דלג לתוכן הראשי
עיתון בשירות החברה
19 בינואר 2011 | מהדורה 59

"שבת", מתוך הסידרה "משפחה", צילום: כריס ורין, ארה"ב

חמישה אחים יצאו לדרך

עקב היעלמות הליבה המערבית הופכת ארצות הברית לפסיפס אתני רב-תרבותי, ועובדה זו אינה מיטיבה עם הזהות הייחודית של היהודים, מפני שבשלב הזה היהודים הם חלק מהליבה המערבית. על שקיעת הזהות היהודית על רקע שקיעת הזהות המערבית

הבה נדמיין את התמונה הזאת: הזמן הוא תחילת המאה ה-20. רוב בני העם היהודי חיים באירופה. תופעת המודרניות חודרת לקהילות רבות ביבשת ומציבה אתגר זהותי ותרבותי למיליוני אנשים החווים שינוי כלכלי, חברתי ותרבותי. התפרקות הקהילות המסורתיות, המעבר מהכפר לעיר, היעלמות מקצועות שדורשים מיומנות בגלל התגברות המיכון, ירידה במעמד האליטות המסורתיות, חילון והתפרקות קהילות דתיות, פוליטיקה של המון, פרגמנטציה חברתית, ניכור תרבותי – כל התופעות האלה משפיעות על קהילות ישראל בכל רחבי אירופה. בעיר נמל טיפוסית (טרייסטה, אודסה) נפגשים לפרידה ארוכה חמישה אחים יהודים צעירים. כל אחד מהם מייצג אופציה שיהודים רבים בחרו בה בתחילת המאה ה-20 נוכח אתגר המודרניות. פירושה של הבחירה הוא העדפת זהות אחת דומיננטית שלאורה יתנהלו חיי הבוחר בה.

מודל כור ההיתוך האמריקני מתחלף באחרונה במודל של רב-תרבותיות, שמעצים ומעניק מעמד נורמטיבי לזהות ייחודית ופרטיקולרית. אבל תהליך זה מתרחש לאחר שרוב היהודים כבר היו לחלק מהתרבות המערבית הקולטת, ולפיכך אין צורך להגדיר אותם כמיעוט מובחן (וזאת בניגוד למיעוטים ההיספאנים, השחורים, האסיאתים או  המוסלמים). למרות שאפשר לראות זאת כהצלחה, הרי שהצלחה זו מלווה במחיקת זהות ייחודית ובתהליך התערות הדומה למה שקרה ליהודים המתבוללים באירופה

אח אחד מחליט לשמור על אורח החיים הדתי-אורתודוקסי של אבותיו. הוא יקפיד על הבדלות מהגויים ועל קיום מצוות מדוקדק לפי ההלכה. ייתכן שבעתיד הוא ימצא את עצמו שייך לקבוצה מתוך אגודת ישראל, לחצר חסידית או לקהילה דתית סגורה בהנהגת צדיק או רב שעל פיו יישק דבר.

האח השני מאמץ עמדה של התערות בחברה הכללית. הוא מזדהה עם ארץ הולדתו, שואף לאזרחות במדינתו ומגדיר את עצמו כחלק מהלאום שלה. בתחילה הוא עוד ידגיש את דתו היהודית, אך זו לא תהיה מרכיב זהותי מחייב בשבילו. הוא ינסה להשתלב כמיטב יכולתו במערכות כלכליות, חברתיות, מקצועיות ואף פוליטיות במדינה שהוא חי בה, כך שבמהלך השנים תחדל היהדות להיות מרכיב בזהותו.

האח השלישי מצטרף לתנועה מהפכנית לתיקון עולם. מבחינתו המצוקה היהודית היא חלק ממצוקת העולם הבורגני. הזהויות הפרטיקולריות הן תודעה כוזבת המשרתת את האליטה השלטת ולכן הוא מצטרף לתנועה אוניברסליות שמטרתה להרוס את השיטה ולבנות במקומה שיטה צודקת שתביא לידי ביטוי את אחוות האנושות. סביר להניח שבמהלך המאה הוא יצטרף למהפכה סוציאליסטית זו או אחרת.

האח הרביעי עוזב את היבשת המסוכסכת והאמביוולנטית ופונה לעולם החדש. הוא מהגר לארצות הברית – מדינת מהגרים שאמורה לקבל אותו ולאפשר לו התחלה חדשה כיהודי החי בחברה המקבלת (לפחות להלכה) ריבוי זהויות; או יותר נכון, אדישה מבחינה קולקטיבית כלפי ריבוי זהויות. החלום האמריקאי של חירות, שוויון הזדמנויות, אינדיבידואליזם, אפשרויות הצלחה, יחד עם קהילתיות כתרבות-משנה וסובלנות כלפי כל אדם, הוא החלום שלו והאופק שהוא שואף להגיע אליו.

האח החמישי מושפע מהרעיון הלאומי. הוא מצטרף לאחד התאים של התנועה הציונית בארצו וחולם על הגשמה לאומית וחברתית בארץ ישראל, שם הוא אמור להחיות את זהותו היהודית תוך שילובה בתנועה לאומית מודרנית בעלת אוריינטציה של תיקון חברתי ובניית אדם חדש. הוא יתיישב בקבוצה, בקיבוץ, במושבה או בעיר, ילמד עברית, ישנה את אורח חייו, יעסוק בבניית חברה חדשה, יאבק על קיומה ויגשים את מטרתו בהקמת היישוב העברי בארץ ישראל.

אורתודוקסיה, התבוללות, מהפכנות, הגירה לאמריקה, עלייה לארץ ישראל – אלה באופן מזוקק היו חמש אופציות הזהות שצעירים יהודים נאלצו לבחור ביניהן בתחילת המאה ה-20. היו אלה חמישה פתרונות קיומיים בעלי מעמד זהותי אקסקלוסיבי, שכן בחירה באחת האופציות הדירה מניה וביה את ארבע האופציות האחרות. מצב הטשטוש והשוליות, המבוכה הזהותית והחפיפה בין זהויות מתנגשות, היה אמור להיפתר על ידי עצם הבחירה הזאת.

הזהויות הברורות לכאורה

עברו חמישים שנה. המהפכה הבולשביקית הסתיימה במרחץ דמים ובטיהורים. מלחמות העולם גבו מחיר אדיר מאירופה. גרמניה הנאצית חיסלה את רוב היהודים שלא עזבו את היבשת. השמדת היהודים פגעה קשות הן בקהילות האורתודוקסיות והן בחברי הקהילות המתערות, הקהילות המהפכניות וביהודים שעדיין התלבטו בזהותם. מחמשת היהודים הצעירים נשארו למעשה רק שניים בוגרים.

היהודי הציוני הפך לישראלי. הוא השתתף בהקמת המדינה והמשיך במשימות הגשמה כדי להמשיך בפרויקט הלאומי והחברתי של תחיית עם ישראל בארצו ושל בניית חברת מופת. זהותו הישראלית נראתה על פני השטח יציבה ומוחלטת. המדינה והחברה העברית המתחדשת היו כל עולמו, זהותו נבנתה מחדש כישראלי וכעברי, ובניו ובנותיו היו דור ראשון לתקומת ישראל וזהותם הישראלית נראתה מובנת מאליה. השמדת יהודי אירופה (אורתודוקסים, מהפכנים או בורגנים מתבוללים) אישרה בדיעבד את הבחירה שעשה בתחילת המאה, כשהחליט לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל, ואילו קיומה של יהדות אמריקה לא התאים לתבנית הזהות שאימץ. הוא הביט בקנאה ובבוז על המרכיבים החומרניים של הזהות של אחיו האמריקאי, והניח שיהדותו של האח לא תחזיק מעמד במצב של שפע שיבולל כל זהות פרטיקולרית לתוך החלום האמריקאי החומרני. למניעת אסון הוא הבהיר לאחיו האמריקאי שמדינת ישראל פתוחה לעלייה, ושיהיה לו מקום להגיע אליו אם חס וחלילה ירד מנכסיו, או לחילופין יחשוש כי החומרנות והשפע גורמים לצאצאיו להתכחש לזהותם היהודית.

גם היהודי המהגר שהפך לאמריקאי הצליח באימוץ זהותו החדשה. הוא עבד קשה והתקדם מבחינה חומרית. הוא נכנס למעמד הבינוני הנמוך וחסך מספיק כדי שילדיו יתקבלו לקולג' וימשיכו בטיפוס החברתי שלהם מתוך המעמד הבינוני. הוא ניצל את הצמיחה הכלכלית של אמריקה ומצא את עצמו באמצע המאה אדם מצליח למדי, שזהותו והצלחתו אפשרו לו גם לשלוח מתנות לאחיו הישראלי בחגים. הוא היה פעיל בקהילה היהודית המקומית שבה גר, הלך לבית הכנסת כסוג של אירוע חברתי, תרם קצת למדינת ישראל ואפילו חשב על טיול בארץ. קיומה של מדינת ישראל מילא אותו גאווה, אך גם חרדה לגורלה הלא ברור. מכל מקום, תמיד יהיה לו מקום לקלוט את קרובו הישראלי, אם זה יחליט לעזוב.

היהודים עברו תהליך של התערות בתרבות המערבית ובליבה האנגלו-סקסית האמריקנית תוך שמירה על ייחודיות. נדמה היה שהזהות היהודית שמרה על מינון אופטימלי בין השתלבות באמריקה מחד גיסא ושמירה על זהות פרטיקולרית מאידך גיסא. האיזון הזה  נשמר במחצית הראשונה של המאה ה-20, אבל הוא הופר לקראת השליש האחרון של המאה ונשחק לחלוטין בדור האחרון

שני דפוסי הזהות היהודיים של אמצע המאה היו דפוסי זהות אקסקלוסיביים ומוחלטים. נוצרו קשרים ביניהם דווקא בגלל הגבולות הברורים ביניהם. היו כמובן מעברים, אבל אלה היו מעברים של נטישת זהות אחת ואימוץ זהות אחרת. ישראלי שירד לארצות הברית היה לנוטש, אמריקאי שעשה עלייה היה לציוני. במצב של בניית זהות והעצמתה בתוך הקשר קולקטיבי אופטימי, הן הישראלים החדשים והן יהודי ארצות הברית חשו שעתידם הזהותי הולך ומתעבה. התלישות, האמביוולנטיות, הביקורת העצמית, ההומור המריר, ה"זרות" מול יתר הציבור – כל התופעות האלה, שאפיינו את המצב היהודי באירופה של תחילת המאה ה-20, כאילו נעלמו במהלך בניית הזהות הישראלית המתחדשת והיהודית-אמריקאית המצליחה.

שתי אשליות מנופצות

אלא שהתברר שזו היתה אשליה. על ניפוץ אשליית הזהות האקסקלוסיבית העברית-צברית מאז אמצע שנות השבעים ועד ימינו-אנו נשפך דיו רב ואין כוונתי לדון בסוגיה זו. בעשורים האחרונים מתנפצת גם האשליה של זהות יהודית-אמריקאית אחידה וייחודית, והיא מתחלפת בריבוי זהויות יהודיות שרב המפריד על המחבר ביניהן. מאפייני זהות הגמוניים, שהרכיבו את הזהות היהודית האמריקאית במאה ה-20, מאותגרים בצורה משמעותית עקב התמורות שעוברת החברה האמריקאית ככלל והחברה היהודית בפרט, וראוי להצביע על המרכזיות שבהן.

המעבר מכור היתוך לרב-תרבותיות והיעלמות הליבה המערבית: עד הדור האחרון פעל מודל כור ההיתוך האמריקאי באופן דומה על כל קהילות המהגרים שהגיעו לעולם החדש. במהלך מאתיים חמישים השנים של היווצרות חברה בריטית בעולם החדש, מראשית המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19, נוצרה באמריקה ליבה אגלו-סקסית ותיקה. ליבה זו נוצרה עקב הגירה מהאיים הבריטיים וריבוי טבעי חיובי של צאצאי המהגרים. מהגרים שאינם בריטים שהחלו לזרום לארצות הברית מאז אמצע המאה ה-19 הותכו בכור ההיתוך האנגלו-סקסי. כלומר, הותכו אל הליבה הוותיקה, שתמיד שמרה על מעמד של רוב מוחלט מול כל קבוצת מהגרים וגם מול כל הקבוצות יחד. ההיתוך היה בעצם חד-כיווני: שוודים, נורווגים, אירים, גרמנים, איטלקים, יהודים ומזרח אירופים הגיעו בגלים שונים לאמריקה ונקלטו על ידי חברת רוב אנגלו-סקסית מערבית.

תהליך ההתכה היה אל חברת הרוב הזאת. היו קבוצות מהגרים שהתערו באופן מהיר ומוחלט בליבה האנגלו-סקסית, ואיבדו את מרכיבי הזהות הפרטיקולרית שלהן בתוך דור (הסקנדינבים והגרמנים, למשל). הקִרבה של בני הקבוצות האלה לתרבות האנגלו-סקסית הקולטת אפשרה התערות "מוצלחת" שכזאת, שלוּותה כמובן בהיעלמות המרכיב הפרטיקולרי של המהגרים. לעומת זאת היו מהגרים לא-אירופים, כמו המהגרים האסיאתים וההיספאנים וכמובן ה"מהגרים" שנולדו בארצות הברית כמו השחורים, שהמרחק בינם לבין תרבות המערב האנגלו-סקסית הקולטת היה רב מאוד, ולכן נתקלו בניהם בקשיי התערות. לפיכך, במשך דורות הם נבדלו מהחברה, לא הצטרפו לכור ההיתוך החד-כיווני המערבי, נחשבו לסוג של כישלון מבחינת השתלבותם בחברה הקולטת ושמרו על ייחודם הזהותי.

נראה שהיהודים עברו תהליך של התערות בתרבות המערבית ובליבה האנגלו-סקסית תוך שמירה על ייחודיות. בכך נראה שהזהות היהודית שמרה על מינון אופטימלי בין השתלבות באמריקה מחד גיסא ושמירה על זהות פרטיקולרית מאידך גיסא. האיזון הזה נשמר במחצית הראשונה של המאה ה-20, אבל הוא הופר לקראת השליש האחרון של המאה ונשחק לחלוטין בדור האחרון. מעט יהודים ששומרים על אורח חיים אורתודוקסי ומעט ישראלים שמהווים סוג של מהגרים יהודים חדשים עדיין מדגישים את ייחודיותם, אבל רוב יהודי ארצות הברית אימצו את אופציית ההתערות, וזו מלווה בהיעלמות הממד היהודי הפרטיקולרי.

זאת ועוד: מודל כור ההיתוך מתחלף באחרונה במודל של רב-תרבותיות, שמעצים ומעניק מעמד נורמטיבי לזהות ייחודית ופרטיקולרית. אבל תהליך זה מתרחש לאחר שרוב היהודים כבר היו לחלק מהתרבות המערבית הקולטת, ולפיכך קשה ואין צורך להגדיר אותם כמיעוט מובחן (וזאת בניגוד למיעוטים ההיספאנים, השחורים, האסיאתים או המוסלמים). למרות שאפשר לראות זאת כהצלחה, הרי שהצלחה זו מלווה במחיקת זהות ייחודית ובתהליך התערות הדומה למה שקרה ליהודים המתבוללים באירופה. עקב היעלמות הליבה המערבית הופכת ארצות הברית לפסיפס אתני רב-תרבותי, ועובדה זו אינה מיטיבה עם הזהות הייחודית של היהודים, מפני שבשלב הזה היהודים הם חלק מהליבה המערבית. כך, באופן פרדוקסלי, אין משהו ייחודי בהוויה היהודית של רבים מיהודי אמריקה. הם חלק מהתרבות המערבית האמריקאית של הליבה האנגלו-סקסית, וכך זהותם הייחודית כביכול אינה ייחודית כלל ועיקר.

היחלשות רוח הרפורמה ועליית השמרנות: במשך דורות היו היהודים חוד החנית של תנועות התיקון והרפורמה בחברה האמריקאית. בתחילה הם עשו זאת למען עצמם, כחלק ממאמץ ההשתלבות שלהם בחברה האמריקאית, ולאחר מכן הם עשו זאת למען קבוצות מיעוט אחרות, מתוך מחויבות לתיקון החברה האמריקאית והפיכתה לחברה טובה, פתוחה, הוגנת, סולידרית ודמוקרטית יותר.

זו הסיבה שבמשך שנים הצביעו היהודים בעד מועמדים שדרשו שינוי והיו חלק מרכזי במפלגה הדמוקרטית, שנוסדה מחדש בשנות השלושים של המאה ה-20 כמפלגת קואליציית מיעוטים השואפת לתקן את עוולות החברה האמריקאית ולמתן את אי-השוויון הכלכלי והחברתי. יהודים הצטרפו והנהיגו תנועות רפורמה שונות במהלך המאה ה-20, ובין השאר היו מרכיב חשוב בתנועת הרפורמה הפרוגרסיבית של תחילת המאה, צעדו בשנות השישים עם השחורים בתנועה לזכויות האזרח, והיו ההנהגה של תנועות השחרור למיניהן באוניברסיטאות, של חוגי תרבות הנגד ושל תנועות הפמיניסטיות.

אבל רוח הרפורמה הלכה ודעכה וכמעט נעלמה בשנות השבעים והשמונים, ויחד עם היחלשותה נחלש הלהט הרפורמטורי של יהודים רבים. זהותם כמתקני עולם הפכה מנכס זהותי לנטל שמפצל את הקהילה מפנים. רבים מהיהודים האמריקאים התמקדו בקריירה, עשו לביתם מבחינה כלכלית, נכנסו לאליטה של המקצועות החופשיים, ותהליך זה עמעם את מחויבותם לתיקון עולם ולתיקון חברתם. מאז אמצע שנות השמונים אנו רואים שיהודים רבים אפילו חוצים את הקווים ומצטרפים למפלגה הרפובליקאית. המעבר הזה משקף את האינטרסים שלהם, ולעתים מלווה באימוץ אידיאולוגיה ניאו-שמרנית, הקוסמת ליהודים מצליחים ועשירים יותר מאשר תביעות רפורמה של קואליציות המיעוטים. גם התמיכה השמרנית והרפובליקאית בישראל מילאה תפקיד מרכזי במעבר של יהודים רבים למחנה הרפובליקאי השמרני. נכון, רוב היהודים עדיין מצביעים בעד מועמדים דמוקרטים ותומכים בתנועות ליברליות, אבל מיעוט לא מבוטל של 35 עד 40 אחוזים מהם עבר לצד השמרני-רפובליקאי.

ככל שיהודי ארצות הברית מתרחקים מהמקור האירופי המשותף שלהם וככל שמצטרפות אליהם קבוצות חדשות של יהודים (כמו חצי מיליון הישראלים שהיגרו לאמריקה, מאות אלפי יהודי ברית המועצות לשעבר ומספר לא מבוטל של יהודים מארצות האסלאם), כך נשחק המכנה המשותף והייחודי שלהם

הצלחה מבוללת: במדדים חומריים, יהודי אמריקה הם סיפור הצלחה מדהים. בתוך דור אחד הם פרצו את גבולות ההדרה הפורמלית והמעשית של תחילת המאה ה-20, ניצלו היטב את הנתיבים השונים של המוביליות, ולקראת אמצע המאה ה-20 הם כבר היו משולבים היטב במעמד הבינוני האמריקאי. בסוף המאה הם כבר הגיעו אל המעמד הבינוני גבוה, והתערו היטב בעסקים, בפוליטיקה, בתרבות, בתקשורת, באקדמיה ובשאר המקצועות החופשיים. התערות זאת מלווה בנישואי תערובת רבים, ובאורח חיים שאין בינו ובין היהדות הרבה מן המשותף. גם הזיקה לישראל הולכת ונחלשת, ואם יש עדיין זהות יהודית תרבותית כלשהי היא מאופיינת בהבניית השואה כמכנה המשותף שלה. אבל השואה מקבלת גם ממדים אוניברסליים וממדים השוואתיים, והדבר פוגע במעמדה כמרכיב זהותי פרטיקולרי ליהודים.

מיהדות אמריקה ליהדויות אמריקה: ככל שיהודי ארצות הברית מתרחקים מהמקור האירופי המשותף שלהם וככל שמצטרפות אליהם קבוצות חדשות של יהודים (כמו חצי מיליון הישראלים שהיגרו לאמריקה, מאות אלפי יהודי ברית המועצות לשעבר ומספר לא מבוטל של יהודים מארצות האסלאם), כך נשחק המכנה המשותף והייחודי שלהם.

ההבדלים באים לידי ביטוי לא רק במוצא האתני, אלא גם באורח החיים, בהשתייכות הפוליטית, בפולחן הדתי (או בהיעדרו המוחלט) ובאוריינטציה התרבותית. אנו מזהים קהילות יהודיות חרדיות, אורתודוקסיות, מתונות, קונסרבטיביות ורפורמיות. אפשר למצוא יהודים תומכי ישראל ויהודים מתנגדי ישראל, יהודים המנותקים לחלוטין מישראל ויהודים החייבים קשר כלשהו לישראל כחלק מזהותם. יש יהודים במזרח ארצות הברית (ניו יורק וניו ג'רזי) ויהודים במערבה (קליפורניה) שהקשר ביניהם רופף, ויש יהודים ליברלים ויהודים שמרנים, יהודים שמצרים על תהליך ההתבוללות ויהודים המברכים עליו בבחינת הגשמת תעודת ישראל להפיץ את היהדות בעולם על ידי התערות מוחלטת בו. לכן קשה לדבר כיום על יהודי ארצות הברית כעל קהילת זהות משותפת. הזהויות הרבות שיהודי ארצות הברית מאמצים הופכות אותם לחברים בקהילות-משנה יהודיות רבות שהמפריד ביניהן רב על המשותף.

גלובליזציה, אמריקניזציה ולוקליזציה: גם המתח בין הגלובליזציה, האמריקניזציה והלוקליזציה מחליש את תחושת הזהות היהודית הייחודית. קבוצות אתניות שאינן משתלבות היטב בתהליך הגלובליזציה העובר על החברה האמריקאית מאמצות או מחזקות זהות לוקלית חליפית, שאמנם פוגעת בהן מבחינת המוביליות החברתית, אך מפצה אותן על ידי יצירת תחושה חזקה של קהילתיות. זהות כזאת מקבלת גם לגיטימציה תרבותית על ידי טיפוח פוליטיקת זהויות, שמעניקה פיצוי על חוסר ההתערות בכפר הגלובלי – פוליטיקה המדגישה את הערך הלוקלי של קבוצה אתנית מסוימת, של אזור מסוים או של אורח חיים מסוים. היהודים, כמי שמשתלבים היטב התהליך הגלובליזציה, אינם חלק מהקהילות הלוקליות הללו. תהליכי הפירוק והאינדיבידואציה של הכפר הגלובלי שוחקים זהויות בקרב קבוצות שמחליפות זהות לאומית בזהות קוסמופוליטית, וגם כאן שיעור היהודים בתהליך בולט בהשוואה לכל קבוצה אתנית אחרת.

* * *

נראה אפוא שהיהודי שעזב את אירופה בתחילת המאה ה-20 אכן ניצל מהשמדה פיזית, ואפילו טיפח זהות יהודית קצרת טווח בעולם החדש, אך ספק אם הצליח לבנות זהות קולקטיבית יהודית חדשה ארוכת טווח. וגם אם עלה בידיו לבנות זהות כזאת לעצמו באמצע המאה ה-20, ילדיו ונכדיו כבר חיים במציאות מורכבת יותר, ובריבוי זהויות שמעמעם לחלוטין את זהותם היהודית.

יש יהדות באמריקה והיא נוכחת בכל תחומי החיים: בבתי הכנסת ובפדרציות היהודיות, בבתי הספר היהודיים ובארגוני הרווחה היהודיים, באוניברסיטאות ובהוצאות הספרים, בקולנוע ובאמנות. ואולם ספק אם יש ליהדות הזאת מסה קריטית של יהודים אמריקאים, שכן יהודים אלה מצויים בדינמיקה של התערות והתבוללות, החלפת זהויות ומחיקת תרבויות, פרגמנטציה וגלובליזציה, שמעמידים בספק את עצם יכולת הישרדותם כקולקטיב מובחן ומשמעותי בעתיד.

 

המאמר פורסם בגיליון מספר 59 של "ארץ אחרת": שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו. להזמנת הגיליון לחצו כאן

אייל נווה הוא פרופסור להיסטוריה באונ' תל אביב ובסמינר הקיבוצים

תגובות פייסבוק

תגובות

תגובות

הגיבו לכתבה