקרטית-המזרחית ניתן ללמוד על חשיבות קיומם של ארגונים הפועלים לקידום ערכים חברתיים, להבדיל מארגונים הנאבקים לטובת האינטרסים של חבריהם. ניתן ללמוד ממנו גם על החשיבות שבבחירת זירת הפעולה הנכונה לכל מאבק: לנוכח כוחן הפוליטי של קבוצות אינטרס רבות, ניתן לחזק את המאבק בהן על-ידי פנייה לזירות מאבק חלופיות לזירה הפוליטית, כמו הזירה המשפטית, שהיא יותר נייטרלית.

כמו כן, ניתן ללמוד משני המקרים הללו שהתיאוריה של אולסון, המסבירה את היתרון המובנה אשר ממנו נהנות קבוצות אינטרס מצומצמות, אינה תמיד נכונה. הסיבה שהתיאוריה כשלה בשני המקרים הללו נעוצה בהנחה המפַשטת העומדת ביסודה, שעל-פיה כל הפרטים פועלים אך ורק כדי להיטיב עם עצמם. מסתבר שישנם אנשים וארגונים שאינם פועלים אך ורק כדי להיטיב עם עצמם, אלא מבקשים גם להיטיב עם כלל הציבור. בפעילותם של אנשים וארגונים כאלה טמון, כך נראה, הסיכוי לשיפור מצב הפוליטיקה, הכלכלה והחברה בישראל.

תגובת חברת החשמל

דדי גולן, דובר חברת החשמל, מציין ששכרם של עובדי חברת החשמל מהווה כ-13 אחוז בלבד מתקציבה הכולל של החברה, והטבת החשמל "חינם" לעובדי החברה היא חלק מזערי מסך ייצור ומכירת החשמל, ולכן להטבה זו אין כל השפעה על מחיר החשמל לציבור. כמו כן גורס מנכ"ל חברת החשמל, ד"ר יעקב רזון[רוזן???], שראוי היה לטפל בסוגיית ההטבות הייחודיות המוקנות לסקטורים מסוימים במשק באופן מקיף – כולל, למשל, גם הטבות הניתנות לחברי-הכנסת – ולא באמצעות חקיקה המתייחסת רק לסקטור מסוים. יורם אוברקוביץ', יו"ר ועד עובדי חברת החשמל, ביקש שלא להגיב לדברים.

השלטון כפושע: אולסון על היווצרותם של משטרים ועל ביצועיהם הכלכליים

אחד ההיבטים המרשימים ביותר בתיאוריה של אולסון – דבר שאולסון עצמו התגאה בו במיוחד – הוא יכולתה של התיאוריה להסביר את היווצרותם של משטרים ואת ביצועיהם הכלכליים, כאחד. בדרך-כלל התיאוריות הכלכליות והפוליטיות נפרדות זו מזו ומסבירות כל אחת תופעות בתחומה, אולם אולסון יצר תיאוריה פשוטה יחסית המתיימרת להסביר את הכלכלה ואת הפוליטיקה גם יחד.

אולסון פותח בשאלת היסוד בפוליטיקה: כיצד נוצרים משטרים מדיניים. באופן מפתיע, הוא עונה על שאלה זו באמצעות המשלתו של השלטון לפושע. לפי אולסון, בתנאים של אנרכיה לפושע נודד משתלם לגנוב מכל הבא ליד: בדרך זו הוא מגדיל את הכנסתו עד למקסימום. אבל בתנאים כאלה לאזרחים חסרי ההגנה לא משתלם לייצר שום דבר מעבר למינימום הדרוש לצורך קיומם, כי הם יודעים שכל מה שייצרו עלול, בסבירות גבוהה מאוד, להיגנב מהם; וכך גם הפושעים מפסידים, בסופו של דבר.

לכן לפושע חזק דיו, שיכול להשתלט – בעזרת קבוצת בריונים הסרה למרותו – על האלימות המופעלת בטריטוריה מסוימת, משתלם להגביל את הכמות שיגנוב מהאזרחים ולהודיע עליה מראש. כך לאזרחים נוצר האינטרס לייצר הרבה יותר, משום שהם יודעים שהפושע יגנוב אחוז מסוים מהכנסתם, אולם היתרה תיוותר בידיהם.

הפושע השליט, מצדו, לא רק שלא יגנוב מהאזרחים מעבר ל"מס" שהודיע עליו מראש, אלא גם ימנע מפושעים אחרים לעשות זאת (שהרי הוא שולט על האלימות המופעלת בטריטוריה שלו). במצב כזה האזרחים מרוויחים, משום שהם יודעים שיוכלו לשמור בידיהם חלק קבוע מהכנסתם, והפושע מרוויח, משום שאמנם הוא לוקח חלק קטן יותר מ"העוגה" הכללית – אחוז מסוים של "מס", ולא 100 אחוז מכל מה שיוכל לגנוב – אולם העוגה" כולה גדֵלה מאוד, מפני שלאזרחים יש אינטרס לייצר הרבה יותר.

כאשר פושעים נייחים כאלה מבססים את שליטתם, הם מכריזים על עצמם ועל יורשיהם כמלכים, שליטים בחסד האל וכדומה, וכך מסביר אולסון את היווצרותו של השלטון האוטוקרטי. דמוקרטיה נוצרת, לפי אולסון, בתנאי שמתקיים איזון בין כוחות פוליטיים וצבאיים יריבים, שבו אף אחד מן הכוחות אינו יכול לגבור על הכוחות שכנגד ולהפוך לשליט יחיד. במצב כזה עדיף לכל אחד מן הכוחות לחלוק בשלטון עם הכוחות האחרים (כוח חלקי עדיף על העדר מוחלט של כוח). בנוסף לכך, כדי ששום כוח לא יוכל להשתלט על האחרים ולהפוך לשליט יחיד, יש לכולם אינטרס לכונן מערכת שלטונית בעלת איזונים ובלמים, המבטיחה את זכויות היסוד של כולם.

כך, אותם תנאים המבטיחים את קיומו של משטר דמוקרטי – עיגון זכויות האזרחים והגבלת עריצות השלטון – הם גם התנאים החיוניים, לפי אולסון, לשגשוג כלכלי. בלי שזכויות האזרחים, ובפרט זכויות הקניין שלהם, יובטחו לאורך זמן, לא ייתכנו חיסכון והשקעה לטווח ארוך, החיוניים לשגשוג כלכלי. לשם כך יש צורך מיוחד במערכת של בתי-משפט שאינה תלויה בשלטון, אשר תגביל את כוחו של השליט, אך גם תוכל לאכוף באופן נייטרלי והוגן את ביצועם של חוזים – רכיב חיוני במערכת כלכלית מורכבת ומשגשגת. כך, בתמצית, מסביר אולסון את העובדה שהמדינות היחידות שמתרחשת בהן צמיחה כלכלית לאורך זמן ממושך הן דמוקרטיות, המכבדות את זכויות אזרחיהן.

גורם נוסף, שאולסון מסביר באמצעותו את ההבדלים בין ביצועיהן הכלכליים של מדינות, הוא מספרן וכוחן של קבוצות האינטרס הקיימות בכל מדינה. לשיטתו של אולסון, קבוצות אינטרס כאלה מצליחות להעביר הטבות לציבור מצומצם ביותר על חשבונו של כלל הציבור, ובכך הן פוגעות בהקצאת המשאבים היעילה. תמיכה ממשלתית בענפי תעשייה מסוימים, למשל, מעבירה הכנסה מתעשיות רווחיות לתעשיות שאינן רווחיות, ובכך פוגעת בפוטנציאל הצמיחה הכלכלי של המשק. לכן אולסון מאמין, שרשתות הביטחון החברתיות צריכות לפעול ברמת האדם הבודד. המדינה צריכה, לדעתו, להגן על הפרטים שגורלם לא שפר עליהם, ולא על תעשיות שלמות שנכשלו, משום שהתערבות ממשלתית כזו מזיקה לכלל המשק.

אולסון רואה בפעולתן של קבוצות כוח המייצגות אינטרסים צרים מעין גניבה מכלל הציבור, שיש לחשוף אותה ולמנוע אותה עד כמה שניתן, בין היתר משום שהיא מזיקה מאוד לביצועיו הכלכליים של המשק. בפעולתן של קבוצות אינטרס כאלה מסביר אולסון את ההבדל העצום בין ביצועיהן הכלכליים של מדינות הציר, שעברו מדיקטטורה לדמוקרטיה לאחר מלחמת העולם השנייה וצמחו בשיעורים שתוארו כ"נס כלכלי", לבין ביצועיהן של המדינות הקומוניסטיות לשעבר. מצבן של מדינות אלה – שהיו במצב כלכלי גרוע ביותר תחת השלטון הקומוניסטי – לא רק שלא השתפר בצורה דרמטית, אלא לעתים אפילו החמיר לאחר מעברן למשטר דמוקרטי.

אולסון מסביר זאת בכך, שבמדינות הציר שונתה המערכת הפוליטית מיסודה עם המעבר לדמוקרטיה, ולכן לא נותרו בהן קבוצות שייצגו אינטרסים צרים, וממשלותיהן יכלו לנקוט מדיניות שתיטיב עם כלל הציבור ותתרום לצמיחה הכלכלית. במדינות הקומוניסטיות לשעבר, לעומת זאת, נשארו על כנן קבוצות אינטרס רבות אשר ייצגו את התעשיות הממשלתיות הכושלות מהתקופה הקומוניסטית. קבוצות אלה הכריחו את ממשלותיהן להשקיע משאבים רבים בהמשך קיומן של התעשיות הכושלות, דבר שפגע אנושות בהתפתחות כלכלתן. מגמה זו הוחרפה בשל כך, שבחלק מהמדינות הללו המעבידים הם אלה שסיפקו את רוב רשתות הביטחון החברתיות, דוגמת שירותי הרווחה, ולא גורם מרכזי, הממשלה. חיסולן של התעשיות הכושלות היה מותיר, אם כן, חלק ניכר מעובדיהן חסרי ישע, מה שהחמיר את הלחצים להמשיך לקיים את התעשיות הללו, למרות הנזק הכלכלי הכרוך בכך.

אלי נוברשטרן הוא יועץ אסטרטגי ופעיל חברתי

הכתבה התפרסמה בגיליון מספר12 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה