דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
31 בדצמבר 2002 | מהדורה 13

חצי-רב

ייתכן שהתשובה לשאלת הרבנות שאנו ראויים לה יותר קלה משנראה במבט ראשון. בין לומדי התורה והיהדות – חילונים ודתיים, נשים וגברים – נמצאים אנשים העשויים לקחת על עצמם את ההנהגה הרוחנית היהודית. האם אפשר לדחוף אותם מן השוליים אל המרכז? דוד ליברמן מציע הנהגה רוחנית חדשה הנמצאת, לדבריו מתחת לאף                                                        איור: זאב אנגלמאיר                      

רבנות, לצורך העניין, היא הנהגה רוחנית, הן של הציבור הדתי והן של הציבור החילוני לגוניהם השונים. והנה, אם נבקש לשרטט את המצב בקרב הרבנות הרשמית בישראל, ניאלץ להודות שרבנים חרדיים ודתיים הם אנשים אשר למדו יחד במספר מצומצם של מוסדות, התנסו במספר מצומצם של משלחי יד, והם חיו וחיים בין אנשים הדומים להם בהשקפותיהם ובמשלח ידם.

תכונה נוספת המאפיינת את הסטגנציה בקרב הרבנים היא הפער שהולך ונוצר במושגי יסוד המשמשים להבנת המציאות ותיאורה, והוא כה עמוק עד שניתן לכנותו פער בשפה. כך, למשל, זכאות לתואר רב מותנית בעמידה בבחינה על כמה חטיבות הלכתיות, ובהן הלכות מאכלי בשר וחלב. חלק גדול מהלכות אלו כבר אינו רלוונטי, למעט מקרים נדירים, בשל השוני בתנאי הכשרת המזון ועיבודו במטבח המודרני. לעומת זאת, הלכות גמילות חסדים וצדקה, הלכות קהילה ומדינה ועוד ועוד, לא נלמדות כלל.

תכונה שלישית, הנובעת מקודמתה, היא אי-רצונם של של מנהיגים ללכלך את ידיהם בחומרי המציאות שהם רוצים להנהיג את האנשים בתוכה. נפוליאון אמר ששרביט המרשל מונח בתרמילו של כל חייל. רעיון דומה בניסוח אחר מופיע במסכת סנהדרין, דף ה'. שם מסופר על החכם הבבלי רב, שישב 18 חודשים עם רועי בקר כדי ללמוד להבחין בין מומים קבועים הפוסלים בכור בהמה לקדושה לבין מומים ארעיים. מי שרוצה להנהיג חייב להכיר את מומי המציאות ופגמיה, וניתן לעשות זאת רק כשחיים בדיר.

נוסף על כך, נוצר פער בין האידיאל הרבני לבין המציאות בנושא הסמכות. מושג המנהיג, שאין לסור מדבריו ימין ושמאל, נעשה אוטופי. היום מדובר יותר בהתייעצות ובהדרכה, ופחות בפסק, בהוראה, בקביעה.

זהו המצב גם בקרב אנשי האקדמיה, וכן בקרב מי שנותנים את הטון בשאלות של תרבות, זהות וערכים; יהיו אלו המשתתפים הקבועים במדורי הספרות והתרבות של עיתון "הארץ" או מספר מוגבל של משוררים, סופרים, פובליציסטים ומוכיחים בשער אחרים.

עם זאת, לא ניתן עוד להתעלם מתופעה חברתית רחבת היקף. בצדם של מנהיגי הממסד הדתי, נושאי משרות רבניות רשמיות, גדלה והולכת קבוצה של אנשים שהעיסוק במקורות היהדות הוא מקצועם הראשי ותחום עניינם המרכזי. עם אנשים אלה נמנים חוקרים במדעי היהדות באוניברסיטאות השונות; מורים במכללות, בסמינרים, בבתי-ספר; מנחים בבתי-המדרש הפתוחים – אלול, עלמא, בינה, קולות וכו'. זוהי קבוצה מגוונת, ומספרם של הנשים ושל החילונים בתוכה גדל והולך. גם את הדתיים בה לא ניתן להגדיר בנקל. האנשים האלו נבדלים זה מזה באשר לרמת הידע והניסיון בלימוד המקורות: אחדים מהם תלמידי חכמים מובהקים, העולים על רבים מאנשי הממסד הרשמי, אחדים יודעים פחות ופחות מנוסים. ישנו שוני גם במידת המחויבות שלהם למימוש התורה בחייהם האישיים והציבוריים: אחדים לומדים ומלמדים ודי להם בכך, ואחרים רואים בלימוד מצפן לחייהם ומנוף לעשייה ולעיצוב המציאות.

המשותף לאנשים האלו הוא, שהם הגיבו לחלל הריק אשר נפער בין הרבנות לבין המציאות. בעוד הממסד הדתי נגוע בסקטוריאליות, הלמדנים החוץ-ממסדיים באים מסקטורים שונים; הם דוברים את שפת הדור ושותפים לו בראיית עולמו; דפוסי פעולתם אינם אוטוריטטיביים אלא דיאלוגיים.

ברור לי שאנשים אלה יכולים למלא את תפקיד ההנהגה הרוחנית יותר טוב ממאיישיו הנוכחיים של תפקיד זה. חילופי המקומות בין המנהיגים הנוכחיים לבינם מתבקשים וגם אפשריים.

אכן, ברור שאין לצפות מהממסד הרבני-מנהיגותי שיפנה להם ברצון את מקומו. שהרי הוא אינו מכיר בקיומה של קבוצה זו, אינ מכיר בקיומם של מנהיגים רוחניים מחוץ לשורותיו. אין זה מתמיה, ואף כמעט צפוי, כשמדובר ביחסו של הממסד לקבוצה איכותית מתחרה שמחוצה לו. מה שיותר תמוה הוא, מדוע גם חברי הקבוצה עצמם אינם מאמינים ביכולתם לשמש הנהגה רוחנית אלטרנטיבית. או במילים אחרות, הממסד אינו משתף את הקבוצה שמחוצה לו באחריות שנטל על עצמו, לשמש הנהגה רוחנית של החברה הישראלית; וחברי אותה קבוצה אינם לוקחים את האחריות בעצמם. מדוע אנשים אלו אינם לוקחים את עצמם ברצינות?

תשובה אחת לשאלה זו קשורה בדימוי העצמי. המרחק בין דמות ה"רב החדש" לבין הדמות המסורתית של הרב הוא כה גדול, עד שהרבנים החדשים עצמם מתקשים להפנים את המונח "רב" ביחס לעצמם, מתקשים להתמודד עם כוחו המשתק, עם המראה הסוגסטיבי של פראק רבני שחור, מגבעת רחבה, זקן. מי מהרבנים החדשים הללו לא היה מודאג כשערך חופה, נתן שיעור, הרצה, ולפתע ראה דמויות רחבות מגבעת קרבות? מי לא חש תסכול, חוסר אונים, כשנתקל בשלילה המוחלטת מצדו של רב רשמי?

בנו הקטן של רב לא-ממסדי שעמד בראשה של ישיבה לא-רשמית והעמיד מאות תלמידים-מעריצים, ענה בבית-הספר על השאלה במה עוסק אביו: "הוא חצי-רב".

התשובה השנייה לשאלה שהועלתה קשורה בנוחות ואולי אף, יש לומר, בעצלות. נוח ל"רבנים-למחצה" להפנים את יחסם של הרבנים הרשמיים אליהם, גם הם עצמם מרגישים שהעניין הזה – רבנות, והממסד הדתי בכלל – הוא "לא בשבילנו"; תנו לנו להישאר קבוצה חוץ-ממסדית וליהנות משני העולמות: לימוד וביקורת, שהנאה רבה בצדה, והרבנים יוסיפו לדאוג לכל היתר. וכך נוצר הסכם לא-כתוב, שלפיו קבוצת רבנים אחת נשענת על הרגלי העבר ואומרת: היהדות היא אני, והקבוצה האחרת מהנהנת בהסכמה.

רק הרבנים החדשים יוכלו לחלץ את עצמם מהמלכוד, אם יעמסו על שכמם את האחריות שהם חוששים ממנה, וייצרו רבנות אחרת: רבנות מדריכה ומכוונת, רבנות הדוברת את שפת המקום, רבנות רחבת אופקים אשר מקרינה ענווה ואמפתיה.

דוד ליברמן הוא חוקר ומורה לתלמוד ולספרות

הכתבה פורסמה בגיליון מספר13 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן

דוד ליברמן, מרצה ליהדות, ספרות וחסידות וסופר היה ראש בית המדרש אלול ועמית בעמותת "קולות"

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה